לפני שנים אחדות, במהלך סמינר שהעבירה ד"ר יפעת ביטון בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, סיפר לה אחד הסטודנטים על שרשרת השפלות שעבר בכניסה לאחד המועדונים האופנתיים, שלא רצו להעכיר את השורה עם בליין ממוצא מזרחי. הסטודנט לא הסתפק בספיגת העלבון בשתיקה. הוא סיפר לביטון על כוונתו לתבוע את המועדון בעזרת החוק לאיסור אפליה, שעבר רק כמה שנים קודם לכן, בדיוק כדי למגר תופעות מהסוג הזה. "זו הייתה מין נאיביות כזו של סטודנט למשפטים", משחזרת ביטון, "כי הנה: יש חוק, והוא ישתמש בו ויביא צדק לעולם".
אלא שהמציאות בחרה בתסריט מעט שונה. כשהסטודנט התייצב בבית משפט השלום בתל-אביב, שאל אותו השופט למה הפלו אותו. "בגלל שאני מזרחי", ענה הסטודנט. בתגובה אמר השופט, "אתה יותר לבן ממני". לאור ההנמקה המשפטית המוחצת, ביקש הסטודנט המופתע שהשופט יפסול את עצמו. השופט סירב, וגם פסק לטובת המועדון, והציג את הסטודנט כקטנוני וכקנטרני.
הפרשה הזו עלתה וצפה בראשה של ביטון במהלך כתיבת מאמרה "מזרחים במשפט: ה'אין' כ'יש'", שלאחרונה זיכה אותה בפרס המאמר המצטיין בעברית, המוענק על-ידי חברי הסגל הצעיר של הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. ביטון החליטה שלא להיסמך על זיכרונה, וחיטטה בפרוטוקול המשפט רק כדי לראות בעיניה ממש אם באמת השופט הוציא מפיו את המשפט: "אתה יותר לבן ממני".
המשפט הזה חיכה לה שם, מילה רודפת מילה, שחור על גבי פרוטוקול; הוכחה נוספת לטענה שהיא שוטחת במאמר ביסודיות מעוררת התפעלות, שלפיה מערכת המשפט, בדיוק כמו החברה הישראלית, מוכנה להודות ולטפל באפליית ערבים, הומואים, עולים חדשים ונשים, אבל כשהיא מגיעה לאפליה על רקע מוצא עדתי היא מעדיפה להעביר נושא. באלגנטיות, כמובן. "זה קשור לפסיכולוגיה של החברה הישראלית", כך ביטון. "על אף שקבוצת המזרחים קיימת, אין הכרה בה".
- אבל למה מערכת שמשכילה להכיר באפליית מגזרים דווקא מתקשה להכיר באפליית המזרחים?
"יש פה כמה נקודות, לדעתי. הברורה ביניהן היא שקבוצת המזרחים לא הופלתה על-ידי החוק. אם תיקחי לדוגמה את החוקים שבידלו נשים, אסרו עליהן כניסה למקצועות מסוימים והפלו אותן על-פי חוק, את תראי שנעשה בהם זיהוי רשמי של הקבוצה. ואם החוק מעורב באפליה, אז קל יותר להשתמש באותם כלים כדי לתקן את האפליה. הדוגמה הכי טובה לזה היא השחורים בארצות-הברית. שם החוק הגדיר מיהו שחור - 50 מדינות עם 50 הגדרות שונות. כשניסו לתקן את האפליה חזרו לאותן הגדרות בדיוק, וכך, דווקא המערכות הכי מדכאות יכולות לתקן את העוול בצורה הכי משמעותית.
"אבל כשמזרחי בא לבית משפט בישראל ואומר שהפלו אותו כמזרחי, אז שואלים אותו: מה זה אומר מזרחי. והוא נדרש להוכיח שיש כזה דבר קבוצה מזרחית. ואז מגיע המרכיב הסוציולוגי של הטאבו, שלא ראוי לדבר על מזרחים-אשכנזים".
- למה זה?
