רמי ברוך | שחקן

אדם נוח, ברוך. בדרך כלל נחמד לבריות, רציני מאוד בעבודה, שחקן שמבקרים אוהבים לאהוב, והקהל הרחב, זה שלא פוקד את התיאטרון באופן סדיר, בקושי מכיר. למרות הרקורד המאוד עשיר שלו בתיאטרון, שכולל, בין היתר, הופעות ברוב מחזותיו של חנוך לוין, הוא לא הצליח להבקיע סדק בחומה שבין הבמה לטלוויזיה ולקולנוע, סדק שייתן לו את ההזדמנות לפרוץ לתודעה. החלק המוזר בעניין הוא שזה קרה על אף שהשתתף בלא מעט סרטים וסדרות. את עלבון האנונימיות המתמשכת, שלא תואמת את כישרונו הגדול, הוא סוחב הרבה זמן. שאלתי אם הנאמנות הזאת, הכמעט עיוורת, למקום העבודה, מונעת גם מפחד. הוא קפץ. "מה פתאום? את מכתבי ההתפטרות הגשתי גם כשהייתי נשוי עם ילדים. אני לא מפחד".

אז למה, בעצם, לא הנחת את המפתחות?

"היו כמה אירועים רפואיים שעברתי עם הגלאוקומה בעין שלי, שאמרתי, מזל שנשארתי במקום הזה, הקבוע, שדואג לך לכל הזכויות. המצב הרפואי דחק את כל המחשבות האחרות הצדה. כשזה מרחף מעל הראש, כל היתר שולי".

אז במקום לעזוב, יזמת פרויקטים צדדיים כמו "הנמר", "שעונים" ועכשיו "פולארד".

"אילו הייתי מועסק בטלוויזיה ובקולנוע, שהיו מכניסים לי סכומים גדולים, אולי הייתי מתנהל אחרת. הרבה שחקנים שומרים על התיאטרון כעוגן".

כפרנסה.

"את יודעת מה מדהים אותי? שאנשים חושבים שהתיאטרון הוא אזוטרי. התיאטרון מוכר ארבעה מיליון כרטיסים בשנה, נתון פנטסטי לעומת מה שקורה בעולם. מצד שני, יש תפיסה מרגיזה של חלק מכלי התקשורת כלפיו. את יודעת שיש אתרי אינטרנט מובילים שלא מקדישים לתיאטרון אפילו שורה? חלק מהצעירונים שנמצאים שם היום, שאני בספק אם ראו הצגה, החליטו שזה מת, זקן ולא רלבנטי".

אתה כועס.

"תראי, אפשר להתווכח על איכות כשמדובר במסה כזאת. אבל כמו שבחנות ספרים יש ספרי בישול ורומנים רומנטיים, כך גם בתיאטרון יש כל מיני ז'אנרים. גם התיאטרון צריך לשרוד. הנהירה לפולארד לא גדולה עדיין. אני מניח שזה גם בגלל שמדובר בהצגת יחיד, אבל גם בגלל שלא מדובר בבידור. אני מרגיש עם זה איום ונורא. הרתיעה מלהתעסק בתכנים עמוקים מזעזעת".

אתה משתתף עכשיו ב"גטו", ב"שיץ", בחזרות ל"אורזי המזוודות" - כולן בחירות כבדות שמראש היית צריך לדעת שהן מרחיקות קהל.

"היו תקופות שעשיתי הרבה קומדיות, את 'מבקר המדינה', את 'ראש משוגע', קומדיות שמילאו אולמות, וגם אז היה למבקרים מה לומר. השליטה על התכנים בתיאטרון לא פשוטה, כי המנהל האמנותי מחליט שאתה מתאים לשחק את התפקיד הזה והזה, ומתנהל מאבק מי אני, איזה שחקן אני חושב שאני, ומה מגיע לי לשחק".

אז איזה שחקן אתה?

"זה כמו ללכת לשיחה על משכורת ועל תפקיד עם הבוס. את המשאים והמתנים האלה אני לא מנהל דרך העיתון".

מנצלים מספיק את הכישורים שלך?

"בשנים האחרונות הבהרתי למנהליי שאני לא שולל קומדיה טובה, אבל אני מחפש תוכן. אני בגיל שבו אני בשל לעסוק בדברים שברומו של עולם. כבר עשיתי דברים כמו 'הרטיטי את לבי', שהצליחו לשלב הצלחה אמנותית עם קופתית".

זה לא קורה הרבה.

"זה אפשרי. עם קצת שיווק ועמידה איתנה מול קניינים, שאומרים, נהניתי אבל לא אקנה את זה לקהל שלי, ומעמידים את עצמם מעליו".

ואז אתה יוזם פרויקטים שמעניינים אותך.

"כל מה שעשיתי היה תוך מתן עדיפות ראשונה לתיאטרון. במקצוע הזה, ישיבה על התחת בהמתנה לטלפון היא הדבר הכי איום שיכול לקרות. גם לי יש תפקידים שאני רוצה ולא מקבל; אז במקום להיות בצד הממורמר אני בצד שלוקח הזדמנות. ככה היה עם שעונים, שרצה כבר תשע שנים, ועם הנמר, שסוגרת 18 שנים על הבמה".

זה התחיל מצורך.

