גראונד זירו

שהייתה בת 16 ציירה אימי פלר את החתול שלה, פיסטוק. פרוותו הייתה בגוני אפור עופרת, ופלר הנערה בחרה בצבעי שמן כדי למשוך קווים בדמותו. כעשרים שנה מאוחר יותר היא תלתה את הציור של פיסטוק בסטודיו לקרמיקה אדמאמה שניהלה בבית אורן. כמו המונה הליזה, החתול היה עוקב אחריה בעיניו מהדיוקן. במשך כמעט עשור הוא היה שם על הקיר, עד שהאש הגיעה לכרמל וכילתה את הסטודיו, שרפה את יצירות הקרמיקה, ולבסוף גם את הציור של פיסטוק.

בשבוע שעבר, כמעט שנה לאחר אחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה, היא חזרה אל הגראונד זירו הפרטי שלה. "הסטודיו נראה היום כמו עיי חורבות, ועדיין לא פינו את ההריסות", היא מקוננת. "שולחן, ריהוט, שטיח - דברים כאלה אפשר לקנות. אבל את הציור של החתול הזה אי-אפשר להחזיר. את הרגע של היצירה לא ניתן לשחזר. כל ההיסטוריה האמנותית שלי נעלמה ביום אחד".

לא רק האמנות עלתה בלהבות. גם ביתה של פלר, שמתגוררת בבית אורן זה 25 שנים, והבתים שבהם התגוררו ילדיה ניזוקו בשריפה ומיועדים היום להריסה. קיבוץ בית אורן כולו ספג מכה קשה באסון הכרמל, אירוע שעם תוצאותיו, גם שנה אחרי, עדיין מתמודדות עשרות משפחות שאיבדו את כל רכושן. הירוק אמנם חוזר לאט ובנחישות, אבל התושבים - שגילו שכשזה מגיע לכסף ולסיוע מהמדינה שום דבר אינו מובן מאליו - עדיין מלקקים את הפצעים.

באופן אירוני, פלר דווקא מוצאת נחמה בירוק המתחדש. בכל חודש אוקטובר ב-3 השנים האחרונות היא נהגה לקיים את פסטיבל מרחב יוצר, שבמהלכו הוזמן הקהל לקחת חלק בתהליכי אמנות ויצירה ביער הפיות בבית אורן. היער הזה, בדרך נס, לא ניזוק באסון, וגם באוקטובר האחרון היא קיימה את הפסטיבל.

"נדרתי נדר להשיב את חדוות היצירה ואת רוח האמנות למקום העצוב הזה", היא פורסת חזון. "למרות הקשיים והזמן הקצר שעמד לרשותי, לא ויתרתי והצלחתי ליצור גם השנה, זו השנה הרביעית, את הפסטיבל, שהשנה עמד בסימן ההתחדשות והיצירה המחודשת בעקבות השריפה".

לסטודיו, כאמור, היה פחות מזל. הוא היה ממוקם בבית בן 50 שנה, ופלר שהתה בו ביום השריפה, ניקתה וסידרה אותו לקראת קבוצה שהייתה אמורה להגיע לסדנת קרמיקה. פתאום צלצל הטלפון ועל הקו מכר ששאל מה זאת הפטרייה שעומדת מעל הראש של הקיבוץ. ואז ראתה פלר שלשמיים יש "צבע מוזר", כלשונה. "אנחנו רגילים לשריפות ויש ריטואל, אבל הפעם, כשיצאתי החוצה, ראיתי שמשהו באוויר שונה. זה נראה כמו חמסין אדמדם. רצתי הביתה עם הבן שלי והבנו שזה רציני מהרגיל, התחילו להודיע שצריך לפנות. לקחנו את הכלב ואת הלפטופ והתפנינו. רק אחרי שבוע חזרנו וראיתי את הסטודיו. בדיעבד אני חושבת שהכנתי אותו יפה ומטופח, כמו ההודים שמכינים את גופות המתים לשריפה על גדות נהר הגנגס".