"כי אם אנחנו מדברים על זה אנחנו מערימים מכשולים על האפשרות להכריז על הגשמת כור ההיתוך. כי אם במדינה יהודית ודמוקרטית את מפלה קבוצה יהודית את מחלישה את הטיעון שמצדיק את קיום המדינה היהודית ככזו. אם מדינת ישראל היא לא באמת בית לכל יהודי, אז מה ההצדקה לקיומה?".
הנתונים שביטון מביאה במאמר מראים שרוב מוחץ, כ-80% מהאנשים שמבססים את תביעתם על החוק לאיסור הפליה, הם מזרחים. אבל בהיעדר הבסיס המפורש לאפליה, התובעים והשופטים מגששים באפלה אחר בסיס אחר לתביעתם. רובם נשענים על "צבע עור", שאמנם לא מוזכר בחוק אבל כנראה הוא ניטרלי יותר לשימוש. אלא שלדברי ביטון ההתנהלות הזו יוצרת פגם במשפט. "בסוף יבוא מועדון עם עורך דין מתוחכם שיצליח לפרק את השיטה הזו".
והיא מדגימה: "היה שופט אחד שאמר על זוג תובעים שניסה להיכנס למועדון שהם אכן הופלו, אבל לא הסביר על איזה רקע. הוא אמר שהוא לא מתעסק ברקע לאפליה, אף שהוא מזכיר שם שהזוג ממוצא כורדי. אבל אם הסיפור הכורדי לא רלבנטי לאפליה, מדוע הוא מציין זאת? מה שקרה בתיק הזה הוא שהמועדון ערער על פסק הדין, ובבית המשפט המחוזי נקבע שהמועדון צודק בגלל שהשופט בשלום לא נימק מה הסיבה שבגינה הזוג הופלה".
- למה נוסח החוק מקשה את השימוש בו? כי אין בו "ברחל בתך הקטנה"?
"כן. וגם בגלל שלאור ההדחקה של אפליית המזרחים השופטים מתרחקים מלשון החוק ומכוונתו. הרי לכאורה היה אפשר להשתמש בקטגוריית 'ארץ מוצא' לא רק כארץ מוצא של התובע, אלא גם כארץ מוצא של הוריו או של אבותיו. אבל בית המשפט לא עושה זאת. הוא מעדיף להשתמש בקטגוריות שהוא ממציא, כמו 'צבע עור', כי כך אף אחד לא יאשים אותו בפירוד לבבות".
- מדוע קל יותר לשופטים לומר "כהה" מ"מזרחי"?
"כי צבע עור לא קשור לאשכנזים-מזרחים, יהודים-ערבים. זה לא קשור לכלום. זה יכול ליפול על כל אחד. כמו עוני. זה לא מבטא שנאה לקבוצה. את יכולה להיות בלונדינית עם עיניים כחולות מזרחית, ואז כאילו לא תסבלי מאפליה. היה גם מקרה של איש בשם קאופמן, שתבע מועדון שלטענתו הפלה אותו בגלל שהוא נראה מזרחי. גם אז בית המשפט מיהר לטהר ולתרגם את זה לשפת צבע העור, והוא זכה".
"חולי רע שיש למגר"
כמו הסטודנט שלה, גם ביטון, 40, חשבה מתישהו שלימודי המשפטים יסללו לה את הדרך לעשיית צדק ולשינוי חברתי. האמת היא שגם היום, כשהיא לא שמה לב, עדיין מבצבצת לה אותה אמונה תמימה בתיקון עולם. היא גדלה בקריית מלאכי, "שזה אומר שהוריי ילדי מעברה מתימן וממרוקו", שם עוצבה. אבל בגיל 15 עברה עם הוריה להתנחלות בית אל. "מבחינתי המעבר לשטחים הוא עוד מחיר של המזרחיות", היא מטעימה, "כי יש משהו בתחושת הגאולה מעבר לקו הירוק, תחת הכנפיים המגוננות של השיח הלאומי-ימני, שמאפשר עוד הדחקה והכחשה של המזרחיות; מאפשר עוד אשליית היטמעות".
