מלך התנ"ך

בני זמנו לא הרעיפו מחמאות על צורתו. הוא היה קטן קומה, עב-מותן, ורדרדות חולנית עמדה בלחייו; הוא דיבר במבטא סקוטי כבד; הוא היה עצבני וקצר-רוח, התקשה לעמוד במקום אחד, היה מפסיק את בני שיחו בשיעול כל אימת שפקעה סבלנותו.

הוא דווקא היה די סבלני. הוא חיכה 16 שנה ויותר למותה של האישה שערפה את ראשה של אמו. במרוצת השנים ההן הוא היה כדור משחק בידי רוזנים מושחתים. סקוטלנד, שאת כתרה חבש, הייתה המלוכה החלשה ביותר באירופה. בעיני האנגלים, הסקוטים היו "ברברים". הוא, ג'יימס השישי לבית סטיוארט, בקע מרחמה של מרי מלכת הסקוטים, דודניתה של מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה.

מרי נמלטה מסקוטלנד עוד לפני שג'יימס הספיק להיגמל מחלב שדיה. היא מצאה מקלט באנגליה. הואיל והייתה קתולית, היא איימה ללא הרף על כתרה של אליזבת הפרוטסטנטית, גם כאשר לא ידעה שהיא מאיימת. בסופו של דבר אליזבת השתכנעה שאין בררה אלא להוציאה להורג. גם כך, אליזבת קיבלה את זכותו של ג'יימס למלוך על אנגליה אחריה. לה, "המלכה הבתולה", לא היו צאצאים משלה.

היא האריכה ימים, הרבה מעבר לתוחלת החיים הממוצעת של זמנה. אנגליה כולה חיכתה למותה, בקוצר רוח גובר. 30 שנה קודם, המלכה הבתולה הצילה את ארצה מידי צי מלחמה ספרדי עצום, שרצה להחזיר אותה לחיק הכנסייה הקתולית. היא התחילה לבנות את האימפריה הבריטית. היא כוננה את עליונותה של הכנסייה האנגליקנית. היא הייתה פופולרית להפליא. אבל זקנתה הייתה קשה וקפריזית. חשדנותה וקמצנותה האטו את הקצב בארץ דינמית וצעירה, שהייתה להוטה לקבל עליה סיכונים ולפרוץ קדימה.

במותה פרצה אנחת רווחה עמוקה. דין-וחשבון משנת 1603 מתאר חינגה של אלכוהול ומוזיקה בערי מחוז רחוקות, מיד לאחר שהכרוז הודיע רשמית על מלך חדש. למלך הזה נדרשו שבועות של מסע מפרך כדי להגיע אל עיר בירתו. איש לא ידע למה לצפות כאשר ג'יימס השישי של סקוטלנד הוכרז המלך ג'יימס הראשון של אנגליה. הממלכות לא יתאחדו רשמית אלא 104 שנה אחר-כך.

כיאה למלכים אירופיים, תוארו הרשמי של המלך היה לטיני Iacobus Rex, "המלך יעקב". ימי מלוכתו הם אפוא "התקופה היעקובינית", עם או בלי העי"ן. קצת קשה להגיד עליו שהוא היה "מלך גדול". תרומתו החשובה ביותר להיסטוריה האנגלית היא אבהותו: בנו ויורשו היה צ'ארלס הראשון, המלך האחרון שניסה לשלוט בלי מצרים. הפרלמנט התקומם נגדו, וערף את ראשו מקץ מלחמת אזרחים, ב-1649.

אחר-כך, במשך 12 שנה, אנגליה הייתה רפובליקה בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה. נכדו של ג'יימס ונינו אמנם חזרו אחר-כך למלוך, אבל בריטניה התקדמה במהירות בלתי חוזרת אל משטר פרלמנטרי.