מעבר לעוגמת הנפש נאלצה פלר להתמודד גם עם ההשלכות הכלכליות: "מבחינת העסק לא הצלחתי לקבל שום סיוע - לא מהמדינה ולא מהקיבוץ, שמתברר שאינו מבטח עסקים עצמאיים. אני עדיין מנהלת פגישות בנושא. היה לי ביטוח צד ג' למי שבא לעבוד אצלי ולסדנאות, אבל לא היה ביטוח לרכוש וזה הנזק הגדול. נאלצתי, בכוחות עצמי, לשחזר את מקום העבודה. מדובר בהפסד של 150 אלף שקלים. הכול נחרב, וגם מבחינה נפשית לא היה פשוט להמשיך".

ולמרות הכול, ממש לאחרונה פתחת באופן חגיגי את הסטודיו מחדש.

"החלטתי שזה חשוב לקום על הרגליים ולחזור לפעילות. הסטודיו והגלריה החלופיים גם הם בבית אורן, במקום שהיה פעם רפת ושהפכתי לחגיגה, באמצעות השקעה של עוד 100 אלף שקלים במקום החדש".

מנין הכוחות?

"יש קלישאות שאומרות שכשקורה אסון גדול איכשהו מוצאים שם נקודות אור ומשהו חדש קורה, ועבורי זה היה ממש reset. חזרתי לצלם, הסתובבתי באזור ונפעמתי מכל המראות שהיו פה, כי זה היה באמת מראה מטורף; מין יופי נורא של עצים וצמחייה שרופים. אחרי שבעה חודשים עשיתי סיבוב נוסף, ופתאום צילמתי המון ירוק שצמח נגד כל הסיכויים".

אבל לא הכול היה פשוט בשנה האחרונה.

"נכון. התחושות בשנה החולפת היו קשות. זה היה פיגוע רב נפגעים עבורנו: הבית נשרף, הסטודיו נשרף, וגם הבתים של הילדים נשרפו ומיועדים להריסה. הבית שלנו שוחזר וגרנו חצי שנה בדירה חלופית בקיבוץ עד שחזרנו. הילדים עדיין גרים בדירות חלופיות ובקראווילות. לשם כך נאלץ הקיבוץ להוציא שוכרי דירות שנגמר להם החוזה, וגם זה היה קשה כי הם היו כמו חברים. זה טלטל אותנו מכל מיני כיוונים בלתי צפויים, הסיפור הזה".

היו מחשבות לעזוב את הקיבוץ?

"האמת היא שלי הייתה מחשבה לעזוב את בית אורן אחרי שראיתי שהסטודיו נעלם והבית גמור, וזה היה מין תהליך של אבל. כל העצים מסביב היו שחורים ושרופים, וכאילו לא היה כלום פתאום. אבל זה הבית, ואנחנו פה כבר 25 שנה, אני לא מוותרת בקלות".

בקיבוץ מדברים על השריפה? זאת עדיין שיחת היום?

"לא כל-כך מדברים על זה. יש קצת בדיחות שחורות, אבל אני חושבת שההתמודדות היא בפנים. אצלי זה עולה הרבה פעמים ביומיום, בדברים שמזכירים לי את מה שהיה. אני מציצה אל ההר ופתאום צובט לי בלב. אבל זאת כנראה גם המהות של האמנות: ליצור ולהיפרד, להמשיך הלאה ליצירה חדשה".

"הלכה האנרגיה האמנותית"

הטבע מתקן את עצמו כמו שרק הטבע יכול, האנשים נאבקים כדי לשקם את הרכוש ואת הנפש, אבל עבור לא מעט בעלי עסקים באזור הכרמל שנפגע יש אתגר שיקום שנראה כמעט בלתי אפשרי: התדמית. אילו ניסן כהן, בעל מוזיאון ניסכו לתיבות נגינה בעין הוד, יכול היה לכתוב על השמיים, הוא היה כותב באותיות גדולות, כאלה שאפשר לראות מצפון ועד דרום, שהמוזיאון שלו "פתוח למבקרים והעסקים כרגיל".

אחרי השריפה פורסם בכלי התקשורת שהמוזיאון והאוסף שעליו עמל כהן במשך ארבעים שנה - אוסף שכולל תיבות נגינה אוטומטיות, עוגבים, תקליטים ישנים וחפצי מוזיקה נדירים - נשרפו. עד היום אנשים מתקשרים אליו כדי לברר אם הוא בכלל פתוח.