באותן שנים היא קיבלה שיעור על משמעות יחסי הכוחות ערבים-יהודים, מזרחים-אשכנזים, והחליטה "שזה חולי רע שיש למגר אותו". לכן פנתה ללימודי משפטים מיד עם שחרורה מהצבא. "הייתה לי פנטזיה ילדותית לשנות את העולם דרך עולם המשפט, להשיג צדק בהתגלמותו הטהורה", היא מספרת. "בינתיים התפקחתי, כמובן, אבל התהליך היה חשוב".
כשהיא אומרת תהליך היא מתכוונת לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, התמחות בבית המשפט העליון, מסלול ישיר לדוקטורט שעסק בניתוח פמיניסטי של דיני נזיקין, פוסט דוקטורט בהרווארד על מלגה של קרן פולברייט היוקרתית, ואחר-כך עוד תואר שני בייל, בתוכנית אקסקלוסיבית במיוחד. בין לבין היא מלמדת באוניברסיטה העברית, אבל מחזיקה תקן רשמי במכללה למינהל. "אני יודעת שסימנתי וי על כל סממני המצוינות, וזה מאפשר לי להמשיך הלאה בדרך שלי", היא אומרת. "זה עדיין לא אומר כלום על העיוורון של האוניברסיטאות ועל ההתעלמות שלהן מכל מי שעוסק באפליה מהזווית האתנית. זה נמשך עד היום".
אחד האתגרים שביטון כופה על קוראי המאמר שלה הוא רענון נקודות המוצא שלהם ביחס למה שמקובל לראות כמקדם שוויון. זה בולט במיוחד בדבריה על נזקי הכחשת האפליה נגד מזרחים. לכאורה היה אפשר לטעון שהשפה הניטרלית של מערכת המשפט - זו המעדיפה לדבר על עניים ועשירים, על מרכז ופריפריה, על חקלאים ועירוניים - מקורה בעיוורון צבעים שמטרתו לחזק את השוויון. אבל ביטון מתעקשת שלא כך הדבר.
"מעניין לחקור איך מנגנונים של אנטי-אפליה למעשה מתעלמים ממנה, ולכן מאפשרים אותה", היא מסבירה. "זה מה שקורה כשמחליטים לבחון אנשים בלי קשר למוצא שלהם. זה נשמע כאילו זה דבר חיובי. מאוד שוויוני. אבל מה שבעייתי בזה הוא שאנשים לא באמת שווים. אז אם את אומדת אותם לפי פרמטרים של מצוינות לכאורה אובייקטיבית, את מעלימה את המשמעות המכבידה של היותם חלק מקבוצה מוחלשת.
"לדוגמה, אני בוחנת שני מועמדים לקבלה ללימודי משפטים. אני יכולה לבדוק אותם באופן אובייקטיבי, מבלי לשאול מאיפה ההורים שלהם הגיעו, כי אני הרי לא רוצה להיות גזענית. אני רק שואלת כמה יחידות מתמטיקה הם למדו, ומי שעשה 5 יחידות, מתקבל. רק לפי זה. אלא שבדרך זו אני מתעלמת מהעובדה שמי שבא מרקע מזרחי טיפוסי, מחיים בפריפריה, עם תנאים סוציואקונומיים נמוכים יותר, זה לא באמת הוגן לצפות ממנו לעמוד באותם קריטריונים של מי שבא מרקע של פריבילגיה. זו אפליה מסוג חדש, והיא קשה יותר כי היא מתכסה באצטלה של צדק ושוויון".
- מה ייחודי בהכחשת האפליה בזירה המשפטית?
"למשפט יש תפקיד חשוב מאוד בהכחשה הישראלית, כי זו מערכת שאמורה להגן מפני אפליה בצורה ברורה ועם חותמת של א-פוליטיות. של ניקיון. ולכן זה כל-כך הרסני. בפוליטיקה אפשר לפטור את עמיר פרץ כבכיין סדרתי עם אג'נדה פרטית. אבל במשפט נדמה שיש ניטרליות".
