"איכות חיים, לפחות עד שהילדים יגדלו, גם אם הקפה הקרוב נמצא בתחנת דלק"

בתחילת העשור שעבר, הייתי צריכה את תגובת יצחק תשובה לכתבה בנושא שכבר פרח מזיכרוני - הרבה לפני עידן התספורות. בחורה נחמדה, ח' נכנה אותה, רשמה את פרטי הבקשה ואת שמי, והבטיחה לחזור אליי עם תגובה, וכך אכן עשתה. אחרי כמה חודשים התברר באופן מקרי: שתינו גרנו באותו הבניין בתל אביב באזור באזל, שתינו לא הכרנו האחת את השנייה. כמעט דלת ליד דלת.

זרות כזו, שליוותה אותי גם בדירות שבהן התגוררנו לאחר מכן בגבעתיים, היתה יכולה להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלי. הנהון רפה לשכנה במקום שלום, שיחה על כלום עם אימהות בגן המשחקים - כל אחד בענייניו. ככה זה בעיר.

לכן, היו לנו פחדים לפני שעברנו בשנת 2008 לבית שרכשנו במושב כפר שמואל שנמצא במועצה האזורית גזר, 7 דקות ממודיעין, 5 דקות מרמלה.

הרי במושב כולם מתערבים האחד לשני בחיים; במושב כולם יודעים הכול על כולם; במושב חיים בקומונה. מה לנו ולזה? גם ועדת הקבלה שנאלצנו לעבור קצת הוציאה את החשק - ראיון עם נציגי ועד המושב, יום של מבחנים במכון אדם-מילא ("מה תיקח לאי בודד"? "מה אתה רואה בתמונות הבאות"?) ושליחת מכתבים לגרפולוגית - והכל על חשבוננו (1,500 שקל).

למושב הגענו די במקרה. המלצה טובה מקולגה שגר בכרמי יוסף כיוונה אותנו לאזור, את השאר עשה אלי מהמכולת, שנזכר שמישהו רוצה למכור. הימרנו בגדול. לא הכרנו אף אחד ולא היה לנו מושג מה חשוב לבדוק כשעוברים למושב.

שאלות קריטיות כמו אם יש רפתות באזור שלנו ואם יש השפעה למפעל בנשרים על זיהום האוויר, שאלנו את עצמנו רק כשכבר סגרנו את העסקה. העדפנו לראות את הטבע, את היובל המתפצל מנחל אילון שנמצא בקצה הגינה שלנו, את מטעי הזיתים והשדות.

פאסט פורוורד, שלוש שנים וחצי אחרי. הצלחנו. לגמרי במקרה וללא מחשבה תחילה, בחרנו את המושב האופטימלי עבורנו: זוג נשוי צעיר, אז עם שני זאטוטים בגיל הגן, בדומה ל-50 משפחות נוספות במושב שנמצאות בסיטואציה הזו בדיוק.

טקס הצגת התינוקות

החיבור למקום היה טבעי. זוגות צעירים שמטופלים בשניים ובשלושה ילדים, רובם בנים ממשיכים של מייסדי הכפר, אנשים שתמיד מוכנים לעזור. יוצאים יחד לטיולים, יורדים לשטח עם ג'יפים או אופניים (בכל זאת, זה אבי העורקים של רוכבי האופניים בישראל), הילדים משחקים בחוץ, רוכבים חופשי בכבישים, הם חלק מתנועת נוער כבר מכיתה א', עם פעולות וטיולים, ופתאום יש לנו חיי חברה וקהילה, טקסים בחגים ואפילו השתתפנו בטקס הצגת התינוקות החדשים על הבמה בחג השבועות.

מבחינה נדל"נית, חשבנו שקנינו בשיא אבל טעינו. התברר שהתזמון היה לא רע, והרווח "על הנייר" של לפחות מיליון שקל, נראה מבטיח. הצ'ופר האמיתי הגיע כמה חודשים אחרי שהתמקמנו, בדמות כביש הרוחב הפנטסטי 431, שבזכותו הנסיעה למערכת בראשל"צ נמשכת 20 דקות, ללא הסבל והייסורים שהיו מנת חלקי בניסיון לחצות את איילון בדרך מגבעתיים ואליה.

העובדה שהאזור הפך למוקד משיכה לזוגות עם ילדים המחפשים איכות חיים של פריפריה בסמוך למרכז, מבורכת, אך אינה נטולת בעיות. כך, למרות שמערכת החינוך במועצה זוכה לפרסי חינוך, הכיתות מתפקעות מרוב ילדים. בכיתה ג' (שם לומד בני איתמר) יש 39 ילדים ויום הלימודים מסתיים על פי רוב ב-12:35 למעט יומיים בלבד שבהם הוא מסתיים ב-13:30. אין כאן יום לימודים ארוך, רק מטפלת מסורה שקולטת את הילדים בצהריים.

עד כדי סכנה

חוץ מהחינוך, גם התשתיות עוד טעונות שיפור. "המשולש של לטרון" הוא מקום יפהפה, הכבישים נראים ביום כמו בטוסקנה, אבל בלילה, עלטה. הכבישים צרים וחשוכים עד כדי סכנה.

אבל כל זה מתגמד אל מול היתרונות. נכון שאנחנו כבר לא "יורדים לרגע" לקפה השכונתי ולא קופצים ב-24:00 בלילה לפיצוציה לקנות חלב. במקום זה, אנחנו רושמים במכולת, והקפה הכי קרוב נמצא בתחנת הדלק בלטרון. זה אפשרי לגור במושב (כן, אנחנו "גרים במושב" ולא "מושבניקים") ואפילו נכון עבורנו, לפחות כרגע - עד שהילדים יגדלו.

כן, כי דבר לא בטוח לגבי ימי הזקנה שלנו, בבוא היום, בבריאות. איכשהו, להיות קשיש במעון הורים ליד בריכת גורדון או מרחק הליכה מהבימה, נשמע הרבה יותר מפתה מאשר בכפר שמואל. מזל שיש לנו כמה שנים טובות כדי לחשוב על זה.