אף על פי כן, ג'יימס-יעקובוס זכה בחיי נצח. אפשר להגיד עליו שהוא היה ממייסדי העולם המודרני. שנת 2011 עומדת בסימן חגיגת יובל רב יבשתית המתחילה במלים King James. שמו חרות באותיות של זהב על התרגום המפורסם ביותר של התנ"ך. הוא יזם אותו, זמן קצר לאחר שעלה על כס המלוכה. התרגום הושלם בדיוק לפני 400 שנה.

תנ"ך? תרגום? עולם מודרני? אין פה כלל הפרזה. חמישה מיליארד עותקים נמכרו מאז 1611. הם שינו את מצב הדעת של ארץ אחת, אשר שינתה אחר-כך את מצב הדעת של הרבה ארצות, עד שנעשתה הקיסרות הגדולה ביותר והמצליחה ביותר בדברי ימי האדם. הקיסרות עצמה אמנם עברה מן העולם, אבל טביעות אצבעותיה ניכרות כמעט בכל פינה של כדור הארץ. לשונה היא כלי ההידברות חסר התחליף של מאתיים ארצות. תרבותה הפוליטית הונחלה כמעט לכל הארצות הדמוקרטיות.

התנ"ך של ג'יימס היה חשוב לא פחות מצי מלחמה מפואר ומכוחה הפיננסי של ה"סיטי". אנגליה, אחר-כך בריטניה, ולימים גם אמריקה, לא הגיעו אל מעמד של מעצמות-על רק מכוח החרב. המעצמות האנגלוסקסיות פיתו את העולם מפני שייצגו תרבות ואמונה ומערכת אידיאלים. התנ"ך של ג'יימס העניק כיוון, מסגרת ותחושת ייעוד.

איך תרגום של תנ"ך יכול לעשות את כל זה? קודם כול מפני שהתרגום הזה היה הרבה יותר מתרגום. הוא חולל דמוקרטיזציה של כתבי הקודש, ובמובן הזה אפשר דמוקרטיזציה של חיי הפרט ושל חיי המדינה. הוא נעשה הזמנה להשכלה וללימוד עצמי. במשך דורות הוא היה הספר היחיד בבתיהם של רוב דוברי האנגלית. הוא גם השפיע על לשון הדיבור והכתיבה.

האנגלית המודרנית עומדת בסימן המלך ג'יימס. איתו התחילה הסטנדרטיזציה של הלשון. בזמן שבו העברית נכנעת לאינטרנט ומוותרת על סטנדרטים, קל לשכוח שלא יכלה להיות השכלה בלי לשון מתוקנת ומוגדרת. הכתיב האנגלי היה פרוץ לכל רוח, מלים היו מאויתות על-פי הקפריזה או על-פי השמיעה. ניסיון להבין את מכתבי המלך או המלכה הצריך מאמץ וניחוש.

למשה היו קרניים

המערב של הזמן ההוא פשט צורה ולבש צורה במהירות מסחררת. בערך מאה שנה קודם הואץ פתאום מהלך ההיסטוריה. מוסכמות מובנות מאליהן התערערו בן לילה. התקוממות התחילה בתוך הנצרות נגד מרות האפיפיור וכמריו. היא התפשטה כמאכולת אש על-פני מרכז אירופה וצפונה. הונחו היסודות למפה המודרנית של אירופה. התעוררות דתית ליבתה אש, אשר תשתולל כמעט ללא הפסקה קרוב למאתיים שנה. היא תניב 3 מלחמות עולם, עוד לפני שהתחילו לקרוא להן בשם הזה. חלקים של אירופה יהיו לשממה.

מן היום הראשון, התנ"ך היה נשק פוליטי מן המעלה הראשונה. הדרישה לפתוח את דפיו לפני ההמונים איימה על מעמדן של אליטות. עד הזמן ההוא, הקריאה בתנ"ך חייבה ידיעה מעמיקה של אחת הלשונות ה"קלאסיות", יוונית או לטינית. כדי לפתוח את התנ"ך לפני ההמונים, היה צריך לתרגם אותו ללשון ההמונים. ברוב המקומות היה צריך לברוא את הלשון הזו, מפני שאף כי הייתה קיימת בדיבור-פה כמעט לא הייתה קיימת בכתב.