"הרבה אנשים חשבו שהמקום נגמר ונשרף ואחרי השריפה היו פחות מבקרים", הוא משחזר, "אבל כבר אחרי חודש פתחתי מחדש". הוא מדגיש שוב ושוב ומוסיף שישנם קונצרטים חגיגיים, סיורים מוזיקליים, ובעיקר שרוב האוסף שרד את השריפה.

כהן לא לבד. בעלי עסקים נוספים מהאזור נאלצו להתמודד עם דעת קהל שטעתה לחשוב שהם סגרו את הבסטה. "להפך!", כהן מרצין, "אני הרגשתי אחרי השריפה שאני רוצה רק לבנות ולהיבנות. לא היה זמן לחשוב, כי הייתה הרבה עבודה וכל מה שרציתי היה ללכת קדימה". מבחינה כלכלית נעזר בכספי הביטוח: "היה לי קצת ביטוח, וגם המדינה אמרה שהיא תעזור. זאת הייתה קטסטרופה לאומית, והמדינה אמרה שתפצה אנשים. אנחנו עדיין מחכים".

אף על פי שכהן מתעקש לשכוח מהאש, במבנה המוזיאון עוד אפשר לזהות את סימני השריפה, והיה גם חלק קטן מהאוסף הנדיר שלו שלא שרד את הלהבות. אבל כהן, 85, מתעקש להביט אל השמיים ולנגן לעצמו שיר חדש בלב.

מי שמתקשה לנגן יחד עם כהן את השיר הזה הוא הצייר לייזר מנולה, שגר ופעל יחד עם אשתו הפסלת ולנטינה ברוסילובסקיה בעין הוד: "בהתחלה, כששאלו אותי איך אני מרגיש, אמרתי, אני בן 65 וזה הזמן להתחיל את הכול מחדש; אבל היום אני מרגיש שלהתחיל מחדש זה קשה מאוד, בין היתר כי אין סיוע מהממשלה. הבית נשרף עד הסוף. אין בית. השטח ישר. למזלנו הסטודיו היה במרכז, אז מה שהספקנו להוציא ממנו נשאר. אני עובד היום בסטודיו, אבל המצב הנפשי לא כל-כך טוב. עכשיו אנחנו בתהליך ורוצים לבנות את הבית מחדש. אנחנו גרים יחד חמש נפשות, ותכננו את הבית בשביל כולם, אבל אין מספיק כסף ולא נותנים לנו משכנתא בגלל הגיל שלנו".

בינתיים מתגוררת המשפחה בעתלית: "בכל יום אני נוסע לעין הוד כדי לעבוד בגלריה ובסטודיו. אמן צריך להית חזק, וגם כשקשה לו הוא צריך לעבוד. אז אני מצייר, וגם עשיתי סדרת עבודות אחרי השריפה. אבל זה קשה, פתאום לוקח לי הרבה זמן להתחיל לצייר, ואין לי כוח. לפני השריפה היו אומרים על העבודות שלי שיש בהן אנרגיה חיובית, אבל אחרי השריפה קשה לי להעביר אנרגיה חיובית באמנות".

מה היקף הנזק הכלכלי?

"היה לי ביטוח בסך 400 אלף שקל על הבית. הייתי גר בבית הזה עד סוף החיים, מאושר עם כל המשפחה, אבל עכשיו עם 400 אלף שקל לבנות בית כזה זה לא אפשרי. התחלנו בתהליך, ועשינו תוכניות, וקיבלנו כל מיני אישורים והיתרי בנייה, ועוד לא התחילו לבנות וכבר 100 אלף שקל הלכו על האישורים האלה. פנינו לבנקים, אבל הם מוכנים לתת הלוואות רק לטווח קצר, בגלל הגיל, וזה אומר שנשלם בכל חודש 8,000 שקל לבנק. וזה לא הגיוני, אנחנו לא מרוויחים ככה".

נשמעת יותר אופטימי בימים שאחרי השריפה.

