כמה טוב, כמה יוסי

הדיסק החדש של יוסי בבליקי, הוא יצירת אמנות קסומה, שלא דומה לשום דבר

ברמת גן או בתל-אביב, בלילה מעונן או בהיר, כשאיבגי פתח מקום חדש בהלל הזקן והאינתיפאדה הראשונה עמדה לפרוץ, באולפן מנוכר שחישב את קיצו לאחור, שמעתי בפעם הראשונה את "אסא". שיר על איש בלי עבר, בלי גיל ובלי פרצוף שהעז לבוא אל ראש העיר, דיכאון מזוכך של שנות ה-80, עם גיטרות צלולות ותופים נחושים והמילים של יוסי בבליקי שלא היו קשורות לשום דבר אקטואלי ובכל זאת הן תמיד פוליטיות, חברתיות, ישראליות עד כאב.

25 שנים לאחר מכן, ברוטשילד או בלוינסקי, כשאיבגי חוזה את הסוף בסרט חדש והאינתיפאדה השלישית מאיימת להתבקע, בבליקי חוזר לאסא, ולמלחמת פוקלנד ול"טרף של נמר" שאהבתי עם גיטרות וקאזו וקולו של יוסי, בן גילי, בן עירי, בן המחזור שלי בגימנסיה הרצליה, המחזור של לבנון, נושא בין השורות של שיריו את הפצע ההוא שידמם בו לעולם.

יובל בנאי הביא למשינה את "התותח מצלצל פעמיים", מזמור מבעית על אותה מלחמה. מיקי שביב שר את "שפוי מלחמה". והקליק הלמו עם "אל תדליקו לי נר". בבליקי, בלי קשר, אבל עם קשר, הקליט בשנה האחרונה, שנת המהפכה, בבאר-שבע, העיר הכי מהפכנית בדרום, את "האגרוף. שירי אהבה", מחזה מוזיקלי בן שתי מערכות, האחת היא "האגרוף" והשנייה מכונה "מזכרות מתל-אביב הכבושה".

על כביש האספלט שבין תל-אביב לבאר-שבע, בבליקי הוא אחד הגברים עדיני הנפש שפגשתי מעודי, רומנטיקן מהסוג שרואים אולי בסרטים אמריקאים ישנים, האגרוף שלו רך אבל המכה מדויקת ופוגעת ישר בתוך הלב. לעולם לא יהיה כנראה זמר כריזמטי, פרפורמר יוצא דופן או מוכר תקליטים באלפים, ה"למ"ד" שלו עודה קטועה, ההופעות שלו לא מגובשות, ועם זאת התמלילים מושכים לחלום, להתרגש, הפסנתר לופת את הבטן כמו אהובה ישנה וקולו חם ומחבק ועוטף.

"האגרוף", אלבום הסולו השלישי שלו, אחרי ולצד העבודה עם להקת פונץ', היא יצירת אמנות קסומה ומיוחדת, שלא דומה לשום דבר ששמעתם לאחרונה.

17 רצועות, 4 מהן כליות, חלקן הכרתי לפני שנים כשעוד רצתי אחרי פונץ' למקומות כמו המרתף העליון בבית לסין, מלות השירים לא נמצאות אז תיאלצו לעצום עיניים ולהקשיב לכל מילה ומילה, כדאי לכם.

השירים של בבליקי אינם בנויים לפי המתכונת המקובלת, פתאום מפציעה גיטרה חשמלית, האקוסטית מובילה, הפסנתר צורב מאחור, קצב נכנס מבעד לדלת האחורית, כמו החיים, שעצב שזור בהם למלוא אורכם, עצב של התפכחות, של לאות, של אהבה פריכה, של ילדים ומשפחה, של המוות שקרב והולך, של עונות שמתחלפות, של מלחמות שמגיעות ואותה צלקת תהיה אחר כך שיר, גם אם אין לו מילים.

גשם עוד מעט יירד לכבוד החקלאים, שר פעם שלום חנוך. אבל הסתיו עוד רחוק. אז בקיץ המשונה הזה, הרחק מאותו עשור שבו הסתיימו נעורינו והתמימות רוטשה לבלי הכר, בקיץ המשונה הזה שבו צעירים אחרים מזכירים לנו מי שהיינו פעם או מי שרצינו להיות, "האגרוף. שירי אהבה", מאת יוסי בבליקי, הוא לכל הפחות נחמה, או תשובה, הוא בוודאי משהו שלא תרצו לעזוב. תאזינו לו, תקשיבו לעצמכם, תאהבו קצת.

גילוי נאות: כותב שורות אלה אוהב את יוסי בבליקי ושימש בגיל 22, במשך מספר חודשים, כמנהל להקת פונץ' (לא שמשהו יצא מזה).

יוסי בבליקי - "האגרוף. שירי אהבה": צד 1 - האגרוף (32 דק'), צד 2 - "מזכרות מתל-אביב הכבושה" (27 דק'). טרקטור הפקות