מלחמת המעמדות החלה

אף אחד לא חשב שיבואו כל-כך הרבה אנשים במוצאי שבת, זה נכון. מספר האנשים הפתיע גם את האופטימיים ביותר. אבל ככלל, מאורעות מוצ"ש, על ההפגנה ההמונית וההתנגשויות שאחריה, הפתיעו רק את מי שטמן את ראשו בחול.

מי שמסתובב בארץ, מדבר עם תושביה וכואב את כאבם, יכול היה לראות את זה בא. את הזעם הזה היה ניתן לחוש, מתגבר והולך, כבר חודשים ארוכים. האבסורד שאליו הגיעה המציאות הכלכלית הישראלית הפך בלתי נסבל.

זה היה הלילה של הצעירים. רוב הנוכחים בהפגנה היו בני 20 עד 30, אולי קצת יותר, דור חדש עם דיבור חדש, דור שלא מוכן לקבל עוד את הקודים הישנים. דור שעלבו בו חיים שלמים: הטיחו בו שהוא ריקני ואדיש ומנוכר ועצלן ומכור לפרסום, שכלום לא מעניין אותו. דור שלא ספרו אותו. דור הפייסבוק.

והנה, הוא קם ויצא לרחוב בקריאה פשוטה: "העם דורש צדק חברתי". כל-כך מובן מאליו, ועם זאת כל-כך מרגש. לכמה רגעים זה הרגיש כמו התחלה חדשה. כשהם קראו "מהפכה!" הם האמינו לעצמם.

וזה אולי הניצחון הגדול ביותר עד היום: לחלק גדול מהצעירים שבאו לכיכר הבימה זו הייתה ההפגנה הראשונה, הפעם הראשונה שגרונם ניחר, הפעם הראשונה שיס"מניק דחף אותם. לפי מה שראיתי, זה עושה להם תיאבון. פייסבוק שמייסבוק - אתמול היו ברחוב יותר אנשים מלייקים.

הימין לא בא

זו הייתה הפגנת שמאל, אין טעם להכחיש את זה. אבל זה יכול היה להיות אחרת. עשרת אלפים מפגינים מהימין היו יכולים לשנות את התמונה ואת המציאות, אבל הם לא באו. אולי הם איסטניסים מדי - לא נוח להם להיות בחברת שמאלנים, ועדיף להם כבר לשלם יותר כסף - ואולי הם פשוט לא הבינו עדיין את הדיבור החדש, את החלוקה לשבטים חדשים.

זה כבר לא רק ימין נגד שמאל, עכשיו זה עניין מעמדי. המפגינים קראו אמנם לבנימין נתניהו להתפטר, אבל אף אחד לא התייחס לסוגיות הקלאסיות של ימין ושמאל ישראלי. הן פשוט לא היו שם, בשיח החדש.

רק דמיינו איך הכול היה נראה לו דגלי הליכוד וש"ס היו מתנופפים במוצ"ש לצד דגלי חד"ש ומרצ - המראה הזה לבדו יכול היה לשנות את המדינה. אחרי הכול, למשכנתא, כמו לבעל הבית, לא אכפת אם אתה ימני או שמאלני. יוקר המחיה ונטל המס, מה 'כפת להם מה דעתך על השטחים (אלא אם כן אתה תושב השטחים). הגשם הזה יורד על כולם. הימין יכול היה להכריע את המאבק, אבל הוא לא בא. ברגע האמת הוא העדיף לא להיות שם. הבוז לו.

אבל האמת שהיה כיף חיים ומספיק אנשים גם בלעדיו. האנרגיות היו גבוהות. באוויר נישאו סיסמאות ובלונים. תל-אביבים, חיפאים ובאר-שבעים צעדו אתמול כתף אל כתף. היו שם גם לא מעט מבוגרים, למודי הפגנות, שהביטו משתאים ונרגשים בצעירים האלה.

בחיים לא הייתי בהפגנה שאני לא מכיר בה את רוב האנשים. זה תמיד השבט האוטומטי שיוצא לרחובות, כמו בטקס קבוע. לא הפעם. נותר רק לקוות שבירושלים הפנימו את השינוי. מה שהיה לא יהיה.