"אני זוכר שקראתי בזמן השריפה בעיתון שיש החלטת ממשלה על השריפה. היה כתוב שמי שאין לו ביטוח יקבל 60% משווי הביטוח, ומי שיש לו - יקבל בנוסף לביטוח עד 50% מהשווי. שמחתי, חשבתי שיעזרו לנו ושנקבל עוד 200 אלף, ועם זה אפשר כבר להסתדר. התקשרתי לאוצר והעבירו אותי לעורך דין. שאלתי אותו מתי נקבל את העזרה, והוא אמר שלא מגיע לי שום דבר. שאלתי למה, והוא אמר שאנחנו יכולים להסתדר עם הכסף מהביטוח. אמרתי לו שהיה כתוב בעיתון על 50% שהמדינה תיתן בנוסף לביטוח, אז הוא ענה, עזרה מאפס ועד 50%, אתה מקבל אפס".

מה בכל זאת נתנה לכם המדינה?

"הממשלה משלמת עבור השכירות, הם אמרו שעד שנתיים הם יעזרו לנו בזה, זה הדבר היחיד שקיבלנו".

ביום השריפה, כשהבינו בני הזוג שהגיע הזמן להתפנות, לקח מנולה מהבית את החליפה המכובדת וזוג נעליים שבהן הוא מגיע לפתיחות של תערוכות, "וזהו, לא לקחנו כלום. כשזה קורה אתה לא חושב שזה יקרה אצלך, פעם הייתה שריפה בכפר ולא לקחנו כלום, וכשחזרנו הביתה הכול היה בסדר. אבל הפעם זה לא עבד ככה, הכול נשרף אצלנו. לא לקחנו מסמכים או תמונות. מה שנשרף נעלם".

ואת זה קשה לכמת בכסף.

"שליש מהחיים שלי נשרפו, אפשר להשוות את זה בכסף? כל הזיכרונות, התמונות, אי-אפשר לתאר. כשהגעתי אחרי השריפה הייתי פשוט בשוק. זאת הייתה תמונה סוריאליסטית שאני עומד במקום שבו היה הסלון שלנו, ומה שרואים זה חלק מפסנתר שרוף, שלדים של רהיטים ושלד של מכונת כביסה".

מה תאחל לעצמך לשנה החדשה?

"אני מקווה שבשנה החדשה יהיה יותר טוב, לא הייתי מאחל לעצמי עוד שנה כזאת בגלל השריפה. האנשים מסביבנו מאוד טובים, וכולם עוזרים ונותנים מכל הלב. אני מאוד שמח שאני גר בעין הוד, וכל מה שאני רוצה זה לחזור לכפר. יש פה אנשים טובים, ואני לא רואה אפשרות לחיות במקום אחר; גם אם היו נותנים לי פנטהאוז בתל אביב לא הייתי עוזב את עין הוד".

"נתק מוחלט מהממשלה"

שלא כמו מנולה, שאיבד את התקווה לעזרה מהמדינה, לניב זוהר הורוביץ יש תוכנית ברורה וכוחות ללכת עד הסוף ולדרוש למשפחתו ולמשפחות נוספות סיוע ממשלתי. הורוביץ, יזם אקולוגי, גר בעין הוד זה 16 שנים. בשמונה השנים האחרונות התגורר בכפר עם אשתו ועם בתם אמה בת ה-5 וחצי. ביום השריפה חזר לביתו בשעת בוקר מאוחרת וראה עמוד גדול של עשן עומד על הכרמל.

"הייתי בטוח שלא ייתנו לי לעבור מצד אחד של ההר לצד השני", הוא משחזר. "להפתעתי הייתי היחיד בכביש - לא ראיתי מכונית, כבאית או משטרה - אז נסעתי די רגוע הביתה. באותו היום בערב הודיעו לנו לפנות את הבית. אשתי ובתי הלכו לחברים, ואני חזרתי לשמור על הבית. זכרתי מהשריפות הקודמות שמי ששמר על הבית שלו, אז זה היה ההבדל בין בית שנשרף ללא נשרף".

ביום שישי בערב, כשהמצב נעשה מסוכן, התבקש הורוביץ לעזוב את עין הוד. ביום שבת בבוקר צלצל השכן וסיפר שהבית נשרף: "מאותו רגע קיבלנו המון תמיכה מחברי היישוב עצמו, אבל חוץ מביקור אחד קטן של אנשי מס רכוש שבאו לעשות רישום של הנזקים, לא פנה אלינו אפילו לא גורם אחד ממשלתי בניסיון לברר מה קורה לנו או להסביר מה הולך להיות. שום דבר, פשוט נתק מוחלט, וככה זה עד היום".