- בעצמך את מודה שגם המזרחים עצמם נוטים להכחיש את האפליה. למה זה?
"בגלל הציפייה שכולנו נתיישר מול האויב הגדול: הערבים. המזרחים מזהים את ההודאה באפלייתם כמשהו שיפגע בחברה היהודית, ומתעלמים מכך שזה מחליש אותם. יש בזה גם תקווה להיטמעות. אסימילציה. לעבור את סף הכניסה, ולשכנע את עצמנו שאם הגענו זה מפני שעבדנו מספיק קשה. ההתנהלות הזו היא לא מיוחדת למזרחים. אנשים רבים טוענים ש'אם הגעתי, זה מפני שאני טוב'. אפילו שזה מסמן את האחרים כמי שהם לא טובים או לא מתאמצים מספיק".
- אבל אולי דווקא העיסוק באפליה הוא זה שעלול לתייג אותם כחלשים, כקורבנות.
"אין לי ספק שאנשים לא רוצים לזהות עצמם כקורבנות. זה כמו שנשים מצליחות אומרות שהן לא פמיניסטיות, או שזה לא רלבנטי שהן נשים. יש קטע בסרט 'אמריקן ביוטי' שבו אנט בנינג נכנסת למכונית וקולטת מה קרה, ואז היא דופקת על ההגה ואומרת, 'אני מסרבת להיות קורבן, אני מסרבת להיות קורבן'. היא מבינה שהיא משלמת מחיר כאישה, אבל מסרבת לעשות זאת במודע. אנשים מפחדים שברגע שיתויגו כחלשים הם ישלמו מחירים נוספים.
"כשהתקבלתי להתמחות בעליון, היו מי שטענו סביבי שזה בגלל אפליה מתקנת, על אף שהייתי סטודנטית מצטיינת, ברשימות דיקן, עם כל הקרדיטים ההכרחיים. וזה היה רגע שבו יכולתי להזדהות עם אנט בנינג, עם ה'אני מסרבת להיות קורבן'. כי לוקחים את מה ששלך, ומתייחסים אליך כאל בורג. אני בעד אפליה מתקנת, ולמרות זאת פתאום הבנתי מה זאת ההרגשה הזאת כשמישהו מקטלג אותך".
"ברור שלעוני יש צבע"
המאמר של ביטון נפתח בהצצה לשטח המת של החברה הישראלית. ביטון לא רוצה שקוראיה יחשבו שהיא בעניין של קיצורי דרך, ולכן היא מביאה רצף ארוך ועצוב של נתונים ומחקרים שמעידים על כך שגם היום המזרחים הם קבוצה הסובלת מאפליה. משנקודה זו הובהרה, היא ממשיכה ומסבירה את תופעת ההכחשה וההשתקה של אפליית המזרחים, שבדרכה מסייעת לאפליה להמשיך ולהתקיים, הכחשה הקיימת במערכת המשפט כפי שהיא קיימת ברחוב הישראלי.
"אני לא מפרידה בין המערכת המשפטית ובין החברה", היא מבהירה. "המערכת המשפטית משקפת ומכוננת בה בעת את הלכי הרוח של החברה".
ביטון מחלקת את המשפט הישראלי ל-3 תקופות מרכזיות. "התקופה הראשונה היא תקופת ההלם, כשהמזרחים קיוו שהאפליה היא משהו חולף, או חשבו שמערכת המשפט לא תעזור להם, או שלא היו להם משפטנים. תקופה זו נמשכת עד שנות ה-70-80. אין קריאת תיגר של מזרחים מול מערכת המשפט. אין שימוש של מזרחים במשפט ככלי למאבק חברתי".
