מיוחד: פסקי הדין הכלכליים החשובים בעליון של תשע"א

רשימה זו מפנה זרקור לפסיקה בעלת חשיבות מיוחדת של העליון בשנה החולפת, בתחומים המסחריים והכלכליים ובנושאים בעלי השלכות כלכליות או נורמטיביות ניכרות. נבחרו, מתוך פסקי דין מעמיקים רבים, פסקי דין המתאפיינים בהכרעות המעשירות במיוחד את השיח המשפטי, ברמה העיונית או הדוקטרינרית. בחלקם קיימים הבדלי גישות מרתקים בין שופטים, ביחס לשאלות-יסוד כגון ודאות משפטית מול צדק נסיבתי; היקף החקיקה השיפוטית; גישות מסורתיות מול גישות חדשניות יותר, ועוד.

לעתים, הבדלים בתפיסות העולם השיפוטיות, בין שופטים שונים, הובילו לכך שההחלטות התקבלו בעמדות-רוב, ויש אף שהתקבלו ברוב דחוק. מרשים במיוחד בהקשר זה הוא פסק-הדין בדיון הנוסף בתיק איקאפוד, שבו שלושה שופטים פסקו לכיוון אחד, שלושה שופטים אחרים פסקו לכיוון ההפוך, והשופטת השביעית (אסתר חיות) נקטה עמדת-מיצוע, אשר התקבלה בסופו של דבר. זאת, בעקבות נכונות של שלושה שופטים אחרים להצטרף לעמדה זו בסיכום פסק-הדין, לצרכים אופרטיביים שנועדו למנוע מצב חריג של שוויון-דעות בפסק-הדין מבלי שמתקבלת הכרעה.

במגזר העסקי והמסחרי, נוהגים להצביע בשנים האחרונות על הצורך בחיזוק הוודאות המשפטית ויכולת התכנון. בזהירות המתבקשת, לאור הזרמים השונים הניכרים בפסיקה, ניתן לומר כי מסתמנת גישה אשר אכן נוטה לחזק במידה ידועה היבט זה, באמצעות חזרה למודלים מסורתיים וחיזוק אינטרס ההסתמכות. זאת, מבלי לגרוע מכך שבמקרים קשים במיוחד, כאשר השיקולים הנוגדים מאוזנים, נכון בית המשפט להחיל מודל של חלוקת אחריות בין הצדדים המתעמתים, באופן המקטין את הסיכון של כל אחד מהם.

הכותב הוא פרופ' מן המניין באוניברסיטת תל אביב ומשמש כיועץ במשרד עו"ד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, ברנדויין ושות'

נזיקין: פיצוי לפי מאזן ההסתברות

פסק-הדין בדיון הנוסף בעניין מלול עוסק בדיני הנזיקין, אולם הוא משליך על המשפט האזרחי בכללותו, ועל סוגיות תורתיות רחבות, כגון אקטיביזם שיפוטי ומשקלם של שיקולי יעילות מול שיקולי צדק.

השאלה הנזיקית שנדונה, בהרכב של תשעה שופטים, הייתה "פיצויי הסתברות". אדם קיבל טיפול רפואי רשלני, ובמהלך הטיפול הוא נפגע. עם זאת, הוא איננו מצליח להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות בטיפול לבין הנזק, ברמת הסתברות של מעל 50%, רמת ההוכחה המקובלת במשפט האזרחי. האם הוא זכאי לקבל פיצוי חלקי, בשיעור רמת ההוכחה החלקית שבה הוא עמד? דהיינו, האם הוא יהיה זכאי לפיצוי בשיעור 30% מנזקו, אם הוכיח את נזקו בהסתברות של 30%?

בית המשפט העליון בדיון הנוסף החליט, ברוב דחוק של חמישה שופטים כנגד ארבעה, להפוך את הכלל שנקבע בערעור האזרחי ביחס למצבי "סיבתיות עמומה", ולחזור ולדרוש עמידה ברמת ההוכחה המקובלת זה מכבר של יותר מ-50%, כתנאי לפסיקת פיצוי. זאת, בכפוף לחריגים שבהם קיימת "הטייה נשנית". פסק-דין זה משקף נטייה של שופטי הרוב להעדפתה של גישה המעניקה משקל-בכורה לשיקולי ודאות משפטית על פני שיקולי צדק נסיבתיים. עם זאת, חלק משופטי הרוב אינם מתעלמים מההצדקות האפשריות לפסיקת "פיצויי הסתברות", אך מדגישים כי אין להגיע למטרה זו באמצעות חקיקה שיפוטית.

