מהפכת 81'

עד שנות ה-80' לא אישר הוועד האולימפי לספורטאים מקצועניים להתחרות במשחקים האולימפיים, אבל ב-1981 טמן האצן סבסטיאן קו את זרעי המהפכה ■ התוצאה: מושג החובבנות בוטל

בשבועות האחרונים אנו עדים לשתיים מההתכתשויות המשמעותיות ביותר בין ספורטאים לבין "אנשי החליפות". ב-NBA אלו השחקנים שעומדים על הרגליים האחוריות מול הליגה ובעלי הקבוצות בדיונים שכבר הגיעו לכדי השבתת הליגה; על גלי ההצלחה שלהם רוכבים גם פדרר, נדאל וחבריהם שהחליטו להחזיק את נס המרד עם איומי ההשבתה של סבב הטניס המקצועני במידה ולא ייענו לדרישותיהם להפחתת כמות הטורנירים.

איפה נמצאת הנקודה שבה התהפך הגלגל ביחסי הכוחות שחקנים-בעלים? למען האמת, לא כל כך מזמן.

***

חבורה של צעירים, שחשו מקופחים למרות שהיו מוצלחים מאוד בתחום פעילותם, החליטו לפנות לממסד בדרישה להשמיע את קולם ואת דרישתם לצדק חברתי. הממסד פתח שעריו בפניהם, נתן להם להתבטא. התוצאה - מהפכת הספורט הגדולה מכולן: ביטול מושג החובבנות בספורט. לא עוד ספורטאים שצריכים לעבוד במקצועות שונים כדי להתקיים או לקבל מלגות לימודים, אלא קבלת שכר בגין הפעילות הספורטיבית.

עד כמה שזה נשמע מוזר, המעבר של הספורט למקצוענות מלאה וביטול החובבנות לא התרחש מזמן: בימים אלו חוגגים 30 שנה לאותה החלטה. סבסטיאן קו, כיום יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי לונדון 2012 ואז אתלט עם מדליית זהב וכסף ממשחקי מוסקבה, היה מבכירי הספורטאים שהתייצבו אל מול ראשי התנועה האולימפית בקונגרס שהתקיים בעיירה באדן-באדן בשלהי ספטמבר 1981. בנאום קצר, שמחזיק שני עמודים, הודה על מתן האפשרות לספורטאים להופיע בפעם הראשונה בהיסטוריה לפני התנועה האולימפית ולשאת את דברם. הוא ניצל את ההזדמנות וביקש מהוועד האולימפי לשנות את ההחלטה לפיה חל איסור על ספורטאים מקצוענים להתחרות באולימפיאדה. אותה החלטה שמונעת מכל מי שמקבל שכר בעבור פעילותו הספורטיבית ליטול חלק בתחרויות.

הקריאה של הספורטאים היתה להפיכת המשחקים האולימפיים מודרניים יותר. אבל היא נשענה בעיקר על ההבנה שלהם כי הכוח הוא בידם. הקהל רוצה ומתאווה לראות אותם. הם ההצגה הגדולה, ובשל כך אין שום סיבה שלא יתוגמלו ביד רחבה בעד השירות שהם מעניקים. קו וחברו ד"ר תומאס באך מגרמניה (היום סגן נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי ומועמד להיות הנשיא הבא) הבינו כי צירוף הנסיבות שנוצר בעת ההיא יסייע להם במאבקם: שלוש פעמים ברציפות המשחקים האולימפיים הפכו זירה לסכסוכים פוליטיים, לרבות הרצח של י"א הספורטאים במינכן 1972. הספורט ספג מהלומה אחר מהלומה. חוסר הוודאות והכדאיות הכלכלית בקיום המשחקים הביא לבחירה של נשיא חדש, חואן אנטוניו סמאראנש, ב-1980, שהבטיח רפורמות.

***

הבטיח וקיים. עם רוח גבית של הספורטאים, החליט הקונגרס האולימפי לעדכן את הסעיף הרלבנטי שעסק במתן אישור לספורטאים להתחרות במשחקים האולימפיים. נדרשו לשם כך אקרובטיקה פוליטית ותחכום מילולי: למשל, הספורט הסובייטי לא רצה לוותר על ההגמוניה שלו שהתבססה בעיקר על תשלום לספורטאים בגין שירותם למדינה (צבא, משטרה, תעבורה) ולא בגין היותם ספורטאים. באישור החוק, הרוסים עמדו לאבד את היתרון הגדול ביותר שלהם על פני המדינות שלא יכלו לשלוח ספורטאים מקצוענים.

ההחלטה שהתקבלה היתה תמימה לכאורה. לא עוד הוועד האולימפי קובע מי יהיו הספורטאים הרשאים להתחרות, אלא התאחדויות הספורט. כלומר, הזרוע הביצועית של הספורט תאשר את הקריטריונים לזהות הספורטאים המתחרים לפי פרמטרים ספורטיביים ולא לפי מקור ההכנסות (חובבן או מקצוען שמתוגמל בשל היותו ספורטאי) וזאת כדי לעמוד במטרות שייטיבו עם ענף הספורט באופן האופטימאלי. באופן הזה הוכנסו לתוכנית האולימפית ענפים שמושתתים על מקצוענות, כמו הטניס והטניס שולחן, שהופיעו מ-1988 במשחקים האולימפיים ואחריהם הצטרפו כוכבי ה-NBA וה-NHL המקצוענים למשחקים.

הספורטאים שדרשו לפני 30 שנים הכרה ושמירה על האינטרסים שלהם הצליחו במשימה מעל ומעבר. המקצוענות הפכה לשיטה היחידה הקיימת בספורט העולמי ההישגי, והספורטאים זוכים לייצוג בהליכי קבלת ההחלטות: 15 מהם חברים בוועד האולימפי הבינלאומי כנציגי הספורטאים, וספורטאי עבר רבים ממלאים תפקידי מפתח בארגוני הספורט הבינלאומיים לרבות בוועד האולימפי הבינלאומי. מי שעוקב בימים אלו אחרי הדיונים ב-NBA עד לכך שהשחקנים עצמם מנהלים את המו"מ מול הקומישינר ובעלי הקבוצות ודורשים את חלקם בעוגת ההכנסות. בישיבה שהתקיימה בסוף השבוע נכחו לא פחות מ-20 שחקנים פעילים.

ההצלחות הגדולות של הספורטאים על שולחנות הדיונים השונים, מקורם בהבנה הבסיסית שלהם כי בלעדיהם לא יתקיימו התחרויות או המשחקים. הרמת הראש של 1981 היא הספתח לדרישות של השחקנים מה-NFL, דרך המאבקים של שחקני ה-NBA והקריאות הבלתי מתפשרות של פדרר ונדאל מראשי ה-ATP לאחרונה.

קצת לדמיין היום איך היו נראים המשחקים האולימפיים, וכמה שיאי עולם לא היו נשברים, אילולא אותו נאום בן מספר דקות של סבסטיאן קו.