הפערים העדתיים דווקא מגיעים לשולחנו של בית המשפט ב-1971, אבל מי שמביא אותם לשם הם הורים אשכנזים שמבקשים להוציא את הילדים שלהם ממסגרות חינוך עתירות אינטגרציה. בג"ץ קרמר נגד עיריית ירושלים התנהל במגרש הרוסים בשעה שבחוץ תססו הרחובות מהפגנותיהם של הפנתרים השחורים. השיח על אפליית מזרחים כבר עבר מבעבוע לרתיחה, אבל בית המשפט בשלו, מקפיד על שפה ניטרלית המדברת בשבחי ההטרוגניות החברתית, מבלי לנקוב במילים המפורשות עצמן: "מהר מאוד בית המשפט עובר לדבר על עשירים ועניים".
- למה לבית המשפט יותר קל לדבר על עניים ועשירים מאשר על מזרחים ואשכנזים?
"כי עושר ועוני זה עניין של מזל, לא של גזענות, לכאורה. אפילו שברור שלעוני בעולם יש צבע. אבל לדבר על עניים זו דרך להעלים את השיח התרבותי שמדבר על גזענות. זה שיח מרקסיסטי-קפיטליסטי".
השינוי שמתאפיין בתקופה השנייה, למניינה של ביטון, מתגלם בבג"ץ שירן נגד רשות השידור. ב-1981 הגישה ד"ר ויקי שירן המנוחה בג"ץ נגד רשות השידור, בטענה שסדרת הדגל שלה, "עמוד האש", גוללה את תולדות הציונות כנרטיב אשכנזי בלעדי, תוך התעלמות בוטה מתרומתם של המזרחים למאמץ. זה היה מהלך מהפכני שהעז לקרוא לילד בשמו. אלא שתגובת בית המשפט החזירה את התקווה לשינוי שנים אחורה. "בית המשפט מגרש את שירן וגוער בה", קובעת ביטון.
פסק הדין, היא מסבירה, ברח למגרש הטכני: האם לבית המשפט סמכות להתערב בתוכני הפקות הטלוויזיה; והתשובה, אגב, היא לא. השופט מאיר שמגר גם מטיף לעותרת על שבחרה בנקודת מבט כל-כך לא נחמדה, שמעדיפה להדגיש את המפלג על-פני המאחד. והרי "כל ישראל ערבים זה לזה", הוא מצטט. השופטת מרים בן-פורת הולכת רחוק עוד יותר. "הטענה בעתירה", כותבת בן-פורת בפסק הדין, "שהקבוצה הנפגעת היא 'יהדות המזרח', יש בה כדי לקומם. יכולים יהודים לחיות במזרח או במערב, אך היהדות היא מושג כולל אחד ויחיד, החובק זרועות עולם. 'יהדות המזרח' כמו 'יהדות אשכנז' אינן אלא אברים של אותו גוף, שעליו יש לשמור מפני פיצול מזיק, שריח של פירוד לבבות נודף ממנו".
המחיר של בג"ץ שירן נגד רשות השידור שולם בתשלומים עוד שנים רבות אחר-כך. "אני לא יודעת אם אנשים התקפלו בגלל בג"ץ שירן ותוצאותיו, אבל אני רואה מהרקורד המשפטי שבמשך 10 שנים אחר-כך לא מוגשת שום תביעה לשוויון לבית המשפט, אף שברור בציבור שקיימת אפליה קשה".
"יותר תביעות אפליה נדחות"
במהלך שנות ה-90 השיח הציבורי דווקא נפתח לכינון זהויות מגוונות בתוך החברה הישראלית: שמות כמו "טיפקס", אהובה עוזרי והקשת הדמוקרטית-מזרחית הפכו לשגורים על שפתי המיינסטרים. אבל כל זה נשאר מחוץ למערכת המשפט, שהעדיפה להמשיך ולדבר בניטרלית למתקדמים, דבר שבא לידי ביטוי קיצוני בשנת 2000, בבג"ץ עמותת שיח חדש נגד שר התשתיות הלאומיות, או בשמו המוכר: בג"ץ הקשת.