מגמות אלה, של העדפת שיקולי ודאות על פני שיקולי צדק נסיבתי, ושל ריסון בחקיקה שיפוטית, עשויות להשליך בעתיד על מצבים רבים נוספים שבהם מתעורר עימות במשפט האזרחי, בין המגמות ובין שיקולי-היסוד הנזכרים. עם זאת, ההטרוגניות הרבה של ההנמקות, גם במסגרת שופטי הרוב, וקיומו של רוב דחוק בלבד בפסק-הדין, מצביעים על כך שבהיבט התורתי הכללי, יש להמתין עדיין להתפתחויות פסיקתיות נוספות טרם הסקת מסקנות חדות.

(דנ"א 4683/05 בי"ח כרמל נ' מלול, 29/8/10)

חוזים ועשיית עושר: חלוקת אחריות ותקנת שוק בכספים

בפסק הדין בעניין בייזמן נדונה תבנית עובדתית המשותפת לעסקאות רבות: אדם רוכש נכס מקרקעין. המוכר לווה בזמנו כספים מבנק, והיקנה לבנק משכון או משכנתה, לפי העניין, על זכויותיו.

כיוון שהרוכש מעוניין להבטיח כי הזכויות שהוא קונה יהיו "נקיות", נהוג שהצדדים מסכמים בחוזה המכר, כי הקונה ישלם ישירות לבנק את החוב בגין ההלוואה שנטל המוכר, והסכום ינוכה מתמורת הרכישה. בעקבות התשלום, הבנק מוחק את המשכון, והזכויות בנכס "מטוהרות".

בעניין בייזמן התברר בדיעבד, כי למוכר לא היו כלל זכויות כלשהן ביחס למקרקעין. בנסיבות אלה, המשכון (אשר נמחק בעקבות הפירעון), היה נטול תוקף מלכתחילה. ההנחה הייתה, כי לא ניתן יהיה להיפרע בפועל מהמוכר, עקב חוסר סולבנטיות (היעדר כושר פירעון).

מצב דברים זה העמיד בפני בית המשפט הכרעה קשה, ביחס לשאלה על מי ראוי להטיל את הסיכון בנדון: האם הרוכש ייצא וידיו על ראשו, ללא הנכס וללא כספו, או שמא הנזק הכספי, בגובה כספי ההלוואה שניתנה למוכר, ייפול על הבנק? שני הצדדים גם יחד פעלו בתום-לב. בדיון נוסף נקבע, בדעת רוב של חמישה שופטים מול שניים (תוך אימוץ התוצאה בערעור האזרחי) כי האחריות לתקלה תחולק בין שני הצדדים - הבנק והרוכש, כך שהרוכש יזכה מהבנק בהשבה של מחצית הכספים שהעביר לבנק.

במהלך ההגעה למסקנה זו, נדונו סוגיות עקרוניות חשובות בעלות השפעה כללית, מתחום דיני החוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט. כמו-כן נדונה (בערעור האזרחי) הסוגיה החשובה בדבר "תקנת השוק" בכספים. ניתן לומר, כי פסק-הדין משקף מגמה ראויה, בדבר שלילת פתרונות בינאריים של "הכול או לא כלום", במצבים קשים. לעמדה זו תהיה השפעה על מגזרים נוספים, כגון דיני הקניין.

(דנ"א 10901/08 בייזמן בע"מ נ' משכן בע"מ, 17/7/11)

תורת המשפט: תחולה של תקדימים: לעתיד או גם לעבר?

שינוי של הלכה פסוקה אינו תופעה נדירה, אף כי בית המשפט העליון נוהג זהירות בשינוי תקדימים. בעשור האחרון ארעו מקרים לא מעטים שבהם גישות יסודיות השתנו, אם כתוצאה מזרמי-מחשבה משפטיים חדשים, ואם עקב שינויים חברתיים. בין אלה ניתן להצביע, למשל, על אימוץ דוקטרינת הזכויות שביושר, בעימות בין רוכש לבין נושה כספי (הלכת בנק אוצר החייל); הכשרת מעמדה הקנייני של "תניית שימור בעלות", בעסקת מכר (הלכת קידוחי הצפון); המהפכה במודל דיני השיתוף בין בני-זוג (הלכת שלם נ' טווינקו), הקניית פיצוי בגין "השנים האבודות" (הלכת עיזבון אטינגר), ועוד.

