שכונת חיים

ההפקה השאפתנית ל"אורזי מזוודות" המורבידי של חנוך לוין עומדת בציפיות

די מדהים לגלות שההצגה הזאת נמשכת בסך הכול שעה וחצי. זה מרגיש יותר, הרבה יותר. אחרי הכול, דחוסות כאן חמש, שש ואולי גם עשר הצגות שמציגות בו-בזמן על אותה הבמה.

לכל אחת סיפור משל עצמה, עם התחלה, אמצע ואפילו סוף. לכל אחת דמויות ודילמות שמאכלסות עולם ומלואו.

יחסי הורים וילדים, יחסי הורים והורים, יחסי ילדים וילדים, וזו רק ההתחלה. לפני שגם הזונה, הגיבן, הקברן, ההומו, המגמגם, הרופא, המאהב הלטיני, התיירת האמריקאית, וההשראה החיה ל"לונדון לא מחכה לי" של חוה אלברשטיין, נכנסים לתמונה. ככה זה אצל חנוך לוין, הזמן זוחל כשנהנים.

לא פחות מ-20 שחקנים מתרוצצים על הבמה העירומה בסיבוב המחודש של "אורזי מזוודות", שזכתה בפרס המחזה המקורי אי-שם ב-1983. יותר מ-20 דמויות, שמתחלפות בקצב מסחרר, ושלמרבה הדיוק הלויני, אי אפשר לומר שמי מהן נותרת לא מפוענחת, או חלילה שטוחה.

כל-כך הרבה דמויות ועדיין, כולן מוכרות כל-כך, ולא רק לחובבי לוין שכבר ראו ואריאציות שלהן בהצגות אחרות שלו.

הניה (רבקה מיכאלי) רק נעמדת על המרפסת וגוערת בבנה אלחנן (דרור קרן), שיילך לישון ושיתחתן כבר, וכל מילה נוספת מיותרת. מוניה (אוהד שחר), לולה (גילת אנקורי) והבן המגמגם זיגי (אבי גרייניק) מובילים את הסבתא בובה (חנה מרון) אל האוטובוס שיוביל אותה לבית האבות, שעולה "הרבה כסף", ומרון, בהופעה מרגשת ולו משום הממד הריאליסטי שכרוך בחיבור שבין הדמות לשחקנית הוותיקה, לא צריכה לומר מילה כדי לזעוק את זעקת הקשיש שמושלך לפח הזבל של ההיסטוריה. רק ללכת, חזור והלוך.

למרות, ואולי בשל, המספר הרב של הדמויות, "אורזי מזוודות" הוא מחזה ללא גיבור בשר ודם. הגיבור מת, וליתר דיוק הגיבור הוא המוות בכבודו ובעצמו. עגלת הקברן שחוזרת לה שוב ושוב, מפילה את הדמויות כמו היו זבובים, ומרוקנת את הבמה מיושביה. עצוב? כן, אבל גם מאוד מצחיק. איכשהו אצל לוין המוות תמיד נראה כמו האופציה השפויה ביותר של החיים.

במאי זיקית

מי שמשתלב היטב בפאזל הלויני הוא הבמאי אודי בן משה, ששוב מוכיח את יכולת הזיקית שלו להתחקות אחר רוח המקור, ולהגיש אותה בקצב מדויק לכאן ולעכשיו.

לאחר שהגיש לאחרונה את מולייר, את ברכט ואת שייקספיר במיומנות רבה אחד-אחד, חוזר בן משה לביים את לוין, ועושה זאת נהדר.

בן משה ממשיך לשתף פעולה עם המוזיקאית קרן פלס, אבל צריך לומר שפס-הקול שגיבשה הפעם אנמי למדי, ואינו מותיר חותם המזכיר שיתופי פעולה קודמים של השניים.

מי שכן מותירים חותם הם צוות השחקנים הרחב. קצרה היריעה מלעסוק בכל אחד מהם, אבל ככלל יש לומר שמדובר בליהוק מגוון שעושה הרבה כבוד לטקסט, שהוא כמובן השחקן המרכזי בכל הצגה של לוין.

כמה דגשים בכל זאת: רבקה מיכאלי ודרור קרן מדויקים כאם ובנה, רוזינה קמבוס ואודליה מורה-מטלון פנטסטיות כאם ובתה, עזרא דגן ואסתי קוסוביצקי נוגעים כבני הזוג הופשטטר, יואב לוי ואנדריאה שוורץ משעשעים כבני הזוג צחורי, שלומי אברהם מרגש כאח הגיבן ומוטי כץ מצוין בדמות המאהב הלטיני אלברטו פינקוס.

והייתה גם הזונה (שירי גדני בתצוגה אדירה) האישה הלוינית החזקה שבזמן שכל הלוזרים מתגרים מירכיה ושופכים עליה את זרעם ואת כספם, היא מתקדמת הלאה בחיים, ומגשימה את החלום של אלה שרק עסוקים בלאונן ובלהתלונן. כרגיל, לוין מתמצת את זה טוב מכולם, "אתם זיונים, אני תכנונים".

"אורזי מזוודות" מאת חנוך לוין, בימוי: אודי בן משה, תיאטרון הקאמרי