מושל טקסס מצטרף למירוץ הרפובליקני לנשיאות ארה"ב

ריק פרי, הוא כל דבר שברק אובמה הוא לא ■ אם פרי יגבר על האחרים, הבחירות לנשיאות ב-2012 יהיו מאבק בין שתי אמריקות - מחנות שמונעים ע"י שנאה יוקדת זה לזה

אנחנו עוד נשמע הרבה על ריק פרי, מושל טקסס, שהודיע אתמול (שבת) על הצטרפותו לרשימת הפוליטיקאים הרפובליקניים שמתמודדים על הזכות לייצג את מפלגתם בבחירות לנשיאות ב-2012. ההערכה הכמעט אוניברסאלית היא שפרי, סמן ימני של מפלגתו, יזנק במהירות לשלישיה המובילה. אנליסטים רבים אומרים, שהמינוי הרפובליקני מונח למעשה בכיסו, אם יימנע משגיאות של טירונים ויצליח לסכל חשיפת שלדים עלומים בארונו.

רק אתמול זכתה מתמודדת אחרת, הצירה השמרנית מישל בקמן, במקום הראשון במשאל בלתי מחייב של בוחרים רפובליקניים במדינת איווה. המשאל הזה הוא כמו שבשבת, מכשיר למדידת הלכי הרוח של הרפובליקנים, ובשנים כתיקונן תוצאותיו עושות כותרות. אבל כניסתו של פרי למירוץ האפילה על ההישג הלא מבוטל של בקמן, שמידת קיצוניותה אינה נופלת, למעשה, מזו של פרי.

פרי הוא "הדבר האמיתי"?

אם מישהו היה זקוק להוכחה, ההצטרפות הרועמת של פרי למירוץ הרפובליקני מראה כיצד מפלגתם של לינקולן, אייזנהאואר ורייגן נחטפה ע"י האגף הימני קיצוני שלה. הרוב המכריע של המתמודדים על הכרטיס הרפובליקני מזוהים עם "מסיבת התה" או תומכים בה ובעקרונותיה. מיט רומני, המועמד שנחשב מוביל, עד עתה לפחות, מוגדר אמנם מתון יחסית, אבל באותו סקר רפובליקני באיווה הוא הגיע למקום השישי, מתוך שמונה, וגם לפני כן הוא נמנע מלתת ביטוי לדעותיו, קרוב לוודאי כדי לא להרגיז את הבסיס הנאמן של המפלגה הרפובליקנית, שנמצא הרחק ימינה ממנו.

ממה נובעת העוצמה האלקטוראלית שמיוחסת לפרי? ב-11 שנות כהונתו כמושל טקסס, הוא הצליח לקבע לעצמו דימוי של "הדבר האמיתי", של Mister Conservative, בלי "אבל" ו"עם זאת". הוא הולך עד הסוף. הוא מצליח לשלהב את הבוחרים הרפובליקניים בפריפריות באופן שרומני, המנכ"ל המלוטש, זה שהקדים את אובמה השנוא בכינון רפורמה בשירותי הבריאות של מדינת מסצ'וסטס, יכול רק לחלום עליו. הוא לא איזה ינקי מחורבן. לפרי אין מיגרנות כמו לבקמן. הוא לא נתפס כחלשלוש כמו טים פולנטי, מתמודד נוסף, מושל מדינת מיניסוטה לשעבר, שלא מצליח להמריא.

הפרסונה הפוליטית, וקרוב לודאי האישית, שיצר פרי לעצמו היא של גבר מטקסס, שפיו ולבו שווים. אתמול הוא הכריז שכאשר ייבחר לנשיא (לא אם אלא כאשר) הוא יהפוך את הממשלה הפדרלית ל"בלתי משמעותית" ע"י קיצוץ מתמיד בהכנסותיה ממיסים כדי לחזק את "חירות" האזרחים. רוב המתמודדים הרפובליקניים חושבים כך אך רק מעטים אומרים זאת בקול רם, כדי לא להרחיק בוחרים מתונים יותר שלקולותיהם יזדקקו ב-2012.

ההיפך המושלם

במילים אחרות: פרי הוא ההיפוך המושלם של אובמה. כל מה שהנשיא עושה או מייצג מוקצה מחמת מיאוס בעיניו, ולהיפך. והנה הקבלות, לפי ניתוח ב"וושינגטון פוסט": אובמה שואף להעלות את הכנסות הממשלה, בין השאר ע"י העלאות מס לעשירונים העליונים. טקסס, לעומת זאת, היא אחת מהמדינות הבודדות בארה"ב שבהן אין מס הכנסה (להבדיל ממס הכנסה של הממשל הפדרלי). היא מדורגת במקום ה-46 מבין 50 המדינות מבחינת גודל נטל המס לגולגולת. בה בעת היא רושמת את הצמיחה החזקה ביותר ביצירת מקומות עבודה חדשים בכל ארה"ב. היא תרמה 30% עד 60% למספר המשרות שנוצרו בארה"ב בשנתיים שחלפו.

בעוד שאחד מההישגים הגדולים של אובמה הוא הנהגת ביטוח בריאות אוניברסאלי, ל-25% מתושבי טקסס אין ביטוח בריאות, השיעור הגבוה ביותר של לא מבוטחים בארה"ב כולה. אובמה שואף להגדיל את התשומות הפדרליות במערכת החינוך הפדרלית. טקסס, לעומת זאת, נמצאת במקום ה-47 בארה"ב מבחינת הוצאות המדינה על בתי-ספר. ממשל אובמה נוקט צעדים נמרצים לצמצום זיהום הסביבה. טקסס נמצאת במקום הראשון בארה"ב מבחינת היקף החומרים הרעילים שמפעליה משחררים לאוויר ולמים.

פרי משוגע לנשק אישי ונושא אקדח אפילו כאשר הוא יוצא לג'וגינג. אובמה ממש לא. בתקופת כהונתו של פרי, מובילה טקסס את מדינות ארה"ב במספר ההוצאות להורג. אובמה מתנגד לעונש מוות. פרי אוהב להתפלל. לפני כמה חודשים, בעיצומה של הבצורת הקשה שמענה את טקסס כבר כמה שנים, הוא הכריז על שלושת ימי תפילה ותחינה לאל בתקווה לשים קץ לעצירת הגשמים. (האל, אגב, השיב את פניו ריקם והבצורת נמשכת עד עצם היום הזה). קשה לראות את אובמה נוקט מהלך דומה.

בקיצור, פרי הוא כל מה שאובמה לא, ולהיפך. לכל המתמודדים הרפובליקניים תפיסת עולם שונה מזו של הנשיא המכהן, אבל פרי הוא הניגוד המושלם שלו. כפי שכתב מייקל טומאסקי, בעל טור ב"ניוזוויק" וב"דיילי ביסט": אם הבוחרים הרפובליקניים יבחרו בפרי כמועמדם לנשיאות, הבחירות ב-2012 יהיו מאבק בין שתי אמריקות, בין שני מחנות, כשכל צד מיוצג ע"י נושא הדגל התרבותי שלו, והחיילים בכל מחנה מונעים ע"י משטמה יוקדת ובוז קר לחיילי הצד שכנגד. תופעה כזו טרם נראתה באמריקה.