"אדריכלים לא יכולים להיות יזמים. אין להם ביצים"

מלך הגגות "כן, יש לנו כמות פרויקטים גדולה מאד בתל אביב. וכן, יש אנשים רבים שסומכים עלינו ופונים אלינו. יש לנו מוניטין בתחום החידוש, השימור והתוספות, אבל אני לא מונופול בשום אופן, ולא כבשתי שום עירייה. אני אוכל קש בוועדות. הלקוחות מתלוננים שנדרשות לי שנתיים ויותר להוציא היתרים, וזה נכון שאני מנסה למקסם את האפשרויות בכל מגרש, וזה גם נכון שהמיקסום דורש זמן. אנשים יודעים שאחרי שאני מסיים אפשר יהיה למכור את הדירות ברווח, וגם להיות גאים בתוצאה".

תל אביב של מעלה "יש תל אביב של מטה ויש תל אביב של מעלה. לרחובות העירוניים, למטה, יש דינמיקה ומראה משלהם - ויש תל אביב של דירות הגג. השמש שם יורדת שעתיים אחרי שהיא יורדת ברחובות שלמטה, מהגגות יש נוף ויש בריזה. זה שתי סביבות חיים שונות. שני עולמות".

שותפות אדריכלים "זה לא שכיח כמו אצל עורכי דין ורואי חשבון, והסיבה לכך שאין במקצוע שלנו אותה כמות כסף כמו אצלם. עורכי דין נכנסים כשותפים למשרד קיים, בהבטחה שיקבלו 2% מהמחזור וזה נחשב בעיניהם קידום מקצועי, שיש לו, בשורה התחתונה, גם משמעות כספית נאותה. אם אני אציע 2% לאדריכל, כבסיס לשותפות - תצא לו מזה בסוף השנה בקושי חצי משכורת 13. אז בשביל סכום כזה, אדריכל יצירתי וטוב, יעדיף כבר לצאת ולהקים משרד עצמאי, אחרי שעשה את כל הטעויות המקצועיות כשכיר".

פזילה ליזמות "אדריכלים לא יכולים להיות יזמים, כי פשוט אין להם ביצים. פזילת האדריכלים לכיוון היזמות נובעת מכך שהם למדו שנים, עובדים שנים ומתקשים להרוויח, ובה בעת מתחככים יום-יום באנשים שבקושי גמרו בית ספר, ומצד שני, הם עושים ים כסף. אלא שברוב המקרים מי שהולך להיות אדריכל חסר את האומץ שיש להם. אני, אישית, לא מחפש יזמות ולא מכוון לשם. יש לי מספיק ריגוש בעבודה שלי - אני לא צריך גם את זה".

אין חלומות "המקצוע שלנו סיזיפי. כל הברק והתהילה שנקשרים לו - הם השוליים בשוליים. בשביל להגשים 'חלום', צריך לעבור את משוכת הלקוחות, את משוכת התקציבים, את משוכת הקבלנים, את משוכת העיריות. יש הרבה מאוד עבודה אפורה: להעיז להיכנס מהחלון כשזורקים אותך מהדלת, להילחם בוועדות מצד אחד - ובלקוחות מצד שני. אני מקפיד על פרטים איכותיים וחשובה לי מאד התוצאה. אני צריך להיות אלוף במשא ומתן, כדי לא לוותר לקבלן וליזם שרוצים להוזיל עלויות, ולהשיג את מה שצריך מהרשויות. כבר למדתי את השיטה: אסור ללכת עם הראש בקיר. צריך להילחם מלחמה מתוחכמת. לוותר קצת, כדי שהדברים החשובים יישמרו. לפעמים אני מכניס מראש עז, כדי שאוכל להוציא אותה בשלב מאוחר יותר במשא ומתן".

מפלצת הבימה "עומדת לפנינו מפלצת הבימה - זוועה חסרת חן ואני נדהם: איך קורה שבעיר שפקידי העיריה שלה רבים איתנו איפה למקם את המסתור לפחי האשפה בבנייני מגורים, אני מוצא את עצמי מהלך ברחוב תרס"ט (הרחוב התוחם את מבנה תיאטרון הבימה מצד מערב - מ.מ) לצד תריסים של פתחי מזגנים, מנעולים תלויים של מחסני חירום. רחוב תל אביבי יפהפה שכל חינו סר, ועוד קוראים לזה שימור".