התהלוכה וההפגנה היו סוערות, אבל התנהלו ברוח טובה. לא הייתה באוויר תחושה של אלימות. הדוברים דיברו יפה, לא היה אף פוליטיקאי, שלומי שבת שר "רק בגלל הרוח" בחלק האמנותי, כמה חברים קשרו המון בלוני הליום לאוהל והפריחו אותו השמימה. זה היה מרגש. והתפזרנו בשלווה.

בין התפרעות למסיבה

חצי שעה אחר-כך נגוזה השלווה בהתנגשות בין שוטרים ומפגינים. רבע לחצות וצומת דיזנגוף וקינג ג'ורג' נחסם. השוטרים מגיבים באלימות. מגיעים מג"בניקים ויס"מניקים, בריונים אחד-אחד, ושוטרים על סוסים. מהר מאוד יש עצורים. המפגינים מתיישבים במחאה על הכביש, חוסמים את הצומת.

מצד אחד המשטרה מגיבה היטב, חוסמת את הכבישים המובילים לצומת ומשתדלת להימנע. מצד שני היא מתפרצת פה ושם באלימות שרק מלהיטה את היצרים. המפגינים זרקו פה ושם בקבוקים, אבל רבים מהם העדיפו לשיר "אדוני השוטר / גם אתה שווה יותר" והפצירו בשוטרים להצטרף אלינו. "גם אתה שוטר יקר", הם שרו, "בוא והצטרף לעם". עוד לא, עוד מעט. גם זה יגיע.

ההפגנה נעה על הציר בין התפרעות למסיבה. כולם רוקדים ושרים בין התפרצויות, אבל היציאה משליטה היא בלתי נמנעת, זה ברור. זה קורה קצת אחרי חצות. סנ"צ שמעון לפיד מודיע ברמקול שיש לנו 20 דקות. קריאות הבוז מחרישות אוזניים. מישהו זורק רימון עשן. מישהו מרים את הרימון וזורק אותו לכיוון השוטרים, שמסתערים בכל הכוח. מכות, דחיפות. הם רצים לכיווננו עם הסוסים שלהם. רבים מאיתנו מקבלים את חלקם.

מפגינים מקיפים את הסוסים במחסומי המתכת הכחולים של האגף לשיפור פני העיר. סוס אחד משתולל, מתחיל לקפוץ ולבעוט, דורס מפגינה אחת. במרחק מטר וחצי ממני, אני רואה את הסוס דורך על הפנים שלה. מפנים אותה משם, חבולה וכואבת. אני ניגש אליה, אבל היא רק רוצה שיעזבו אותה. מפגין אחר נשכב על הכביש לפני הסוסים. בואו, הוא קורא להם.

אנשים מנסים לחבק את השוטרים, נותנים להם פרחים. העימותים הולכים ושוקטים. אחרי הכול, האנשים פה לא באו ללכת מכות. בסביבות אחת התנועה כבר חוזרת לזרום. הדינמיקה מצחיקה: באור אדום המפגינים עולים למדרכה, ובירוק יורדים לכביש בריקודים. אפילו השוטרים מחייכים. יש יותר מ-20 עצורים. הם ודאי מחייכים פחות. הערב יסתכם ב-43 עצורים.

שיטות שמוכרות מהשטחים

ב-1:35 הכול נגמר, והמפגינים מתפנים. חלקם יוצא לכיוון תחנת המשטרה. אני הולך לבדוק את האווירה במאהל. אופוריה שקטה. השוהים מוציאים את האנרגיות בדרך היחידה שעוברת פה: בדיונים, בנגינה בגיטרה, בפלירטוטי קיץ.

מגיעות שמועות על מהומות בפינת דיזנגוף. שם זה כבר הרבה יותר אלים. המשטרה חסמה את המפגינים מכל הצדדים, איימה עליהם שיתפזרו אבל לא נתנה להם להתפזר. שם הדברים יוצאים עוד קצת משליטה.

מי שחזר משם מספר על שיטות המוכרות מהשטחים: שוטרים בלבוש אזרחי משתלבים בהפגנה, מסמנים את הבולטים, ואלה נשלפים במהירות ומושמים בניידת. עד שאני מגיע הכול כבר נגמר.

שלוש וחצי בלילה, ועיר האוהלים מסרבת ללכת לישון. את הלילה שהיה להם הם יתקשו לשכוח. גם אני מתקשה להירדם במיטה שלי בבית. המראה של הסוס רומס את הילדה ההיא לא עוזב אותי.