ראשון המתרגמים של התנ"ך היה המורד הגדול ביותר של המאה ה-16, אולי של הרבה מאוד מאות. הוא היה נזיר גרמני, מרטין לותר. הוא ידע כמובן לטינית, הייתה לו ידיעה ביוונית, הוא ידע קצת עברית. התרגום שלו היה מלאכת מחשבת של חוסר מחשבת. הוא לא התעניין במיוחד ביפי הסגנון והצורה. הוא לא ניסה לשוות לגרמנית שלו מראה תנ"כי. הוא רצה רק להבטיח שהתרגום יהיה מדויק - וכל קוראיו יבינו את האמור בו.

"אל תשאלו את אותיותיה של השפה הלטינית איך לדבר גרמנית", הוא התריס. "תחת זאת שאלו-נא את האם בביתה, את הילדים ברחוב, את האיש הפשוט בשוק. התבוננו-נא בתנועת שפתיהם כאשר הם מדברים, ותרגמו על-פיה. או-אז הם יבינו אתכם, וישתכנעו שאתם מדברים בלשונם".

לותר רצה ש"משה יישמע כל-כך גרמני, עד שאיש לא יחשוד בו שהוא יהודי" (כמובן, לותר פיתח אנטישמיות ארסית בזקנתו, והוא רצה לנתק את התנ"ך מן היהודים).

זו הייתה יכולה להיות נוסחה לגסות, לחספוס, לעוני לשוני. למעשה, זו הייתה התחלת עלייתה של לשון גרמנית מאוחדת ובת שימוש. יתר על כן, זו הייתה נוסחה לתרגום התנ"ך בלשונות אחרות. זו הייתה בעצם נוסחה לאוניברסליזציה של כתבי הקודש. נפתח השער לתרגומם לכל לשון, קטנה ונידחת כאשר תהיה.

למען האמת, את נוסחת לותר ניסח 1,100 שנה לפניו כומר איטלקי, הידוע בשם היירונימוס הקדוש. הוא התיישב בבית לחם בשלהי המאה הרביעית לספירה, ותרגם את התנ"ך ללטינית. הנוסח שלו, פגום כאשר יהיה, משמש את הכנסייה עד היום. הוא ידועה בשם Vulgata. היירונימוס הקדים להבין, וגם אמר, שתרגום טוב אינו תרגום מילולי, אלא תרגום המצליח להעביר את כוונת המקור.

זה בשום פנים לא היה עניין מובן מאליו. הפיתוי להיות "נאמנים למקור" מפעם בכל מתרגם עד עצם היום הזה. הוא בוודאי פיעם במתרגמים של כתבי הקודש, מפני שעניין היה להם בטקסטים מקודשים. אצל הנצרות, ה"מלה", או "לוגוס" ביוונית, התרוממה למדרגה של עיקר תיאולוגי. אנחנו עוסקים כמובן לא סתם במלה, אלא במלה האלוהית.

אף כי כל המתרגמים הבולטים של התנ"ך מזמן מרטין לותר ואילך אימצו את הגיונו, אין קושי למצוא את עקבותיו של תרגום מילולי מדי. לפעמים זה מצחיק. זה למשל מקור הקרניים על מצחו של פסל משה מאת מיכלאנג'לו. "קרן עור פניו", מדווח הטקסט המקראי. למשה היו קרניים, תרגם היירונימוס. אבל תרגומים צמודים מעברית הנחילו לאנגלית ביטויים שנעשו נכסי צאן ברזל. "שעיר לעזאזל" הניב את scapegoat, יום הכיפורים הניב את atonement, "ארץ זבת חלב ודבש" הולידה את flowing with milk and honey, "השומר אחי אנוכי" היה ל-my brother's keeper. יש הרבה דוגמאות.