החלטות גדולות "האבסורד הגדול בעבודת התכנון היא שאת ההחלטות הגדולות ביותר לגבי הפרויקט, מקבל האדריכל, כשיש לו הכי פחות מידע לגביו. העבודה מתחילה בסקיצה שבה נופלות ההכרעות, עליה רבים בלי סוף, עד שמתקבלת החלטה ומתחילה העבודה השחורה, ואז מגלים את הבעיות: כיווני אור, אוויר, מערכות אינסטלציה - ולפעמים צריך לשנות דברים ב-180 מעלות, כי השטח מעלה שינויים שאי אפשר לצפות אותם בשלב התכנון העקרוני".

השימור הראשון "התחלנו בשיפוץ דירות, בנייה על גגות ותכנון וילות ואז, לגמרי במקרה, פנה אלינו מישהו שהיה צריך לשפץ בית לשימור. כך התגלגלנו לשימור בתל אביב. זה היה בית במזרח רחוב בלפור, והיום אני דווקא הרבה פחות גאה בו, אבל הוא פרץ עבורנו את הדרך לתחום שדרכו קנינו את עולמנו. היום, לעומת זאת, פחות משליש פעילות המשרד היא בשימור ובנייה על גגות".

סמוק במדבר "ניצה סמוק הייתה כמו משה במדבר. בזכות נבואות הזעם שלה, הוחדרה תודעת השימור שלה לתל אביב ותושביה. כשהתחלנו בעבודות השימור והתוספות, אנשים חטפו התקפת לב כשביקשנו מהם לפתוח מרפסות, שהם סגרו בעמל רב בשנות ה-70. היום אנשים כבר יותר מחונכים. שימור בלי תוספות, אותי, אישית, לא מעניין. אני מעדיף את העיסוק בחיבור בין ישן לחדש - הוספה של שתיים, שלוש קומות על בניין משנות ה-30, זה אתגר".

תמ"א יקרה ומסובכת "תמ"א 38 לא הוכיחה עצמה, כי אין מספיק מניע להניע אותה, לא קיים. אין בזה מספיק כסף. העלויות גבוהות, צריך לרצות את הדיירים וצריך להבטיח את רווח הקבלנים. בתל אביב העסק קשה ויקר שבעתיים בגלל הדרישה ליצירת מקומות חנייה תחת המבנים המשופצים, דבר שמעלה מאוד מחיר כל פרויקט".

מצ'יץ ועד חולדאי "התרומה של הכרת אונסק"ו ב'עיר הלבנה', היא במהפך שהתחולל בתפיסה התכנונית בעירייה - שעברה מתפיסה גרנדיוזית מונומנטלית, שהטיילת של צ'יץ (שלמה להט) מייצגת אותה - לירידה לפרטים, לאלמנטים מינוריים שהם היוצרים את סביבת החיים האיכותית והטובה. השיפוץ שעבר כל רחוב, שידרוג תשתיות הביוב, החשמל, הטיפול בקומות העמודים בבניינים, אפילו ההקפדה על השילוט - כל אלה משפיעים הרבה יותר על סביבת המגורים. וכשהמצב משתפר - ממילא באים יותר, ממילא הביקוש עולה, ממילא בונים וממילא המחירים עולים".

גירוש זה טוב "אל תופעת הג'נטריפיקציה (נטישה כפויה של אוכלוסיות חלשות אזורים שמתייקרים והולכים) מופנים קיתונות ביקורת. אני רואה אותה כתופעה כלכלית בלתי נמנעת וכמנוע פיתוח עירוני: אלמלא התייקרות צפון תל אביב לפני שלושים ועשרים שנה, אוכלוסייה צעירה לא הייתה ממלאת את שנקין, שדרות רוטשילד, נווה צדק ושכונות דומות, שהיום הן יוקרתיות ויקרות. אלמלא התייקרות שנקין ושד' רוטשילד, לא היו שכונת פלורנטין, אזור גן החשמל, רחוב צ'לנוב וסביבותיו, עוברים את השינוי שמתחולל בהם כיום. השינוי והשיפור שמתחולל באזורים הדרומיים בתל אביב קורה בעקבות מעבר צעירים וסטודנטים, אוכלוסיות איכותיות, אך לא עשירות עדיין, לשם".

