מבט אל כמה מהסרטים שהשתתפו (וזכו) בפסטיבל הקולנוע ירושלים

פסטיבל הקולנוע ירושלים נחתם אתמול (מוצ"ש) ■ בתקופה הקרובה הסרטים הישראלים שהוצגו בפסטיבל יעלו בבתי הקולנוע

"הנותנת"

תסריט ובימוי: הגר בן אשר

"הנותנת" הוא אחד הסרטים האמיצים, המורכבים והאינטליגנטיים שנוצרו בשנים האחרונות. זוהי יצירת מופת נדירה, וככזו, תהילתה תיקצר במרחק של זמן.

גיבורת "הנותנת" היא תמר, אם חד-הורית צעירה ויפה, המנהלת משק במושב אפרורי. היא לא האישה היחידה במושב, למרות שהיא האישה היחידה המוצגת על המסך. כל השאר הם ילדים, בעלי חיים, וגברים שעם חלקם היא מנהלת יחסים מעוותים. מחד, אלו יחסים שאין בהם אלא סיפוק צרכים מיניים. מאידך, קיימות ביחסים הללו קנאה ותלות הדדית.

המצב משתנה כשווטרינר בשם שי (ישי גולן) נכנס לתמונה. הרומן ביניהם מתפתח מהר, אך כפי שצפה בתמר העוררות הרגשית, כך היא דועכת. תמר לא מאמינה שאפשר לאהוב אותה באמת, וכששי מביע בפניה את אהבתו, היא מתקשה להאמין לו ולאפשר את ההיתכנות, שכן בעיניי עצמה אין היא ראויה לאהבתו של איש. לכן היא נלחמת בדרך היחידה שהיא יודעת: היא מכאיבה לעצמה, כשהיא בורחת ממנו (ומבנותיה) מבלי לברוח.

היא חוזרת למאהביה. הם, המפיצים חום רגעי, הם עוגני הקרבה שלה. היא חוזרת אליהם גם משום שהיא לא מסוגלת שלא לרצות. לא מסוגלת להגיד "לא". הם לא מפגינים חולשה והיא חלשה מכדי לסרב. בעין מתבוננת זהו חום מלאכותי, אך לא בעיני תמר האומללה, אשר רגילה לשלם את מחיר החסך בקרבה ובקבלה (גם קבלה עצמית), ולמעשה היא אינה מסוגלת להינצל מפני גורלה, אף ששי עשוי לשמש עבורה כגלגל הצלה.

גם מבחינה אסתטית נעשתה ב"הנותנת" עבודה יוצאת דופן, כאשר האסתטיקה משמשת ככלי עלילתי. הצילומים מרהיבים ביופיים, אך גם מסגירים את העתיד לבוא. תנועת המצלמה המכושפת - מלאכת מחשבת ממש, מבשרת רעות. השימוש בפסקול אף הוא רגיש ומינימליסטי: היכן שרובד מוסר או מתכסה. בשאר הזמן יוצר הטבע את צליליו.

בסרט כלולה סצנת מין חושפנית במיוחד, אך להבדיל מסצנות מין בסרטים ישראלים רבים, בהן בולטת הוולגאריות, הסצנה ב"הנותנת" אינטימית ויפה, לטעמי משום שהיא רחוקה מלהיראות מושלמת.

"השוטר"

בימוי: נדב לפיד

"השוטר" הוא סרט חלש, והסיבות לכך, עיקרן בתסריט. לנדב לפיד היה רעיון טוב לצאת עמו לדרך: שוטר ביחידת עילית חולה בסרטן, וחבריו ליחידה משתמשים במצבו הבריאותי מעורר החמלה כדי לצאת נקיים מפרשה אלימה שבה היו מעורבים. אלא שלפיד כנראה לא ידע איך ממשיכים מכאן, ואני חושש שאחת הסיבות לכך היא שהאחרון לא השכיל לפתח את הדמויות ולעצב את אופיין.

הדמות הראשית, ירון, שוטר יפה תואר המאוהב בעצמו (יפתח קליין, במשחק מלאכותי), אינה מעוררת הזדהות, עניין או רגש. כך גם הדמויות האחרות, שאינן שונות (אולי במכוון) מהדמות אותה מגלם קליין.

מה עושים? לפיד רקח עלילה נוספת: חבורת צעירים בגילאי ה-20 לחייהם מתכננת "לנקום בעשירי המדינה שעושקים את העניים". אל החבורה מצטרף אביו של אחד הצעירים (מנשה נוי), שמאז ותמיד חלם להיות מהפכן. מלבד המניע הקלוש של האב, שלעתים מתנהג כמי שרגליו על הקרקע ולעתים כילד התלוש מן המציאות, אין אנו יודעים דבר על הדמויות: לא על הרקע שלהן, לא על המניעים שלהן, לא על מאפייני האישיות שלהן.

הפער בין התיאור השטוח של הדמויות (צעירים מבית טוב בלי צרות אמיתיות, ובעיקר בלי דעה אמיתית) לבין הסיכון האישי שהן לוקחות, ללא כל עכבות, פשוט לא מתקבל על הדעת כשמדובר באנשים בשנות ה-20 לחייהם. זו גם הסיבה לכך שהצגת המעשה הקיצוני והילדותי שהם מתכוננים לבצע - חטיפה של בעלי הון, ולבסוף מבצעים, תוך שימוש בנשק חם - היא סיטואציה קולנועית חובבנית ומביכה.

"בוקר טוב, מר פידלמן"

בימוי: יוסי מדמוני

סרט יפה ומרגש שביים יוסי מדמוני לתסריט של ארז קו-אל. גיבור הסרט הוא פסנתר סטינווי (steinway) עתיק, שמתגלה בבית מלאכה לשחזור רהיטים עתיקים בדרומה של תל-אביב.

מלמוד, אחד משני השותפים בבית המלאכה, נפטר במפתיע, ובצוואתו הוא מוריש את חלקו בעסק לנוח (נבו קמחי), בנו של יעקב פידלמן (ששון גבאי), שותפו לעסק מזה 40 שנה. העסק צבר חובות על גבי חובות במשך השנים, ונוח מנסה לשכנע את אביו לסגור את העסק ולהקים במקומו בניין מגורים.

את המוזיקה הנפלאה לסרט כתב אבי בללי ("נקמת הטרקטור"), והיה ראוי לו עריכת פס הקול הייתה נוכחת יותר, כיוון שפעמים רבות נדמה היה כי פס הקול הדרמטי הוא על אוטומט. כך שאפילו סצנת מעבר חסרת חשיבות, שבה נח משחק סקווש, זוכה לצלילי רקע בומבסטיים, שלא משרתים את הסצנה, כמו גם את ההתרחשות העלילתית.

הזוכים בקטגוריות המובילות
 הזוכים בקטגוריות המובילות

צרו איתנו קשר *5988