בשורה אלוהית ללא תיווך

"התרגום המוסמך" של התנ"ך לאנגלית, כפי שנקרא תרגום ג'יימס, הנחיל את ספר הספרים של היהודים לאנושות. על-פי "אתנולוג" (ethnologue.com), יש בעולם כיום 6,909 לשונות. התנ"ך, מקצתו או כולו, תורגם ל-2,355 לשונות. תרגום מלא של התנ"ך קיים ב-414 לשונות. ארגון אמריקאי, הנקרא על-שם המתרגם הראשון של התנ"ך לאנגלית (Wycliffe, עוד במאה ה-14), עוסק עכשיו, בימים האלה ממש, בתרגום של התנ"ך ל-1,500 לשונות. הוא מתכנן להשלים את התרגום לכל הלשונות החסרות, כולן עד אחת, עד שנת 2028.

סיפור מעניין מסופר על מייסד הארגון הזה. שמו וויליאם קמרון טאונסנד (Townsend). לפני 93 שנה הוא ניסה למכור עותקים של תרגום התנ"ך לספרדית בגוואטמלה. להפתעתו הוא גילה שרוב התושבים אינם מדברים ספרדית. גוואטמלה היא אחת משתי הארצות היחידות בחצי הכדור המערבי (לצד בוליביה) שבהן רוב האוכלוסייה הוא צאצאי הילידים המקוריים, מה שמכנים לפעמים "אינדיאנים". מסופר על טאונסנד שהוא פגש יום אחד גוואטמלי דובר לשון הקאקצ'יקל. "אם אלוהיך הוא כל-כך נפלא", הקשה לו האיש, "מדוע אין הוא מדבר בלשוני?".

טאונסנד נכלם. במקום להשיב לו "תלמד ספרדית" (או אנגלית), הוא התחיל לעשות נפשות לרעיון נועז: לתרגם את התנ"ך לכל לשונות אמריקה המרכזית. הוא אסף עשרות צעירים וצעירות, והקים איתם את "מכון הקיץ ללשונות" (הידוע בראשי התיבות האנגליים SIL). המכון הזה השלים את תרגום התנ"ך לקאקצ'יקל 10 שנים אחר-כך. מאז, בית הקיבול הגיאוגרפי שלו התרחב והלך, עד שהוא מכיל את כל כדור הארץ. הוא נעשה לא רק סוכנות להפצת אלוהים, אלא גם מעבדה לשונית נדירה. משורותיו יצא למשל גדול חכמי התרגום של זמננו, יוג'ין נאיידה (Nida), שהעמיד דורות של תלמידים.

נאיידה, אשר מת בחודש שעבר בגיל 96, פיקח אישית על תרגום התנ"ך למאתיים לשונות, כולל תרגום חדש לאנגלית, זה הידוע בכינוי Good News Bible. כמו קודמיו, מזמן היירונימוס ואילך, גם נאיידה דגל בתרגום הכוונה על חשבון הדיוק המילולי. הוא הרחיק לכת עוד יותר, ופיתח את נוסחת "המקביל הפונקציונלי". כדי שיהיה בו ממש, אמר נאיידה על התרגום, הוא מוכרח לעורר את האסוציאציה הנכונה. אם המקרא אומר, "ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך", אין שום פגם אם התרגום ללשונות במערב אפריקה ימיר את הלב בכבד, "ואהבת... בכל כבדך". יש תרבויות שבהן הכבד חשוב מן הלב. כיוצא בזה, אין טעם להשתמש בדימויים מעולם הצאן והבקר ("צאן מרעיתי", חוזר ה' וקורא לבני ישראל), מפני שיש תרבויות שבהן לכבשים נועד אותו תפקיד שאנחנו מועידים לעכברושים.