להתחדש או להתמקצע "יש הרבה משרדים שפיתחו תחומי התמחות באדריכלות. מה שאפיין את הקריירה שלי זו דווקא גישה הפוכה: לשאוף בכל פעם לעשות דברים שעוד לא עשיתי. אני מרגיש שיש הרבה מאחורי - אבל יש עוד המון לפני. אני מתכנן בנייני מגורים חדשים, שותף בתכנון מגדל, תכננתי ארבעה גשרים שכבר נבנו, ואני בדרך לעבוד בשוויץ".

אירופה אירופה "בבום הגדול במזרח אירופה גם אנחנו היינו. להרבה פרויקטים סירבנו, כי לא רציתי להפוך לסמרטוט מטוסים שנע על הקו כל שבוע. זו הייתה תקופה מוזרה ביותר - היה טירוף שנגמר בבת אחת. תכננו שניים: בניין מגורים בסופיה ובית משרדים בבוקרשט. משניהם נשארו רק הדמיות יפות, הם לא הוקמו מעולם. לא רציתי להפוך לאדריכל שמשגר הדמיות לחו"ל, שאין לו שליטה על מה שבונים מהתוכניות שלו, ובסופו של דבר גם לא אכפת לו מה בונים מתוך התוכניות שהציע. וזה מה שקורה, אגב, במזרח אירופה - האדריכלים המקומיים עושים מה שבא להם מהתוכניות שהם מקבלים".

בלי מיזוג אוויר "בשוויץ זה אחרת - הקווים ששרטטתי, קדושים. המזמין שואל מה חתך הקיר החיצוני, לפני שהוא מתעניין במראה החיצוני. התקנים שם כל כך חמורים, שקודם כל חשוב לעמוד בהם - החזיתות זה כבר כמעט משני. יש שם סטנדרטים מחמירים בשימור אנרגיה, אנחנו בונים בניין שיהיו בו 230 אלף מ"ר משרדים וכל הגגות מכוסים בצמחייה, תחתיו מסחר, ולא יהיה בו מזגן אחד. זה קשה, אבל גם מאתגר ומחמיא שבחרו בנו. הם כל כך התלהבו מההצעה שהגשנו, שעכשיו שלטונות הקנטון (לרגלי האלפים, בעיירה רוש, שליד העיר לוזאן) מבקשים להזמין מאתנו עוד פרויקט: תכנון אוניברסיטת ספורט - משהו כמו מכון וינגייט הישראלי. אם העסקים ינועו בכיוון שזה נדמה כרגע, נפתח בשוויץ סניף מקומי".

סיפוק מקצועי "כסף אנחנו לא רואים מעמלנו. קשה להרוויח. כל פרויקט שמתקצבים לפי אלפיים שעות הופך ל-5,000, כך שכל רווח צפוי מפרויקט - מצטמצם במקרים רבים לסכום מתסכל. לא כסף מניע אדריכלים אלא זה שהבניין יעמוד ברחוב, שאנשים ישתמשו בו, יעברו בקרבתו ויתרשמו. ערב אחד עמדתי עם חבר, עורך דין מצליח ועשיר למדי, מול הגשר שתיכננו שמחבר בין רידינג ג' לנמל ת"א והתלוננתי קצת על ה'מצב' מבחינה פיננסית, כלומר על ההבדל בין מה שנכנס אליו למה שנכנס אלי. אז העו"ד החבר ההוא אמר לי באותו ערב, להביט על הגשר, על האנשים העוברים ושבים עליו באותו רגע, ולדמיין את אלה שעושים זאת, מאות אנשים, בכל יום ויום. 'זה סיפוק שקשה ככל שאעבוד, לא אשיג כמוהו', אמר העו"ד, ולא בכדי לנחם אותי, זה באמת כך".

ביטחון כלכלי "יש לי שלושה ילדים, הגדול בהם בן עשרים. לא אתנגד שיהפכו לאדריכלים, אבל זאת לא מטרה שאני דוחף אותם אליה. יש אדריכלים שלא רוצים שבניהם ימשיכו אותם בגלל הקושי הכלכלי שכרוך במקצוע. זו לא הסיבה שלי, אני פשוט רוצה שהם יעשו מה שטוב להם. לא אטען שלא חשובה לי הפרנסה, ודאי שחשובה, אני עובד קשה כדי להשיג אותה - אבל כסף בסופו של דבר הוא רק כסף וברגע שהכמות עוברת את סף הביטחון הכלכלי, כלומר כשהכסף מתחיל להגיע בכמויות גדולות ממש, סופו שהוא רק נצבר. אדריכלים עושים דברים גדולים ומשמעותיים בהרבה מאשר הון וממון. היום אני אעדיף פרויקט מעניין על פני פרויקט מכניס, ואני לא אעשה בניין שלא מתאים לקו העיצובי שלי, ולא משנה כמה ישלמו לי עליו. ואני גם לא אבנה בשטחים שישראל כבשה אחרי 1967".