במקרים מעין אלה מתעוררת שאלה יסודית, והיא אופן התחולה של הכלל התקדימי החדש. האם הכלל החדש יחול רק ביחס לאירועים חדשים (תחולה פרוספקטיבית, דוגמת התחולה המקובלת ביחס לנורמות חקוקות), או שמא יחול גם ביחס לאירועים בעבר (תחולה רטרוספקטיבית)?

מבחינת תורת המשפט, שאלת התחולה העתית של תקדימים מעלה סוגיות נכבדות לעניין מעמדו של בית המשפט, כמפתח משפט. מבחינה דוקטרינרית, השאלה היא עד כמה ראוי לאפשר פגיעה בהסתמכויות של צדדים אשר פעלו בעבר על יסוד פסיקתו של בית המשפט העליון, ועתה עלולים למצוא עצמם נפגעים עקב הפרשנות החדשה. בעבר הלא רחוק (הלכת סולל בונה, משנת 2006) נקבע כלל "עוצמתי" (הכפוף לסייגים), בדבר תחולה רטרוספקטיבית של תקדימים. בדיון הנוסף בעניין איקאפוד הכירו עתה רוב השופטים בצורך לחזק את אינטרס ההסתמכות (על ההלכה הקודמת).

הסוגיה הנדונה התעוררה בעקבות שינוי ההלכה לעניין אופן ספירת התקופה של שנה, הנתונה לפקיד השומה לשם דחיית השגה על שומה (השאלה הייתה האם מדובר במועד קבלת ההחלטה או מועד ההודעה לנישום). בהלכה החדשה נקבע, כי המועד הקובע הוא מועד ההודעה, ועתה התעוררה השאלה אם ההלכה ביחס לשינוי המועד תחול רטרוספקטיבית. טענת המדינה הייתה, כי היא הסתמכה על ההלכה הקודמת ביחס לשהות הנתונה לפקיד השומה, לדחיית ההשגה. בדעת רוב נקבע בדיון הנוסף בעניין איקאפוד (ולמעשה, כעמדת מיצוע בין שופטי הרוב) כי יש להגביל את התחולה לאחור, רק עד למועד שבו הסתמכות פקיד השומה על ההלכה הקודמת הפכה לבלתי-לגיטימית. דהיינו, המועד שבו נראה היה כי ההלכה עומדת להשתנות, לאור החלטת המחוזי בנדון.

אף כי לכאורה הדיון הנוסף בעניין איקאפוד עוסק רק ביישום מסוים של העקרונות שנקבעו בעניין סולל בונה, קריאה מעמיקה של פסק-הדין בעניין איקאפוד חושפת הסטה משמעותית של כובד המשקל לכיוון של הגנה על הסתמכויות צדדים על ההלכה הקודמת (ככל שהן לגיטימיות). לחיזוק עקרון ההסתמכות, בפסק-דין זה, תהיינה השלכות ניכרות על חיזוק ממדי התכנון והוודאות המשפטית בכל תחומי המשפט. ואכן, ההכרה בתפקודו של בית המשפט העליון כמפתח משפט, מצדיקה כי החלה פרוספקטיבית של תקדימים הנוגדים תקדימים קודמים תהיה שגורה למדי, אף כי לעולם יש לבחון היטב את לגיטימיות ההסתמכות על ההלכה הקודמת.

(דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ, 14/7/11)

משכון: התחשבות בנושים

באיזו מידה מוטל על נושה בעל משכון להתחשב באינטרסים של החייב או נושים אחרים, בסוגיית המימוש של המשכון? עקרונית, לנושה נתונה השליטה בקבלת הכרעות בשאלה אם ואימתי לממש את המשכון. עם זאת, זכות זו, ככל זכות אחרת, כפופה לחובת תום-הלב.

בעניין אלף ג'ני התעוררה השאלה הבאה: לנושה נתונות זכויות משכון על שני נכסים של החייב, להבטחת החוב. על אחד משני הנכסים רובץ משכון נוסף, לטובת נושה אחר (אשר נוצר בניגוד להגבלה לטובת הנושה הראשון, כך שהוא נסוג מפני עדיפות הנושה הראשון). האם מוטל על הנושה בעל שני המשכונות להתחשב באינטרסים של החייב, בשלב המימוש?