"כבר נאמר ש'הצורך הוא אבי ההמצאה'. אחרי תקופה ארוכה של הופעה בקומדיות, רציתי משהו דרמטי ולא קיבלתי. אשתי, אסתי קוסוביצקי, שקיבלה בזמנו בו-זמנית את פרס השחקנית המצטיינת ומכתב פיטורין, רק כדי לא לתת לה קביעות, התחילה לעבוד בפרינג'. היא הכירה את רועי הורביץ, ששאל אם יוכל להציע לי תפקיד. קראתי את התסריט ואמרתי שזה בדיוק מה שאני צריך. את החזרות על שעונים עשיתי בשעות מטורפות, ב-11 בלילה, אחרי שהסתיימה ההצגה בתיאטרון, ועד ארבע לפנות בוקר, והבאתי את הניסיון הבימתי שלי לעבודה, הכול בהתנדבות".

ואז התפרסמו ביקורות טובות.

"היו ימים שהופענו בפני שלושים איש ונהנינו. ואז משרד הפקה מצא שזה מתאים לבתי ספר והתחיל לשווק אותנו שם. ואז הגיעה הצעה להופיע בלונדון, והיה סוג מסוים של פרנסה. הוזמנו לדבלין, שם נוצר קשר עם נציגה של תיאטרון בקנדה, והתחלנו להסתובב בעולם ולהרוויח".

המניות שלך בקאמרי עלו בעקבות ההצלחה?

"כמו בכל מקום, כשרואים שמישהו יודע להסתדר לבד, נוצר באזז. גם הביקורות באנגלית, בעיתונים כמו 'טיימס', לא הזיקו. בסופו של דבר הקאמרי אימץ את פולארד".

שאת המחזאי שלו פגשת בכלל בדרום אפריקה.

"כשנסענו לשם עם שעונים. פגשנו את מרטין גורדון, שאמר ששם זה לא מעניין אף אחד. קראנו ואמרנו, נפלא. הצענו את זה לקאמרי, והם החליטו ללכת על זה".

יוצא לך מיזמות כזו רווח כלכלי?

"אני מרוויח יותר מהצגה רגילה, בגלל שזו הצגת יחיד, אבל אין רווח גדול יותר".

ובשעונים?

"אנחנו מתחלקים בהכנסות. אפשר להתייפייף עד מחר, אבל בעולם הקפיטליסטי שלנו כסף שווה חופש. אני רוצה כסף כדי שיספק את צרכיי ויעזור לילדים שלי גם אם הוא אף פעם לא היה בראש מעייניי. עשיתי הרבה עבודות בלי כסף. ועדיין מכעיס אותי כשאומרים לשחקנים בפרויקטים, שחקנים זה בלי כסף. משלמים לצלם, לגריפ, אבל לשחקנים? לשחקנים מספיקות מחיאות הכפיים והיחצנות. מזל שיש כמה איגודים שדואגים לנו ושמים גבול, שגם הוא נפרץ הרבה פעמים".

מי דואג לך? יש לך סוכן?

"בתיאטרון לא. אני עושה הכול לבד. יש לי גם תוכנית משלי, 'מי מפחד מתיאטרון', שבה אני מופיע בכל מיני אירועים, ואותה יזמתי כשהייתי במצוקה כלכלית והייתי חייב להגדיל הכנסה".

איך אתה משווק אותה?

"דרך משרד. יש שוק לשחקן בודד בימי הולדת, בחוגים חברתיים; אנשים מחפשים משהו עם תוכן. קוראים לזה חלטורה, עם קונוטציה שלילית, אבל אני מנסה שהיא תייצג את דרכי המקצועית".

למדת בכלל אלקטרוניקה, עבדת במפעל דשנים, ואפילו היית בנקאי.

"ההורים, בוגרי מלחמת העולם השנייה, חייט ותופרת מרקע קומוניסטי, חינכו אותי להסתפק במועט. הם רצו שיהיה לי מקצוע; אני רציתי שיהיה לי כסף. אני זוכר שכשבגיל 22 קניתי מניות, אבא היה קורא לי ספקולנט".

אתה מתפרנס היטב?

"הייתי שמח להשתתף בסרטים בקולנוע ובטלוויזיה. אבל זה לא קורה. היום, בניגוד לתקופות אחרות, אני גם לא מתאמץ".

למה?

"כי אם כל מה שעשיתי עד היום זה לא קרש קפיצה מספיק, אז לא צריך. קיבלתי הצעה ממישהו שאמר, יש לי סדרת טלוויזיה עם כוכבים ועם שמות, וחשבתי עליך לתפקיד. הוא שלח לי תסריט ואמר, יש קריאה ביום הזה ובשעה הזאת. אמרתי, סליחה, אבל יש לי הצגה. הוא ענה, אוי, חבל, חבל. אולי נזיז משהו, הצעתי, ואז הוא לא חזר אליי יותר. חשבתי לעצמי, מה, נפלתי בגלל שהתאריך לא התאים? כנראה זה לא היה רציני. אם זה לא היה זה, אז בטח הזכיין לא היה רוצה אותי".

ובכל זאת אתה מופיע בארבע הצגות במקביל, ועושה חזרות להצגה נוספת.

"אני לא מתלונן. כמות המחמאות שאני מקבל יכולה להספיק לאנסמבל שלם".

רק שעם מחמאות לא משלמים חשבון חשמל.

"היום אני רגוע. אבל אני מסתכל על בתי, שמסיימת שנה ראשונה בסמינר הקיבוצים במגמת משחק, ומבין עד כמה היא עומדת בפני תחום לא פשוט. אני אומר את זה אפילו שאני לא חושב שבהיי-טק יותר קל".