הי דימונה "בנווה גן, ברמת השרון, מחיר הקרקע כל כך גבוה, שההבדל בין תכנון מקורי ויקר שלי, לתכנון אחר - לא גדול כל כך באופן יחסי לעלות הדירה עצמה. אני מיישם בפרויקט הזה את רעיון בניית ווילות באוויר. הדירות הן דופלקסים, שאחת הקומות בהן צרה יותר והמראה הוא של בניין שחסרות בו קומות. הרווח הוא מרפסות בשטח 30 ו-40 מ"ר. כדי להשיג את זה צריך תכנון יצירתי של אחוזי הבנייה - אני מנצל אותם נכון. לא הייתי בונה כאלה דברים יוצאי דופן בדימונה, כי שם אין מי שיעריך את זה. באזור המרכז, אנשים יעדיפו דירות שיש בהם אקסטרא 'שטח חוץ", אני מאמין שהן יימכרו ב20% ו-25% יותר מדירות בסביבה".

זוגות אדריכלים "אדריכל לא יכול להתחיל עם מישהי שהיא אדריכלית גרועה בעיניו, שהטעם שלה לא דומה לשלו. הסגנון האדריכלי הוא חלק מהאישיות של הבחורה שאתה בוחן וכדי שתרצה אותה, אתה צריך שהיא תשדר איתך באותו תדר מקצועי. זו תופעה עולמית. לימודי ארכיטקטורה הם כור היתוך של אנשים מאותו רקע סוציו אקונומי, במצב דומה, באינטנסיביות דומה. תקופת לימודים ממושכת ותובענית, בגיל שבו מחפשים זוגיות קבועה לחיים, זו קרקע מעולה לחיבור זוגי. בישראל רוב הזוגות האדריכלים הכירו כשלמדו יחד, באותו מחזור, בטכניון ובבצלאל. גם אצלי עבדו אנשים שנהפכו לזוגות: אמיר ועדי פלג, עמוס ודר מורן. עבדו, הכירו, התחתנו, עזבו והקימו משרד משלהם".

בר אוריין הבוס "עובדים שנכנסים אלי, נשארים להרבה זמן. כדי להתקבל כשכיר אצלי, קודם כל אני צריך לחפש מישהו שיעבוד. הדבר שחשוב לי במי שמצטרף הוא אופי טוב: אדם מוכשר, שלא זקוק להוכחות לכך. מישהו שיש לו אגו, אבל לא מוחצן. איכות שקטה. יש כאלה, ורק כאלה יכולים לעבוד בצוות, ומי שאינם יכולים לעבוד בצוות, אין להם במקום במשרד. מי שאין להם יכולת לעבודה בצוות, לדעתי גם אין להם מקום במקצוע בכלל. אדריכלות, היום, היא עבודת צוות שמתחילה בסיעור מוחות, ממשיכה בריכוז ושילוב רעיונות ויכולות תכנון והוצאה לפועל ומסתיימת בעבודה הרמונית בין כל השותפים לרעיון עד למיצוי הביצועי שלו".

אדריכלי הזוועות "סירבתי להשתתף בתוכנית 'אדריכלי החלומות' (שודרה בערוץ "החיים הטובים" ובערוץ 10 וליוותה אדריכלים מובילים). לדעתי זו תוכנית זוועתית. לא עשו שום סינון במי שתועד בה. הכניסו כל אחד. כלומר כל אחד שהצליח להביא חסויות של יבואנים ויצרנים - מקסטיאל ועד בכלל. במקום להתמקד בעבודות - התמקדו באופן סכמטי ובלי השראה, באדריכל עצמו. כך קרה שהתוכנית השיגה ההיפך ממה שהייתה יכולה להשיג: במקום לרומם את האדריכלות, היא הוזילה אותה, הוזילה אותה כמקצוע, והוזילה את האדריכלים שהוצגו בה".