כמו המורדים הפרוטסטנטיים של המאה ה-16, גם נאיידה נתקל בהתנגדות תיאולוגית מסוימת מאוד לפישוט המקרא. אם הטקסט התנ"כי יהיה שווה לכל נפש, המאמינים לא יהיו זקוקים עוד לתיווכם של כמרים ושל מטיפים. האומנם בני האדם מוכשרים לשמוע את הבשורה האלוהית בלי עזרה מקצועית?

ג'יימס שלח את הפוריטנים

בזמן המלך ג'יימס הייתה תנועה דתית מפורסמת, שניתן לה הכינוי פוריטנים. בתחילת המאה ה-17, הפוריטנים קיוו להרוס מעיקרו את הממסד הדתי והפוליטי. הם חשבו שתרגום נועז של התנ"ך יעזור לעניינם, אם יצליחו לייחס את כוונותיהם שלהם לספר הספרים. הם התנגדו לכל סוג של היררכיה דתית, ולא כללו מלכים אבסולוטיים ברשימת ההעדפות שלהם.

עד כאן, אמר להם ג'יימס הראשון. יהיו לנו מלכים, ויהיו לנו בישופים. הוא עודד את הפוריטנים לחפש את גן העדן שלהם מעבר לאוקיינוס. הם הקימו את המושבות הראשונות בצפון אמריקה. צאצאיהם ישליכו יום אחד עלי תה מספינות בריטיות בנמל בוסטון, ויתחילו בזה את שרשרת המאורעות שתסתיים בעצמאות ארצות-הברית. מעשה אירוניה, התנ"ך של המלך ג'יימס יהפוך לכלי הנשק העיקרי שלהם בשורה של מאבקים על דמותה של החברה בת זמנם.

בכלל, התנ"ך של המלך ג'יימס ישפיע השפעה דרמטית על ההיסטוריה האמריקאית. את עקבותיו יהיה אפשר למצוא אפילו במסמכים חילוניים למהדרין, כמו הכרזת העצמאות של ארצות-הברית ואפילו בחוקתה. התנ"ך כמובן ישפיע על הרטוריקה האמריקאית, מלינקולן ועד קנדי ועד מרטין לותר קינג. פוליטיקאי אמריקאי ידוע, מייקל האקאבי, שניסה להיבחר לנשיא לפני 4 שנים, הביע לאחרונה צער על שפוליטיקאים אינם מאמצים "נקודת השקפה תנ"כית על העולם".

תרגום המלך ג'יימס אפשר את התפשטות הנצרות באפריקה ובחלקים של אסיה. מיסיונרים אנגליים וסקוטיים נשאו אותו לשם עוד לפני שיחידות צבא בריטיות הניפו דגלים ותבעו טריטוריות. תרגומי התנ"ך מאפשרים התפשטות מסחררת של נצרות אוונגליסטית - זו המעמידה במרכזה "יחסים אישיים" עם ישו הנוצרי ורטוריקה תנ"כית מתלהמת. לא זו בלבד שהאוונגליסטים שומטים את הקרקע מתחת לרגליה של הכנסייה הקתולית, אלא שהם מצליחים להעמיק את חדירתם אפילו אל סין הקומוניסטית. מיליוני סינים שייכים כיום לכנסיות אוונגליסטיות "לא רשמיות", זאת אומרת כנסיות שהמשטר אינו מכיר בהן. לאחדות המשטר מתנכל, אבל לרובן הוא מניח לנפשן.

מחבר באחת הכנסיות האוונגליסטיות בסין שמעתי לאחרונה את הניחוש המעניין, שיום יבוא ואוונגליסטים יהיו מליצי יושר של ישראל בחלונותיה הגבוהים של ממשלת סין. זה סביר יותר ממה שנדמה. סוף-סוף, האוונגליסטים הסיניים קוראים לתיאבון את 'הברית הישנה', בתרגום לסינית, ומפתחים אהדה עמוקה לישראלים הקדומים. מטיפיהם אומרים להם שחובתם האלוהית היא לתמוך גם בישראל בת זמננו.

