הרבה יותר מקוסמטיקה

אחת הטעויות השכיחות, וגם המכשילות, בשוק ההון היא שהמשקיעים מתאהבים בפוזיציה שלהם, ומתמידים בה גם כאשר חלו שינויים בסביבה, שמחייבים שינוי בפוזיציה.

לנוכח תגובת מנהיגי המחאה לדוח טרכטנברג, מתגנב ללב החשד שמנהיגי המחאה התחילו להתאהב בפוזיציה שלהם - מחאה לשם מחאה. אחרת, קשה להבין את ההתייחסות שלהם לדוח טרכטנברג, שמוגדרת "אכזבה". "ציפינו לניתוח שורש וקיבלנו שיננית", הם אומרים, ומוסיפים "הוועדה הסתלבטה עלינו". לא פחות.

מצטער, אבל מה שעשתה ועדת טרכטנברג זה הרבה יותר מקוסמטיקה.

אנשי המחאה לא היו יכולים לקוות ליו"ר טוב יותר מבחינתם מאשר פרופ' מנואל טרכטנברג, שמעבר ליכולותיו האקדמיות והמעשיות, חייו בנערותו ובבחרותו לא היו קלים משלהם.

הדוח, שהוא וצוותו הוציאו תחת ידם, הוא אחד המסמכים המרתקים, המקיפים והחשובים שנכתבו בהיסטוריה הכלכלית-חברתית של ישראל. לכל אורכו, שזורה בו התפישה של מהלך גדול, אך עם זאת, חוליה ראשונה בתהליך מתמשך. כך כותבים אנשי הוועדה: "גדולתן של דמוקרטיה מפוקחת ושל כלכלת שוק נבונה נעוצה ביכולתן לנווט את הים הסוער של השינוי התדיר באמצעות תהליכי התפתחות הדרגתיים ("אבולוציה"), בלא להזדקק לתהפוכות דרסטיות ("רבולוציה")", שכן לא מעט מהפכות אכלו את בניהן.

הוועדה תפשה את תפקידה, ובצדק, כ"התנעה" של שינוי כלכלי-חברתי עמוק ונרחב, שמחייב בין היתר, "דמוקרטיה השתתפותית", ולא כאקט חד-פעמי, והיא מסכמת: "שלא נטעה: דוח זה איננו סוף פסוק, אלא רק הפרק האחרון במבוא של המהלך הגדול לשינוי פני החברה בישראל".

אז ממה נובעת תגובת האכזבה מן הדוח?

לחבק את הדוח

להערכתי, האכזבה של מנהיגי המחאה נובעת מהציפיות המוקדמות שלהם, שהיו לא ריאליות בעליל. במאמר הקודם שלי ב"גלובס" בנושא זה (16.8.11) הבעתי אמפתיה והזדהות עם המחאה ואנשיה, אבל באותה נשימה הזהרתי מפני ציפיות יתר: "...שינוי הסדר החברתי מן היסוד? זו תהיה ציפייה גדולה מדי, לפחות בשלב זה..."

אנשי המחאה ומנהיגיה היו צריכים לחבק את הדוח ואת העומד בראשו, ולהודיע שהם יילחמו על יישומו המלא. מבחן הביצוע "כמקשה אחת" עוד לפניו, כפי שמראות התנגדויות שמתחילות להתגבש בממשלה, ושלא באמת באות מהמקום הטוב והנקי של אנשי המחאה.

עם זאת, עליהם לומר שאין בדוח מענה שלם, והם ימשיכו להילחם על עוד שניים-שלושה נושאים שימקדו מעתה את מאבקם. גם לי חסרות כמה המלצות בדוח, אבל מכאן ועד ל"אכזבה", הדרך ארוכה, ארוכה מאוד.

חסר לי בעיקר הדגש המתבקש על הגדלת ה"עוגה", הגדלת התוצר. אמנם, כמעט כל נושא שהוועדה סקרה מתחבר לכך, אבל לא עד כדי יצירת תמונה שלמה, שכן שינויים נוספים בעתיד - שיביאו לשיפור של ממש ברמת חייו של מעמד הביניים - לא ייתכנו רק על ידי העברה מסעיף תקציבי אחד למשנהו.

חסר לי עידוד עסקים קטנים ובינוניים על חשבון הגדולים, חסר הטיפול במונופולים ובעובדיהם. עוד חסר לי טיפול שורש בגוף שמסמל בעיני יותר מכל גופי הממשל האחרים את חוסר האפקטיביות, הלא הוא מינהל מקרקעי ישראל. חסר הטיפול הניהולי והמוסרי האפקטיבי ב"כלכלה השחורה", שסופחת אליה שיעור לא מבוטל מן התוצר. ואולם בסך הכול, הדוח - שחובר בעבודה מאומצת של כ-45 יום בלבד - בהחלט מרשים.

הדרך הנכונה והקשה

ארוכה הדרך לאכזבה וארוכה גם הדרך למימוש מלא של ציפיות מנהיגי המחאה. מי שמצפה למהפכה, לרבולוציה, עתיד להתאכזב. אני מקווה, לטובתו, ולטובת החברה הישראלית, שמהפכה לא תהיה כאן - כי אנשי מעמד הביניים יהיו הקורבנות הראשונים של מהפכה כזו.

הדרך הנכונה, וגם הקשה יותר, תהיה אבולוציה, מהלך הדרגתי של הסטת מטוטלת המשטר הכלכלי-חברתי בישראל, שהגיעה בשנים האחרונות לקצה האולטרה-קפיטליסטי שלה, לכיוון האמצע.

נכונה יותר - משום שהיא אחראית יותר, ומבטיחה תוצאות שיחזיקו מעמד לאורך זמן. קשה יותר - משום שאינה עושה קיצורי דרך, ומחייבת מאבק מתמשך ודבקות במטרה מצד מנהיגי המחאה.

מה שנותר הוא לקוות, שמנהיגי המחאה ימשיכו לנהל את המאבק בשום שכל. מה שמתבקש, הוא שינוי הדרגתי, אך מתמשך, ודוח טרכטנברג, במסגרת זו, הוא התנעה מצוינת לתהליך.

הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב