שני הימים של עפרה שטראוס

"אנחנו טעינו, זו עובדה" - כך אמרה יו"ר מחלבות שטראוס אתמול (ב') בכנס קיסריה. אני לא כל-כך יודע איך להתייחס אל ההודאה הזאת. האם מודה ועוזבת תרוחם? בשביל להפעיל את מידת הרחמים צריך להאמין שההודאה בטעות היא כנה, שהיא באה מתוך מודעות אמתית. אני לא כל-כך בטוח שזה המקרה.

"לקח לי יומיים להתעשת ולהבין מה אומרים לי" - אמרה עפרה שטראוס באותו מעמד. לי נראה כי המסר היה כל-כך חד וברור, שמספיק שתי דקות כדי "להבין מה אומרים". אז למה יומיים? אפשר להניח שהיא קיימה התייעצויות עם מנהליה, עם עורכי דינה, ובעיקר עם יחצ"נים המוגדרים כמומחים לפתרון משברים.

השאלה עליה טורחים המוחות המקצועיים הללו היא: איך יוצאים מהמטרד הזה עם הכי פחות נזק כלכלי ותדמיתי. לא שוברים שם את הראש איך מביאים הכי הרבה תועלת לציבור. במקומות כאלה הדבר החשוב הוא החברה - של בעלי המניות, לא החברה הישראלית.

חרטה יחצ"נית

איך "תוקפים" את הבעיה, מציגים שטראוס ושכמותה את השאלה ליועצים. מה אומרים לציבור? בדרך-כלל מועלות שתי אפשרויות: האחת - ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, כלומר מנסים להוכיח, עם הרבה נחישות, ש"המחירים בכלל לא גבוהים כאשר לוקחים בחשבון את ... וכו'"; ומוסיפים לכך את המלים דמגוגיה ופופוליזם.

האפשרות השנייה היא הודאה בטעות, ובאפשרות הזאת בחרה שטראוס. רק תמים הדיוט יאמין שלפני הודאה בטעות כזאת לא נעשתה בדיקה לגבי כדאיות המהלך והשלכותיו האפשריות. אנחנו לא מדברים כאן על התפרצות כנה של חרטה, אלא על טקטיקה יחצ"נית.

אינפלציה של מבטיחי רפורמות

בזמן האחרון יש אינפלציה של מנהיגים המודים בטעויות. מובארק, אסאד, קדאפי - כל מקום בו הציבור החליט שנמאס לו לשתוק. גם במקרים אלה ההודאה בטעות אינה מתקבלת - ובצדק.

כי הרי שום דבר חדש לא קרה. מה ששטראוס והאחרים יודעים היום, הם ידעו גם אתמול ולפני שנה. אבל עד שלא קם יצחק אלרוב בפייסבוק, הם התעלמו. כל פעם, בשקט, כמעט בהיחבא, העלו את המחיר בעוד 10 אגורות, עוד שקל. אז הם לא חשבו שהם טועים - להיפך - הרווחים גאו, וזה עושה אותם לצודקים, למנהלים מוצלחים.

כשהתחיל הרעש הם נפלו מהכיסאות. לכך הם לא ציפו. ואז באו היחצ"נים ואמרו "הכי טוב להודות בטעות", כי "עם ציבור זועם לא מתווכחים - מבטיחים לו רפורמות". איזה רפורמות, שואלים המנהלים בחשש. "כרגע זה לא משנה. קודם צריך להרגיע. אחר-כך נראה מה לתת - אם בכלל". כי הם סמוכים ובטוחים שכאשר יבוא השקט, תבוא גם השיכחה.

כך בלוב, במצרים, בסוריה - ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם בשטראוס, בתנובה... בכל מקום בו יש מנהיגים, פוליטיים וכלכליים - וציבור שאפשר להוליכו שולל בהבטחות וסיסמאות-סרק.