העתירה של הקשת הדמוקרטית המזרחית התייחסה לכמה החלטות של מינהל מקרקעי ישראל, שחיזקו את זכויותיהם של מחזיקי הקרקעות החקלאיות - אשכנזים ברובם - ואפשרו להם לשנות את ייעודן לקרקע לבנייה ולפיתוח. אפשר היה לצפות שתנועה עם מודעות חברתית כל-כך עמוקה תשתמש בפלטפורמה הזו להצפת האפליה העדתית, אבל כפי שביטון מסבירה במאמר, הקשת בחרה להתנסח בניטרליות גם היא (כשהיא משתמשת בשמות הקוד "חקלאים" ומולם "אנשי הדיור הציבורי"), או כמו שביטון כותבת: "בצורה שלא תפגע בסיכוייה". זה השתלם לאנשי הקשת, והעתירה התקבלה. בפסק הדין הכניסו השופטים את השפה לעוד סיבוב במכבסה ב-90 מעלות, כשהם מדברים על "הסקטור החקלאי" ומולו "הסקטור העירוני".
באותה שנה, אבל בערכאה שונה לחלוטין, החלה מלמטה המהפכה שמגלמת את התקופה השלישית. על רקע צמיחת תרבות המועדונים בשנות ה-90 התפתחה במקביל גם תרבות הסלקציה. ח"כ אלי בן-מנחם, בעזרת המחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח, החליטו להיאבק בתופעה וניסחו את "החוק לאיסור אפליה", שאוסר "הפליה בהספקת שירות או מוצר ציבורי, ובמתן כניסה למקום ציבורי על רקעים שונים".
כשבן-מנחם נלחם על העברת החוק בכנסת, הוא דיבר מפורשות על אפליית מזרחים, אבל באופן מפתיע, כשהחוק נחת סוף-סוף בספר החוקים, אפליה על רקע "מוצא עדתי" או "מזרחי" לא הוזכרה בו. בסיסי האפליה שצלחו את סף החוק הם: "גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות או מוגבלות".
אפשר לטעון שזו דקות סמנטית קטנונית. נו, אז אין "מוצא עדתי", מה שחשוב זו הכוונה. אלא שכמו שביטון מראה, הנוסח המעוקר של החוק מאלץ את מערכת המשפט לאלתר ולגמגם, ופוגע ביכולת של מזרחים לעשות שימוש מתבקש בחוק, שנוצר כדי להגן עליהם.
ממש לאחרונה עבר תיקון לחוק איסור אפליה, שיזמה ח"כ שלי יחימוביץ', שלפיו הכניסה למועדונים תתנהל לפי סדר ההגעה. ראשון-ראשון, אחרון-אחרון. יכול מאוד להיות שהתיקון יסייע לתובעים להוכיח את טענתם יותר בקלות, אבל ביטון משוכנעת שלא כאן טמון הפתרון. "כן, התיקון אולי יפחית את הסלקציה בכניסה למועדונים, אבל הוא גם מספק עוד דרך להמשיך בהכחשה. כי במקום לדבר על אפליה, ידברו על מי נכנס ראשון. לא בשביל זה החוק הזה נועד".
- למה בעצם כל-כך חשוב שבית המשפט יערוך דיון מהותי על אפליה? למה לא להסתפק בדיון טכנוקרטי ורזה, אם הוא מביא לצדק?
"כי הדיון הטכנוקרטי לא באמת מביא צדק. בשנים האחרונות, מבחינה סטטיסטית, יותר תביעות אפליה נדחות מאשר מתקבלות. ומעבר לזה, ברגע שלא מדברים על אפליה, הדיון נשאר תמיד מקומי. הילד הזה והזה נגד המועדון הזה והזה. אי-אפשר לצאת מזה למרחבים חשובים יותר, וזה לא באמת מקדם מוביליות חברתית".
- אבל כמו שרבנים נוטים להקל בפסיקות הלכה כשפונים אליהם באופן פרטי, יכול להיות שגם כאן הדיון המקומי מאפשר מרחב גדול יותר להעצמת התובע היחיד.