מה היה היקף הנזק?

"זה היה בית שכור ללא ביטוח, הנזק שנגרם לנו היה התכולה. היה לנו בבית סטודיו לקולנוע ולעיצוב גרפי שביטחנו אותו מחשש לגניבת ציוד, לא חשבנו על שריפה, והוא עמד על 80 אלף שקלים. השמאי העריך את הנזק שלנו ב-480 אלף. על-פי הקריטריונים של המדינה לא הגיע לנו סיוע נוסף, אז נשארנו למעשה בנזק של 400 אלף שקלים".

מה הצלחתם להציל מהבית?

"ציורים של אשתי ואלבומי תמונות, כל השאר נשרף. אני צלם וידיאו, והיה לי ארכיון וידיאו של סרטים שצילמתי במשך 25 שנים ואין איך להשיב אותו. ונשרפו עוד שלל דברים סנטימנטליים, אבל לא דברים שאי-אפשר לחיות בלעדיהם".

איך חוזרים לעמוד על הרגליים?

"כל הסטודיו נשרף, אבל סטודיו לעיצוב זה קודם כול מחשב, אז קנינו חדש מהכסף של הביטוח והוספנו ציוד, ואת רוב הדברים פשוט קנינו מיד שנייה. אני מעריך שאיבדנו משהו כמו חצי שנה של עבודה, אבל עיקר ההוצאות היו מסביב. מוזר איך הכסף נשאב".

לאחר השריפה התגוררה המשפחה במשך חמישה חודשים בבית חברים בעין הוד. "הם פשוט אספו אותנו אליהם ופינו לנו את הקומה התחתונה של הבית. אחרי זמן מה נהיה צפוף, והתברר לנו שלא נראה באופק פתרון ביישוב עצמו, אז נאלצנו להיפרד מהקהילה שהייתה הבית שלנו הרבה מאוד שנים. אחד הדברים הקשים שקרו לנו הוא שהתעוררנו למציאות כלכלית חדשה וגילינו ששכר הדירה בעין הוד פשוט הכפיל את עצמו מאז שהגענו לכאן. נאלצנו לעבור לעתלית. בשלושת החודשים הראשונים המדינה עזרה בשכר הדירה; אחרי זה המדינה הסירה את אחריותה. מאז - דממה מוחלטת.

"הדבר הכי מזעזע שחוויתי הוא איך בתוך שנייה הרגשנו איך המדינה פונה נגדנו ועושה כל מאמץ והתפלפלות משפטית כדי למנוע מאיתנו את הפיצוי שהגיע לנו. אפילו נאמר לפרנסי היישוב שהממשלה לא מתעסקת עם אנשים פרטיים. בבית אורן היה ביטוח שהממשלה השלימה ברמה הקיבוצית, אבל בעין הוד אלה אנשים פרטיים, אז אמרו לנו, המזל לא שיחק לכם".

ואולי הדרישה לפצות את מי שלא דאג לבטח את עצמו היא בעייתית?

"זה נכון במקרה של אסון טבע ורעידת אדמה, אבל פה הייתה התרשלות, ועדיין לא קם אדם אחד שלקח אחריות. זאת תחושה מזעזעת, שהגוף שאמור להגן עליך ברגע האמת לא רק מתנהל ברשלנות אלא גם מתחמק מאחריות".

מעבר לפן הכלכלי ישנה גם התמודדות נפשית.

"נכון. אבל יש לנו ילדה קטנה וניסינו ליצור עבורה סביבה עם מינימום טראומה. הצלחנו לראות בזה גם התחלה חדשה".

מצליחים לשמור על הגישה הזאת גם חודשים אחרי האסון?

"החברים עזרו לנו להתארגן והזרימו צעצועים ובגדים מאוד מהר. היא אף פעם לא הייתה באופי שלה ילדה שמחוברת לחפצים, והדבר היחיד שבכתה עליו היה אחד הציורים שנשרפו, וגם זה עבר לה באיזשהו שלב".

