לא שכחתם משהו, אתם שם באוהל?

האם מדינת רווחה מסתכמת רק בקוטג' בזול, חיתולים בהנחה ודיור סטודנטיאלי בר-השגה?

תנועות המחאה יצאו לרחוב בישראל, כדי לדרוש מדינת רווחה, ותיקונים מרחיקי לכת בתחומים רבים ומגוונים. על הרבה דברים מדברים במאהלים בארץ, ועל נושאים רבים מפגינים. אלא שמשום מה, אל מערכת הפנסיה המחאה לא הגיע.

למעשה, אולי זה לא מפתיע שצעירים, אשר הפנסיה לא נמצאת על סדר יומם ואינה נראית לעיניהם גם באופק, "שוכחים" דבר אשר נראה לא רק שהוא עבורם רחוק ומופשט, אלא גם עמוס בנוסחאות מתמטיות והגדרות פיננסיות שקשה להבינן ורחוקות מאוד מעולם.

מובילי המחאה הם צעירים, בריאים, חזקים ובראשית חייהם המקצועיים. והם טוענים שהסדר הכלכלי הנוכחי אינו הוגן ואינו צודק. יושבי האוהלים טוענים שהם רוצים צדק חברתי ולהחזירת למדינת ישראת את ערכי מדינת הרווחה.

ובכן, רווחה אינה נמדדת רק במילוי צרכים מיידיים: קוטג' בזול, חיתולים בהנחה ודיור סטודנטיאלי בר-השגה. רווחה היא גם דאגה לעתיד שבו כבר לא נהיה צעירים, בריאים, חזקים - ונעמוד על ספם של סיום חיינו כעובדים יצרניים, כלומר נצא לפנסיה.

הזכות לפנסיה הגונה, היא זכות המגיעה לכל עובד.

הנה העובדות היבשות:

בסדרת מהלכים אשר החלו בשנת 1995 העבירה ממשלת ישראל את כל האחריות לפנסיה של העובדים, על אזרחיה.

הוראה זו חלה על מי שהצטרפו לשוק עבודה מאותה שנה. עד לאותה שנה, העובדים היו מפרישים כספים לקרנות פנסיה בניהול ההסתדרות, ורוכשים זכויות פנסיוניות אשר חושבו על יסוד הכנסתם והוותק שלהם.

טענו, ובצדק, כלפי השיטה, שהיא יצרה לא מעט בעיות: שהגירעון האקטוארי עצום, שוועדים חזקים יכלו לסחוט תנאים משופרים על חשבון החלשים. אך העיקרון של חלוקת הסיכון בין הפרט לקרן הפנסיה, היה נבון וצודק לחלוטין.

מקור הפנסיה של העובדים צעירים, אלה שהחלו לעבוד אחרי 1995, הוא אך ורק הכסף שיצליחו לצבור והתשואה עליו. בניגוד לאבותיהם, או לעובדים מבוגרים יותר, אין להם זכויות פנסיה, ואין להם רשת ביטחון כלשהי.

הפרט הוא שצריך לדאוג לקצבת מינימום עבור עצמו, והוא זה שצריך לביטוח שארים מתאים.

במילים אחרות, הממשלה התנערה מכל אחריות לפנסיה אזרחיה, ויצרה מצב שהפרט נושא לבדו בכל הסיכון לפנסיה שלו. האזרח - העובד שיהפוך לפנסיונר - הוא שיצטרך לשאת את תוצאת השגיאות בשיקוליו, או של הצמיחה הנמוכה במשק.

הסיכון העולה מגידול בתוחלת החיים וצמצום הילודה (תופעה שמגדילה את מספר מקבלי הפנסיה, על חשבון מי שמממנים אותה בעבודתם) ומאסונות פיננסיות, הם על חשבון הפרט.

הדור שמבעיר את הרחובות בימים אלו, שרוב מנהיגיו עוד לא השלימו שלושים שנה על פני האדמה הזאת, עלול לגלות, ביום פרישתו משוק העבודה כי הכנסתו מצומקת, ותלותו בקצבת הזקנה של הביטוח לאומי גדולה מאד.

לכן, אני מבקש, להוסיף משהו ל"רשימת הדרישות" שהתקשורת מדווחת על גיבושה: תיקון מהותי וחיוני במערכת הפנסיה.

צריך לאפשר לעובדים להשיג לעצמם רובד זכויות פנסיה מובטחות, אשר תחושב בהתאם לוותק ולהכנסה, זאת בנוסף למרכיב החיסכון הפנסיוני הקיים היום. כך יימנע הגירעון האקטוארי, אך יתאפשר לעובד ביטחון פנסיוני גדול יותר. המערך החדש, המקבל הפרשות של עובדים ומספק להם זכויות פנסיה חודשית, יכול להיות מנוהל על ידי אותו מנגנון המנהל היום, מטעם המדינה, את קרנות הפנסיה הוותיקות.

רק באמצעות מערכת חיסכון לטווח ארוך של הפרט, מצד אחד, וזכויות פנסיוניות שלא תלויות בגודל החיסכון, מצד שני, אפשר לדבר על איזון ראוי בפנסיה.

רק כך יוכלו אנשים שגילם מתחת 40 היום שיש להם רשת ביטחון, ושהרווחה שאותה רוצים להשיג תחול גם על מי שיעבור את גיל הפרישה.

צרו איתנו קשר *5988