אומרים שהיה פה שמח

"יחפים", יום ב', 22:30, הוט 3

לשלמה בראבא בתפקידו כ"יאצק", הישראלי המשופם עם כובע הטמבל והאקורדיון, היה משפט קבוע: "רצינו אור גדול ותראו מה שיצא". במשפט הזה, כך נדמה, אפשר לסכם את תולדות התנועה הקיבוצית. רואי השחורות יאמרו גם את כל תולדות המעשה הציוני. ובכל זאת, היו לנו, כמו שאומרים, גם כמה רגעים. "יחפים" סדרה יפה ומושקעת שמדלגת בין 3 דורות של המעשה הקיבוצי.

בשנים האחרונות פיתחתי אלרגיה ליוצרים שבאים חשבון עם עברם כקיבוצניקים. הצגתו של אחד הפרקים היפים, למרות הכול, בתולדות עם ישראל בעת הזו, כאסופה של שוטים ומטורפים, נראתה לי מוגזמת. ברור לי שמעיניי, עיני הילד העירוני שנהג לבלות בקיבוץ חלק מחופשות הקיץ שלו, נעלמו המצוקות והפנים הפחות יפות של הקיבוץ. ובכל זאת, כנח"לאי צברתי לא מעט "שעות קיבוץ".

בתווך, בין המהללים שנדמו בסוף שנות ה-70 והמקטרגים שקמו בשנות ה-90, נוסד ז'אנר שפוי יותר, כזה שרואה את הטוב ואת הרע, את התקוות הגדולות והחלומות המנופצים. סופרים מוכשרים כמו אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים (שספרו "הביתה" הוא לטעמי אחד הספרים הנפלאים בעברית בעשור האחרון), לקחו דור אחד קדימה את מה שעמוס עוז למשל, עשה ב"מנוחה נכונה".

בראייה ההיסטורית הזאת, "יחפים" הוא החוליה החדשה בשרשרת, וההפקה המושקעת יצרה חוליה נוצצת במיוחד. מעשה בעולה חדש שמגיע לקיבוץ נידח, ערב מלחמת העולם השנייה. המפגש בין הבחור הצעיר בעל הגינונים האירופים, לבין הצברים והעולים הוותיקים המחוספסים, מייצר דרמה, שעליה נוספים עניינים אישיים, כמו אהבה למשל.

יש כאן הקשר יפה בין הנטייה הגברית, המועצמת ככל שמדובר בקיבוץ לדורותיו, לקשור מאבקים רומנטיים במאבקים פוליטיים: צבי, העולה (אוהד קנולר) מנסה לכבוש את ליבה של ניר הצברית (ורד פלדמן) והמאבק על ליבה הופך למאבק פוליטי על הנהגת היישוב.

גם בנו, דרור (מוקי), יקלע לימים, בהמשך הסדרה, למאבק על ליבה של אישה, הפעם יהיה מדובר במתנדבת בשם ג'יין (יעל גרובגלס), כי גברים, כדרכם של גברים, מבקשים לכבוש: אישה, אדמה, הנהגה. לפחות מהבחינה הזאת הגברים של התנועה הקיבוצית לפי "יחפים", נכים נפשית ומצולקים ככל שיהיו, הם קודם כל זכרים. גם לדור השלישי יש בעיות משלו, למשל כאשר אחרי שנים רבות בנכר מבקש רונן (עמית ארז), נכדו של צבי, לחזור לקיבוץ ונתקל בקבלת פנים מורכבת למדי.

למרות שיש ב"יחפים" ראייה ביקורתית של מי שמכיר את החוויה הקיבוצית מבפנים (אורי סיוון, יוצר הסדרה), אין כאן התחשבנות בלתי הוגנת עם אנשים שנקלעו לסיטואציה מורכבת בחייהם האישיים והלאומיים כאחד. ולמרות זאת, יש כאן עדיין סיפור עצוב על כישלון. כישלון שהוא אולי לא רק כישלון הקיבוץ כניסוי חברתי, אלא כישלון אנושי שמאשש את הטענה שיצר האדם הוא רע מנעוריו.