עיריית ר"ג תקבל חזרה נכס שמסרה בלי תמורה

מה דינו של אדם המחזיק בפועל במקרקעין במשך שנים רבות (בידיעת בעלי המקרקעין), אך אין בידו הסכם המעניק לו זכות מוגדרת כגון זכות שכירות, מכונה "בר רשות".

התמורה שעל המחזיק לשלם לבעל המקרקעין עבור ההרשאה להחזיק בהם אינה קבועה, והפסיקה אף קובעת כי רשות במקרקעין יכולה להינתן בתמורה או ללא תמורה, ועדיין אין בה בכדי לקנות למורשה זכות בנכס כבעלים. באשר למשכה של ההרשאה, ניתן להבחין בין שניים: האחד - רישיון הניתן לביטול בכל עת עם הודעת בעל המקרקעין ("רישיון הדיר"). השני- רישיון קבוע ותמידי שאין בעל המקרקעין יכול לחזור ממנו ("רישיון בלתי הדיר").

ככלל, רואים ברישיון כבלתי הדיר רק במקרים חריגים (משום המשמעות מרחיקת הלכת כלפי זכויות בעל המקרקעין) ובדרך כלל הוא מתקיים רק כאשר הוכיח המחזיק שקיבל הבטחה או התחייבות ספציפיים מבעל המקרקעין להמשיך ולהחזיק במקרקעין לעד.

בית המשפט המחוזי בתל אביב דן לאחרונה בסוגיית בר הרשות, במסגרת ערעור שנדון בפניו על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר דחה בקשת רשות להתגונן שהגיש המערער (ע"א 34784-0510 ימין נ' עיריית בני ברק).

המערער כבן 68 הינו נכה צה"ל. לאור נכותו ולבקשת אגף השיקום במשרד הביטחון, הקצתה לו עיריית בני ברק, בתחילת שנות השמונים, מקרקעין בשטח 450 מ"ר.

המערער גידר את המקרקעין, כיסה אותם באספלט והקים בהם תחילה חניון לממכר מכוניות ומאוחר יותר משתלה. מעולם לא נחתם הסכם בין המערער והעיריה. המערער הבטיח לפנות את המקרקעין במידת הצורך. במהלך השנים הותקן על ידי העיריה מד מים במקרקעין והמערער אף קיבל מהעירייה רישיון להצבת שלט הנושא את שם המשתלה.ייעודם של המקרקעין לפי תוכנית בניין העיר הוא שטח ציבורי פתוח המשמש כ"דרך".

ברבות הימים, ביקשה העיריה להשמיש את המקרקעין על פי ייעודם ופנתה לצורך כך למערער על מנת שיפנה את המקרקעין, אולם זה סרב. משכך, הגישה העיריה תביעה בסדר דין מקוצר, בה עתרה לסילוק ידו של המערער מהמקרקעין. המערער ביקש להתגונן אולם בקשתו זו נדחתה על ידי בית משפט השלום.

במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי, טען המערער, כי לא ידע שהקצאת השטח היתה באופן זמני, וכי אין מדובר ברשות שניתנה לו על ידי העיריה כי אם במקרקעין שהוקצו לו על ידה מכוח סמכותה, על מנת לשקמו כנכה צה"ל. המערער טען עוד, כי הקצאת המקרקעין אינה ניתנת לביטול והעיריה אינה יכולה לדרוש את סילוקו.

לאחר בחינת טענות הצדדים, מצא בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור וקיבל את קביעת בית משפט השלום, כי המקרקעין שניתנו למערער הם מקרקעי ציבור הדרושים לעירייה על מנת ליישם את התב"ע החלה על המקרקעין וכי השימוש שעשה המערער במקרקעין עומד בניגוד לתב"ע.

עוד נקבע, כי המערער החזיק במקרקעין כ"בר רשות הדירה" ולזמן קצוב ומשתמה הרשות וניתנה לו הודעת העיריה על סיום הרשות, עליו להחזיר לה את החזקה במקרקעין. משום כל אלה, הורה בית המשפט למערער לפנות את המקרקעין.

נמצאנו למדים, כי חזקה במקרקעין, אף אם היא מתקיימת במשך שנים רבות, אינה מעניקה כשלעצמה זכויות קניין ולרוב תתברר כזכות "בר רשות הדירה" אשר תבוא לקיצה עם הודעת בעלי המקרקעין.

הכותב הוא בעל משרד עורכי דין המתמחה במקרקעין