ומה לגבי המבוגרים?

"לקח זמן עד שהחיים חזרו למסלול, והיו רגעי משבר, אבל בסך-הכול חזרנו למסלול בזכות כל מיני ארגונים, בעיקר נוצריים, שתרמו כסף ועזרו לנו לעמוד על הרגליים. זה בכלל לא קל להתחיל חיים חדשים, בטח כשהמדינה לא עומדת לצדך".

"היה רע לתפארת"

בשונה מתושבי עין הוד, בבית אורן מערך השיקום היה מסודר ומאורגן באופן קולקטיבי כיאה לקהילה קיבוצית. האם זה הפך את הייאוש ליותר נוח? "אם לסכם את השנה שחלפה אז באופן כללי היה רע לתפארת", משיבה אורנה דגון, חברת הקיבוץ זה 23 שנים. "חזרתי הביתה לפני חודש וחצי, אחרי תשעה חודשים שבמהלכם גרתי בהתחלה במלון ובהמשך בדירה קטנה בקיבוץ. חברת שיקום נכנסה יומיים אחרי השריפה וטיפלה בכל הבעיות הקטנות שהיו, כדי שאנשים יוכלו לפנות את המלון ולחזור לדירות. ואז נשארו הדירות שהפגיעה בהן הייתה חמורה, כמו בדירה שלי, ובדירות האלה ההתנהלות הייתה בעצלתיים.

"מעבר לכך יש כארבעים דירות שמיועדות להריסה. כל הזמן היו כמה גורמים מעורבים - חברת ביטוח חקלאית, חברת שמאים שתיווכה בין חברת הביטוח לבין הקיבוץ, והייתה גם חברת השיקום שלקחה מטעמה כל מיני קבלנים וערב רב של גורמים שנכנסו, ועבודות שהתבצעו חמש ושש פעמים פורקו ובוצעו מחדש".

סוף-סוף חזרת הביתה. את מרוצה מהתוצאה?

"יש עדיין בחצר של הבית שלי מחסן שרוף שעוד לא שוקם, והנושא נמצא בדיונים מול חברת השמאים וחברת הביטוח. ההרגשה היא שיש שמיכה קצרה שצריך לראות איך מכסים איתה את כל החולה".

איך היית מסכמת את מלאכת השיקום?

"הייתה מהומה בימים הראשונים, ואני חושבת שלא הייתה ידיעה ברורה איך להתנהל. היה תהליך של ניסוי וטעייה, אבל אני חושבת שאנחנו בני מזל שאנחנו חלק מהקיבוץ, בשונה מתושבים פרטיים כמו בעין הוד".

במהלך השריפה התראיינת לכלי תקשורת והתרעת מפני הבטחות שווא.

"אני אישית עשיתי את ההפרדה בין מה שהובטח בתקשורת ובין המציאות, ואמרתי מפורשות שאני מקווה שכל ההבטחות והאמירות האלה יתממשו בסופו של דבר בשטח. היום אני אומרת שבסך-הכול לקח המון זמן עד שחזרתי הביתה, ועברתי תלאות שאין כדוגמתן - היו חיכוך יומיומי ומאבק ממושך".

ומתח נפשי.

"אני ראיתי את הבית שלי עולה באש. ראיתי את הרוח מגיעה ואת האש אוספת את הבית ושורפת אותו מבפנים. הסיטואציה הזו לא פשוטה, ויש בקיבוץ אנשים שגם התמוטטו בפרק הזמן הזה. זאת תחושה לא נעימה לראות בכל בוקר את המקום שבו חיינו ושהילדים שלנו גדלו בו, שרוף; בכל בוקר קשה מחדש להאמין. כיום אני נושאת עיניים כלפי הבניינים המיועדים להריסה ומחכה שיפנו אותם, שלא אראה יותר מול העיניים את הפיח, את התשתיות ההפוכות ואת השחור המפויח, ושנחזור לראות את הטבע שאנחנו מכירים".

