הרווח של שופרסל מהמחאה

את הוכחה לסיסמאות הריקות של חסידי התחרות בכל מחיר, סיפק, שוב, אייל גבאי

אומרים שבכל משבר יש גם הזדמנות. זה בדיוק מה שעושים עכשיו חסידי הניאו-ליברליזם המובהק על רקע המחאה החברתית. במקום להיכנס לבונקר ולהתגונן מפני קריאת תיגר על השיטה הכלכלית שהטיפו לה כל השנים, הם מושיטים יד למוחים, אפילו מציעים להם חסות. הם ביקרו באוהלים, עכשיו בשולחנות העגולים, מספרים שאת קולות המחאה הם היו הראשונים להשמיע. לא דפני ליף, גם לא איציק שמולי.

הצדק החברתי מתחיל ונגמר בריסוק פירמידות ובהגברת התחרות. אז מה אם בכיכר צועקים "התשובה להפרטה - מדינת רווחה". אלה צעירים מבולבלים. צריך לסמן להם בטוש ירוק את הדרך אל הפירמידה.

את רודפי התחרות לא מעניינת העובדה ש-75% מהמעונות לילדים עם פיגור שכלי כבר הופרטו, או ש-35% מהעובדים הסוציאליים במדינה מועסקים ע"י עמותות, נותני שירותים ועוד שמות שנועדו לכבס את עובדת היותם עובדי קבלן. בכלל, עובדי קבלן לא מעניינים אותם. הם הרי המציאו אותם, בשם קידוש התחרות וצמצום המגזר הציבורי - השמן שסוחב את הרזה. בשם אותה קדושה, הם הפכו את ארגוני העובדים לחלק מציר הרשע - טייקונים-מונופולים-"ועדים חזקים".

כשיש ועדים חזקים יש פחות עובדים עניים, אבל גם זה, לא מעניין את אבירי התחרות. הם רוצים "לחזק את הסקטור העסקי". וכשהופכים קופאית ברכבת ישראל לעובדת של "מנפאואר", בהחלט מחזקים את הסקטור העסקי. סקטור של גוזרי קופונים על עובדים בשכר מינימום.

בדרך להפיכת המשבר להזדמנות, מדברים על יוקר המחיה. כי עם כל הכבוד לסיסמאות על סולידריות, את הישראלי הממוצע מעניין הכיס שלו. עושים רשימת מכולת של מוצרים, מחשבים את שיעור העלייה של מחיר הקוטג' בשנתיים האחרונות ואז מגיעים למסקנה הבלתי מתפשרת: חייבים לדפוק את הרפתנים.

נפחית את מחיר המטרה, נעלה את תעריף המים לחקלאים, נייבא גבינות מקפריסין. פיקוח על המחירים? פה זה לא רוסיה הקומוניסטית.

ועדי עובדים: חלק מכלכלה מאוזנת

במסגרת קידוש הצרכן, להבדיל מהיצרן או העובד, השיקה בשבוע שעבר רשת שופרסל את "הקו הלבן" - קו מוצרים ללא מותג, עם מדבקה לבנה ופשוטה שעליה כתוב "נוזל כלים" (3.99 שקל), או "קפה שחור" (4.99 שקל). "מהלך ראשוני ומוביל בהתאם לרוח התקופה", הגדיר זאת מנכ"ל הרשת, אפי רוזנהויז.

בשלב הראשון היצרנים יהיו קטנים ומקומיים, השלב השני יכלול גם מוצרי יבוא. העיקר לא מוצרים של אסם, או סנו. כי "ברוח התקופה", גם יצרנים גדולים הם חלק מציר הרשע. במיוחד כשבכל הגדולים האלה יש ועדי עובדים, לא עלינו. באופן אירוני, שופרסל הגדולה רק מרוויחה מרוח התקופה. המלחמה בריכוזיות של היצרנים הגדולים מכניסה מותגים פרטיים אל רשתות השיווק והופכת אותן לריכוזיות עוד יותר. נוחי דנקנר יכול לחתום על צדק חברתי מסוג כזה כבר עכשיו.

אסור לוותר על תחרות בכל פעם שמישהו יזעק כי העובדים עלולים לשלם את המחיר. אבל כן צריך לזכור: כל צרכן הוא גם עובד, כל עובד הוא גם צרכן. כלכלה נכונה צריכה שתהיה בה מערכת של בלמים ואיזונים, וארגוני עובדים הם חלק מהותי ממערכת כזאת.

כצרכן של עיתונות מודפסת אני רוצה להוזיל את המנוי החודשי, כעובד בעיתונות המודפסת אני רוצה שמחירו של המנוי יאפשר לי ולחברי להתפרנס בכבוד. ועד העובדים של סונול מתנגד להפחתת מרווח השיווק של חברות הדלק מחשש לפיטורים בענף, ועדים אחרים רוצים דווקא להוזיל את מחירו של הדלק כדי להפחית את הוצאות המעסיק ולהגדיל את רווחתם שלהם.

הדוגמה של בזק

הוכחה לסיסמאות הריקות של חסידי התחרות בכל מחיר, שוב סיפק אייל גבאי: "מנגנון החלוקה, כשהוא בידיים של ממשלה, הוא בעייתי ביותר במקרה הטוב ומעוות במקרה הרע. אני מזכיר לכולנו את הימים של בזק הממשלתית, שבהם אנשים חיכו 5 שנים לקו טלפון והמקורבים קיבלו תוך שבועיים".

גבאי מתבלבל: ההמתנה הארוכה נעשתה בימים שבזק הייתה חלק ממשרד התקשורת. כשהפכה לחברה ממשלתית, ב-1984, התופעה נעלמה. עוד לפני שהופרטה, נפתחו שוק השיחות הבינ"ל ושוק הטלפוניה המקומית. הצעד המשמעותי ביותר לאחר ההפרטה היה, בטח ניחשתם: משיכת דיבידנד בסכום עתק.

גם בשנות ה-80 דיברו על ריכוזיות. אז ההון רוכז בידי ההסתדרות או הממשלה, היום הוא מרוכז בידי כמה "משפחות". קבלן מנתניה (יצחק תשובה) או ניצול שואה (דוד עזריאלי) הם לא בדיוק "משפחות" במובן האריסטוקרטי של המילה, אבל זה תמיד נשמע יותר טוב. הם היו לסמל הריכוזיות, אף שנוספו להם בינתיים דמויות כמו אילן בן דב, ג'קי בן זקן, רמי לוי ואחרים. מתברר שגם בעידן הריכוזיות, סוכן ביטוח מאשדוד או בעל חנות קטנה בשוק מחנה יהודה יכולים להחזיק נכסים במאות מיליונים.

האם יותר בן דובים ובן זקנים יביאו את המשק הישראלי למנוחה ולמנוחה? אולי יותר מרקסטונים ופחות דנקנרים? האם זה מה שיחזיר את מדינת הרווחה? חסידי כלכלת השוק לא יודו שהם עשו כמה טעויות בדרך, אז הם מספרים לנו שבעצם מעולם לא היה כאן שוק חופשי. רק כשיהיה כאן שוק חופשי "אמיתי", חסר מעצורים, רק אז אפשר יהיה לברך: יותר עובדי קבלן יקנו יותר מותגים פרטיים ב- 1.90 שקל פחות. איך דפקנו את נוחי.

צרו איתנו קשר *5988