בסוגיה עקרונית זו נקבע, כי כאשר הנושה אדיש לשאלה מאיזה נכס הוא ייפרע, ואילו לחייב חשוב כי הנושה ייפרע דווקא מנכס מסוים, על הנושה לכבד את אינטרס החייב, מכוח עקרון תום-הלב.

שאלה אחרת וקשה יותר היא, אם על הנושה בעל שני המשכונות להתחשב באינטרס של הנושה האחר, לכך שהראשון ייפרע דווקא מהנכס שאיננו ממושכן גם לטובת הנושה האחר.

אם בעל שני המשכונות מימש דווקא (או גם) את הנכס הממושכן לטובת שני הנושים גם יחד ונפרע הימנו, מתעוררת עוד השאלה אם הנושה האחר, שעתה מוצא עצמו ללא בטוחה, יוכל להיכנס בנעלי הנושה בעל שני המשכונות בכל הנוגע לנכס השני, ולקבל במעין המחאה מן הדין את זכות המשכון של הנושה שנפרע, אשר עתה שוב אינו זקוק עוד למשכון זה (או לקבל משכון עלכספי הפדיון במימוש). הדוקטרינה האנגלית בדבר "תעדוף בטוחות" עשויה לתת תשובה בחיוב לשאלה זו.

פסק-הדין בעניין אלף ג'ני אינו נאלץ להכריע, בנסיבות המקרה, בדבר תחולתה של דוקטרינת "תעדוף הבטוחות" במשפט הישראלי, אולם השופט יצחק עמית מביע בבירור גישה התומכת בהחלתה במשפטנו. אכן, דוקטרינה זו ראויה עקרונית לאימוץ מכוח עקרון תום-הלב הכללי, אף כי בצדק השופט עמית מציין עוד, כי היא מעוררת שאלות-לוואי חשובות רבות הטעונות תשובה. ראוי כי המחוקק יסדיר דוקטרינה מרתקת וחשובה זו בשלמותה.

(ע"א 64/09 אלף ג'ני בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, 7/4/11)

זכויות יוצרים: הפרה תורמת

כאשר אדם מפר קניין רוחני של אדם אחר, לעתים גורמים שלישיים מסייעים להפרה זו, במעשה או במחדל, או מאפשרים אותה. מהו הבסיס להטלת אחריות על גורמים מעין אלה? בעבר נדונה סוגיה זו בתחום הפטנטים, ועתה היא התעוררה בדיני זכויות היוצרים. השאלה חשובה במיוחד בעידן האינטרנטי, שבו "גורמים מתווכים" שונים, המפעילים פלטפורמות כאלה ואחרות, כגון מפעילי אתרים, עלולים לשאת באחריות להפרות שביצעו משתמשים.

לסוגיה זו חשיבות רבה לפעילות המסחרית של גופים העוסקים, למשל, בתחומי התוכן והמידע.

מכיוון שהפרת זכות יוצרים מהווה גם עוולה בנזיקין, ניתן להטיל אחריות על צדדים שלישיים בגין תרומתם לביצוע העוולה, באמצעות דיני הסיוע והשידול לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בעניין בית שוקן בע"מ פותחה עתה, על יסוד סעיף 12 לפקודה, דוקטרינת "ההפרה התורמת" של זכות היוצרים. זאת, בהמשך להכרה בדוקטרינה זו (בתוואי שאינו זהה), בתחום הפטנטים. אושרה קיומה של אחריות עקרונית כאשר הצד השלישי מסייע להפרה.

עם זאת, בדיני זכות היוצרים נדרשת זהירות מיוחדת, בשל העובדה כי הטלת אחריות על צדדים שלישיים עלולה להיות בעלת "אפקט מצנן" על הפעילות התרבותית והחברתית, לרבות הפעילות ברשת האינטרנט, ועלולה לפגוע באינטרס הציבורי הכללי. השאלה הקריטית בנדון היא מה צריך להיות מצבו המנטלי של הצד השלישי, כלפי ההפרה, על מנת שתוטל עליו אחריות.

בעניין בית שוקן בע"מ אומץ בנדון, לאור האינטרס הציבורי, מודל מצמצם יחסית של הטלת אחריות, המחייב ידיעה בפועל על ההפרה, להבדיל מחובת ידיעה בלבד. כמו-כן, נקבע כי להטלת אחריות נדרשת תרומה משמעותית וניכרת להפרת זכות היוצרים. יצוין, כי בקשה לדיון נוסף ביחס להחלטה זו נדחתה בימים האחרונים.

