הפרחים לאידלמן, ביניש וארד

על אף ההישגים שרשמו היום (ג') המתמחים, לאחר ששברו את הכלים והשתמשו בהתפטרות קולקטיבית כנשק ארגוני, אסור להתבלבל: מענק בגובה 60 אלף שקל לכל מתמחה זה לא הישג לרפואה הציבורית.

ההישג המשמעותי ביותר נרשם כבר ב-25 באוגוסט, עם החתימה על ההסכם הקיבוצי בין ההסתדרות הרפואית (הר"י) למדינה. התקוממות המתמחים, ששולהבו על-ידי מנהליהם, נולדה לא משום שההסכם היה גרוע - אלא דווקא משום שהיה כה היסטורי.

לראשונה הוענקו במסגרת ההסכם תוספות שכר גבוהות לרופאים שעוסקים במקצועות שבמחסור ולרופאים בפריפריה, שהמכנה המשותף שלהם הוא היעדר פרקטיקה פרטית ענפה. לראשונה, רופאים שיסכימו לבצע התמחות באחד מהמקצועות שבמחסור או לעבור לפריפריה ל-4-6 שנים, יקבלו מענקים בגובה 300-500 אלף שקל.

לראשונה אף נקבע כי רופאים מומחים מהמרכז יחויבו, על-פי הצורך, להישאר אחר-הצהריים ולבצע תורנויות (בתעריף כפול ומכובד). לראשונה נקבע כי הרופאים יחויבו בהחתמת שעון נוכחות, כך שמצד אחד לא יעזבו מוקדם את המחלקות, ומצד שני יתוגמלו על השעות הנוספות. למעשה, לראשונה נחתם הסכם שמעמיד את החולה במרכז - ולא רק את הרופא.

כשחותמים על הסכם כה מורכב, עם כמה צפרדעים שצריך לבלוע, תמיד יש מתנגדים. כשמוסיפים אינטרסים זרים של מנהלי בתי-חולים, שהתעקשו להכניס להסכם את החזרת שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) לכותלי המערכת הציבורית - מקבלים מהומה.

בסוף המהומה צריך לתת קרדיט ליו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן. אידלמן היה יכול להסתפק בעוד הסכם שנותן לכולם את אותה תוספת שכר, להתנגד לשעון נוכחות או לכל שינוי אחר שעלול ליצור התנגדות רבתי. הוא גם יכול היה לפנות לבוררות ברגע שהבין לאן נושבת הרוח, ולוותר על כאב הראש הזה - אבל התעקש לחתום על אותו הסכם אמיץ.

במידה רבה הוא הקריב את עצמו מבחינה פוליטית, אבל ההיסטוריה תציב אותו כאחד המנהיגים הראויים של ציבור הרופאים והעובדים בכלל. ההיסטוריה תלמד גם כי משרד האוצר צריך היה להפנים בזמן אמת את הרוחות הסוערות, ולהבין שאם המדינה באמת מעוניינת בתמורות שאידלמן מוכן לתת, עליה להכניס את היד לכיס עוד יותר - במיוחד עבור הרופאים מהמרכז שזכו בהסכם בינוני לכל היותר מבחינת תוספות השכר.

קשה להעריך מה יהיו השלכות ההסכם, שנחתם לאחר הסכם קיבוצי חתום. נציגי המדינה וההסתדרות הרפואית יכולים לדקלם עד מחר שלא נפתח ההסכם, אבל הוא נפתח ברגע שישבו עם המתמחים ודיברו איתם על תמורות כספיות נוספות.

עבור עולם יחסי העבודה הקיבוציים, מדובר בתקדים יוצא דופן. לא מן הנמנע כי בשנים הקרובות נראה התפטרות המונית של מורים, אולי אפילו שוטרים, כדי לקצור הישגים. לשתי קבוצות אלה, אגב, יש תנאים פחות טובים משל הרופאים. ולמרות זאת, טוב עשתה המדינה שניאותה לבצע מקצה שיפורים בהסכם הקיבוצי, מבלי לפגוע בהישגים שכלולים בו.

ההסתדרות הרפואית נתנה מספיק תמורות בהסכם האחרון, כדי להצדיק מקצה שיפורים שכזה. בטח בכל הנוגע להקלות הנוספות על המתמחים, שעצם העובדה שהתקבלו רק לאחר הגרזן שהניפו הרופאים היא תעודת עניות למדינת ישראל.

קרדיט מגיע לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, ולנשיאת העליון, דורית ביניש, שגיבתה אותה. ארד פסקה באומץ פעמיים כי התפטרות המתמחים נעשתה באופן קולקטיבי, בלתי אותנטי ותוך מטרה אחת - לקצור הישגים ולשנות הסכם חתום על-פי דין. ארד הבהירה כי במדינה דמוקרטית גם למאבקי עובדים יש כללים - אחרת תהיה כאן אנרכיה.