"כשיתפרסם הדוח נגיש תביעה"

בעין הוד ממתינים למבקר המדינה

בחודשים הקרובים צפוי להתפרסם דוח מבקר המדינה שיסכם את נושא השריפה. מותר להניח שמסקנותיו יעלו לכותרות ויעוררו דיון ציבורי סוער. עד שזה יקרה, התארגנו כעשרים משפחות, בעיקר מעין הוד, ופנו למשרד עורכי הדין אטיאס נווה, לגיבוש תביעה לפיצוי כספי מהמדינה. "אנחנו נמתין לקבלת הדוח של המבקר, ואז נהיה יותר חכמים", מבהיר עו"ד זיו כהן שמלווה את התושבים. "יש לנו כעת מספר לא מבוטל של תושבים בעין הוד שמעוניינים להצטרף לתביעה. נערכו חוות דעת לגבי הנזקים, ובבוא העת, כשיתפרסם דוח המבקר, נגיש תביעה".

המדינה העניקה לתושבים סיוע חד-פעמי של 2,500 שקלים למשפחה, וגם סיוע בשכר דירה.

"הייתה עזרה קטנה של סכומים מצחיקים לתקופה מוגבלת, כדי שאנשים יתארגנו. אבל זה לא משהו שיכול לסייע להם לרכוש את התכולה ואת הבתים בחזרה. זאת עזרה מיידית בשביל לא למצוא את עצמם בחוץ, לא משהו שיכול לעזור להם להשתקם".

כספי הביטוח לא ממלאים את תפקידם?

"זה כפר אמנים, אז יש גם אלמנט של אובדן הכנסות רציני ונשרפו יצירות אמנות. לחלק מהאנשים היו ביטוחים, אבל על סכומים נמוכים יחסית, והביטוח לא כיסה את אובדן ההכנסות. עדיין יש להם נזקים עצומים, וכמובן עוגמת נפש של אנשים שיום אחד היה להם בית ולמחרת מצאו את עצמם פשוט בלי כלום".

תגובת משרד האוצר

משרד האוצר מסר בתגובה: "מיד עם פרוץ השריפה ובטרם כבו הלהבות, התגייסה הממשלה לסיוע חסר תקדים בהיקפו ובלוחות הזמנים שלו על מנת לסייע לתושבי האזור. הסיוע התבצע למתן פתרון לשלושה טווחי זמן:

"בטווח הזמן המיידי: מציאת ומימון דיור חלופי לכל מי שפונה מביתו; ומתן מענק התארגנות של 2,500 שקלים לכל נפש שפונתה. סך המענקים הנ"ל ניתנו ל-312 נפשות.

"בטווח הזמן הבינוני: הקמת שתי שכונות מבנים יבילים בזמן שיא (כחודש) כולל פיתוח ותשתיות מלאות, הן בקיבוץ בית אורן והן בכפר הנוער ימין אורד; ומענק שכר דירה גבוה מהמקובל באזור ולתקופה של עד שנתיים (הסכומים נעים מ-2,500 שקלים ליחיד ועד ל- 5,000 שקלים למשפחה בת ארבע נפשות ויותר). יצוין כי לשוכרי דירות באזור ניתן שכר דירה לתקופה של שלושה חודשים, המהווה הטבה למי שבכל מקרה צריך לשלם שכר דירה. לחלק עדיין ניתן סיוע בשכר דירה.

"בטווח הזמן הארוך: הממשלה גיבשה מודל סיוע סוציאלי לבעלי בתי מגורים שניזוקו בשריפה. יודגש כי הסיוע אינו תחליף לביטוח, וזאת על-פי הגישה שלפיה לכל אדם אחריות על רכושו ובכלל זה ביטוח הרכוש.

"עד כה הקצתה הממשלה סך של 160 מיליון שקלים, רובם לשיקום תשתיות פיזיות, החי והצומח ביער הכרמל. הממשלה לא השתתפה בסיוע לבתי עסק.

"המועצה האזורית חוף הכרמל אחראית על ניהול הקשר האישי עם נפגעי השריפה ונמצאת בקשר צמוד עם המשפחות. במקביל, מקבלת המועצה מענה ישיר ממשרדי הממשלה בכלל, וממשרד ראש הממשלה ומשרד האוצר בפרט, בהסרת חסמים ובפתרון בעיות".

 סטטיסטיקה של אסון המספרים מאחורי השריפה בכרמל