"נכון. השיח העקרוני מאיים מדי; ונכון, אפשר לשמוח על הניצחונות הקטנים. אבל בו בזמן יש להצר על אובדן ההזדמנות להפסיק 60 שנות הכחשה והדחקה של אפליה. יש משהו בתהליך התיקון והריפוי, שצריך לכלול הכרה בהתנהגות הלא ראויה. יש בזה גם ערך סימבולי - הכרה בכך שנעשה פה עוול, ושהתיקון שנעשה עכשיו הוא תיקון, ולא סתם תשובה חיובית לתובע".
- בפרשת התלמידות בעמנואל היה נדמה שהשיח הציבורי והמשפטי לא היה מושתק. זה קשור לכך שהאפליה התקיימה בחצר של השכן, ועוד החרדי?
"בהחלט. זה היה מקרה קלאסי של נכונות להוציא קיטור, כל עוד הקיטור לא פוגע בחברה שמכתיבה דפוסי התנהלות. כל עוד זה בשוליים. אצל האחרים, שממילא יש כלפיהם הרבה טענות. זה רק היה עוד הוכחה לכמה שהחרדים ראויים להחרגה מהחברה ההגמונית".
"האפליה מאוד דינמית"
ביטון לא מתחפרת בביצורי הביקורת והתיאוריה, יש לה גם הצעות. תחילה היא מבקשת מהשופטים מעט יותר אומץ בהתמודדות עם הסוגיה. היא מעלה על נס את השופט שלמה פרידלנדר, שבפסק הדין שנתן בתביעה של בחור שלא הוכנס למועדון בקיבוץ מורדי הגטאות, הוא ניקז את המורסה שהקולגות שלו העדיפו לכסות בפלסטר. "פרידלנדר קבע שהתובע הופלה בגלל מוצאו המזרחי, דיבר על כך שקיים דיכוי ושהגיע הזמן לחשוף אותו. הוא ניצל את ההזדמנות כדי לגעור בחברי הקיבוץ שנושא שם שמעיד על כך שמוצאם ממי שהיו קורבנות השואה, ובכל זאת הם נוקטים אפליה".
כדי להקל את השימוש בחוק הקיים ממליצה ביטון להכניס את המוצא העדתי כבסיס לאפליה בחוק, מה שיחסוך התפתלויות מיותרות, ומבקשת שהשופטים יפסקו סכומי פיצויים משמעותיים לנפגעים, "במקום להציע כל מיני סעודות סולחה, כמו שקורה לעתים".
אבל האתגר הגדול מבחינתה הוא המעבר מדיון על גזענות להגזעה. בהתחשב בכך שגזענות היא מאוד המאה ה-19, מקסימום 20, מציעה ביטון מונח שקצת יותר תואם את רוח הזמן ואת החמקמקות התיאורטית שלו. אם כדי להיות גזעני אדם צריך לנבור בתורות דרווין ולנמק את הסלידה שלו בעזרת הביולוגיה, ההגזעה מסתפקת בכל ייחוס של תפיסות סטריאוטיפיות שליליות לאחר.
"הגיע הזמן לצאת מהדפוסים של מה הוא הגזע, כי הרי כל היהודים הם שמים, ולכן לכאורה לא הייתה אמורה להיות גזענות בחברה היהודית", היא מסבירה. "אלא שמה שאנו קוראים לו גזענות הוא למעשה הגזעה: התייחסות לאדם כאילו יש לו מאפיינים נחותים".
ההגדרה האמורפית הזו אמורה לשחרר את מערכת המשפט, שנוטה להיצמד לאותיות הקטנות של החוק, מחוסר הגמישות שלה. לאפשר לה לזהות הגזעה גם באזורים המטושטשים יותר של החברה. כמו ששופט בית המשפט העליון האמריקאי, פוטר סטיוארט, קבע שכשרואים פורנוגרפיה יודעים שהיא פורנוגרפיה, גם מבלי לרדת לרזולוציה ספציפית, כך גם כאן: כשמריחים אפליה יודעים שזו אפליה; או הגזעה.
"השינוי הזה הוא הכרחי, כי האפליה מאוד דינמית, ומשנה פנים כל הזמן", מסכמת ביטון. "מערכת המשפט חייבת להתאים עצמה לדינמיות של האפליה".