הנתינים הנבונים והמעודנים

זה מה שאומרים רוב המטיפים האוונגליסטיים גם בארצות-הברית. אין קושי להראות את הקשר בין תרגום המלך ג'יימס ובין היחס התיאולוגי לישראל. בשעה שהכנסייה הקתולית העסיקה את עצמה הרבה יותר מדי בשלילת היהדות, הרבה מן הענפים האנגלוסקסיים של הפרוטסטנטיזם פיתחו אהדה לישראל על יסוד התנ"ך. מיסיונרים פרוטסטנטיים מבריטניה ומאמריקה התחילו את החפירות הארכיאולוגיות בארץ עוד במאה ה-19, בניסיון להוכיח את ההיסטוריות של התנ"ך - ולקדם את מימושה של הנבואה על שיבת ציון (וגם, כמובן, על חזרתו של ישו הנוצרי כדי לכונן מלכות אלוהים עלי אדמות).

מיסיונר בריטי ששמו ווקר הגיע לארץ באמצע המאה ה-19, וכתב על "הערבים העלובים, הנבערים מדעת, הפראיים למחצה, עם כפריהם המטונפים ומאורותיהם המגונות". בעיניו, הם לא יכלו להיות "היורשים הראויים ובעלי הזכויות למיליוני הנתינים הנבונים, המעודנים, התרבותיים להפליא, שעליהם משלו למופת דוד ושלמה בימי זוהרם".

על הכרזות כאלה אפשר להודות לתרגום האנגלי של הברית הישנה. הוא מילא חללים גדולים בתודעה ההיסטורית של אימפריה, שעמדה להתפשט אל המזרח התיכון, ורצתה לדעת מה לעשות בו. האנגלים והאמריקאים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העדיפו להתעלם מן היהודים שפגשו בעריהם, ולחשוב על נתיני דוד ושלמה. ב-1842 הציע איש צבא בריטי מבית טוב מאוד, בית צ'רצ'יל, להעניק ליהודים מדינה בארץ ישראל. ציונים לא יהודים חובבי תנ"ך ישבו בקבינט שיסמוך את ידיו על הצהרת בלפור.

הסטודנט הנלהב האחרון של התנ"ך שיצא מגדרו להיטיב עם צאצאי העברים הקדמונים יהיה הנשיא הארי טרומן, ב-1948. הוא היה הראשון שהכיר במדינת ישראל, נגד דעתם החד-משמעית של בכירי יועציו לענייני חוץ. חבר יהודי קרוב של הנשיא יגיד לו ביום ההוא כי "עכשיו נודע מדוע הניח אותך אלוהים ברחם אמך".

אנחנו נוטים לפעמים לשכוח בזכות מה ובזכות מי נעשה התנ"ך לטקסט אוניברסלי: לא בזכות התפשטותה של הלשון העברית, לא בזכות סיירות התפילין של חב"ד, לא בזכות גדולי התורה, לא בזכות הדיפלומטים המלוטשים של משרד החוץ. התנ"ך העברי הוא מסמך פרוטסטנטי, שמיסיונרים, בדרך-כלל דוברי אנגלית, נשאו אל ארבע כנפות הארץ. שמות עבריים מקשטים עיירות בארצות-הברית, שמות תנ"כיים ניתנים לילדים בזמביה ובניגריה, דימויים תנ"כיים (לפעמים טובים ולפעמים נפסדים) מעשירים את לשון הדיבור בעשרות ארצות.

למי תודה, למי ברכה? למלך ג'יימס, הלוא הוא Iacobus Rex, שבנה את הסולם לפני 400 שנה. אולי נקרא על-שמו איזה רחוב?