(ע"א 5955/07 האוניברסיטה העברית נ' בית שוקן בע"מ, 20/6/11)

אחריות רואי-חשבון

בפסק הדין דן העליון בשאלת אחריותו של רו"ח מבקר כלפי בעלי מניות החברה. זאת, בגין התרשלות נטענת בביקורת, ביחס לגילוי מעילה שהתרחשה בבנק למסחר. הנושא נדון במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, המחייבת, כאחד מתנאיה, כי תהא לתובע עילת תביעה אישית נגד הנתבע. השאלה המתעוררת היא אם קיימת עילת תביעה ישירה לבעל המניות כלפי רו"ח, או שמא הדרך היחידה היא הגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת, אשר עניינה מיצוי זכויות החברה כנגד הנתבע.

העליון חזר ואישר עתה את הכללים שהתגבשו בנדון בעבר, ולפיהם על מנת שתצמח עילת תביעה ישירה, דרוש שנזקו של התובע בעל המניות לא יהיה משותף לבעלי המניות בכללותם, וזאת בכפוף לחריגים מסוימים. מעניינת במיוחד היא התייחסותו של העליון עתה לפרשנותו של סעיף 170 לחוק החברות, הקובע את קיומה של חובה ישירה של רו"ח גם כלפי בעלי המניות, ביחס לאמור בחוות-דעתו לגבי הדו"חות הכספיים של החברה. בית המשפט הגביל בצדק את פרשנותה של הוראה זו, כך שהיא תחול רק על מקרה שבו רו"ח ערך מצג שווא זדוני או רשלני, להבדיל ממצבים שבהם הוא התרשל בפיקוח על מעילות, כבעניין הנדון.

הגם שביהמ"ש מציין כי הוא אינו נדרש לקבוע מסמרות בנדון, ניכר בפסק-הדין כי גם ביחס למצגי שווא הוא נוטה לצמצם את עילת התביעה הישירה של בעל המניות כלפי הרו"ח המבקר רק למצבים מיוחדים, אם אין מדובר בנזק שנגרם במיוחד לתובע, אלא הוא משותף לכלל בעלי המניות.

(ע"א 3506/09 צאייג נ' קסלמן וקסלמן, רו"ח, 4/4/11)

מסים: גבייה אגרסיבית ובלתי חוקתית

דיני המס מקנים לרשויות המס סמכויות אכיפה נרחבות. בבג"ץ נדונה השאלה אם יש לראות את ההסמכה הקיימת, המאפשרת כניסה לצורך עיקול הן לחצרים המוחזקים בידי החייב, והן לחצרים המוחזקים בידי אדם אחר, כמאפשרת עיכוב חייבים במחסומי דרכים ועיקול מיידי של כלי הרכב של החייב. בפסק-דינו קבע בג"ץ כי התשובה לכך היא בשלילה, לאור העקרונות החוקתיים.

הקביעה האמורה נשענת על העובדה כי לתפיסה מעין זו נלווית פגיעה חריפה במיוחד בכבודם של חייבים, המוצאים עצמם מובכים בפומבי. כן נפגעים חופש התנועה, הזכות לפרטיות והזכות להליך הוגן. בין היתר, החייב אינו יכול לבדוק באופן מיידי את נכונות הדרישה המוצגת כלפיו, ואין לו אפשרות להוכיח מיידית את נכונות טענותיו.

כפי שנקבע, פגיעה בזכויות יסוד מחייבת הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית. פקודת המסים (גבייה) אמנם מאפשרת,לצורך עיקול, כניסה הן לחצרים המוחזקים בידי החייב והן לחצרים שאינם מוחזקים בידיו. אולם העקרונות החוקתיים שוללים ניסיון להסיק כי ניתן לבצע תפיסה במחסומי דרכים, כעניין של פרשנות קל וחומר, מה גם שספק רב אם בענייננו אכן עסקינן ב"קל וחומר".

פסק-הדין הוא נדבך חשוב וראוי בהגנה על זכויות היסוד של הפרט מול רשויות האכיפה, הפועלות לגביית מסים, גם כאשר הדבר עלול להיות כרוך בפגיעה מסוימת ביעילות הגבייה.

(בג"צ 6824/07 ד"ר מנעא נ' רשות המסים, 20/12/10)