כולנו מומצאים

נו, באמת. זה מה שהיה חסר לנו עכשיו. ניוט גינגריץ', מן האנשים המשכילים ביותר בפוליטיקה האמריקאית, אינו מצליח להתאפק, ומודיע ש"העם הפלסטיני הומצא". האומנם גינגריץ' - בחיבתו המפורסמת לרעיונות מופשטים, לספקולציות היסטוריות ולטריוויה - קרא בזה דרור למגמות הרה-גולדיזציה של הפוליטיקה הישראלית? שמעון שבס דיבר בשבוע שעבר בראיון מקיף לליידי גלובס על חזרתם של "גולדה ודיינצ'יק". מה לנו גולדיזם גדול יותר מדוקטרינת אילת של ראש הממשלה המנוחה? זו הכרזתה, שנה ופחות לפני מלחמת יום הכיפורים, שאין פלסטינים, מפני ש"לא שמענו עליהם לפני 1967".

הפיתוי הגולדיסטי חזק במיוחד, מפני שאי-אפשר להתייחס בביטול אל האסמכתא. היא צדקה, גינגריץ' צודק, עוזי לנדאו, יוסי דנון - כולם צודקים. הלאומיות הפלסטינית זה מקרוב התעצבה. 1967 היא הגזמה, אולי מוטב לדבר על 1948. הציונות יילדה אותה. היא הגיעה אל פרקה מתוך עימות עם התנועה הלאומית היהודית. לא היה לה זכר בשום מקום - לא בתור שכזאת - לפני מלחמת העולם הראשונה.

אז מה? מאוויים לאומיים אינם זקוקים לרישיונות עתיקים. העולם מלא מדינות שבקעו מחלציהם של רעיונות לאומיים חדשים, בוסריים, לפעמים עתירי זיופים.

צרפתים לא ידעו שהם צרפתים

לא רק אפריקה והמזרח התיכון לקו בזה. התיימרותן של ארצות אירופיות לעתיקות אינה עומדת ברוב המבחנים. וכי היה אפשר לדבר ברצינות על "עם צרפתי" לפני 1789? למען האמת, היה קשה לדבר על עם כזה אפילו מאה שנה אחר כך. לפחות חצי תושביה של ממלכת צרפת לא דיברו צרפתית ערב המהפכה ושנים רבות אחריה. יש לנו עדויות מן המאה ה-18 על נוסעים שנאלצו להעסיק פלוגה של מתורגמנים, מפני שאחת לעשרים קילומטרים התחלפה השפה, ואיש לא ידע לדבר בשפה המקומית. חיילים צרפתיים הרגו חיילים צרפתיים בחפירות של מלחמת העולם הראשונה, מפני שלא היו מסוגלים להידבר באותה השפה.

ההיסטוריון המרקסיסטי הגדול אריק הובסבאום כותב שרק 3% מהאיטלקים דיברו "איטלקית" ב-1860, כאשר "איטליה" אוחדה. איטליה הייתה עובדה גיאוגרפית, אבל לא הייתה עובדה פוליטית מאז המאה השישית. וכמה גרמנים דיברו "גרמנית" ב-1848, כאשר פרלמנט ליברלי ניסה לעניין את מלך פרוסיה בכתר ה"גרמני"?

מדינות "מומצאות", עמים "מומצאים", זו הרי טענה רבת ימים. הזכרתי למעלה את הובסבאום, אבל הספר הקלאסי על המצאת לאומים הוא זה של בנדיקט אנדרסן, על "קהילות מדומות", הידוע יפה לכל סטודנט להיסטוריה. לספר הזה נולדו ילדים, נכדים ונינים, והעיסוק בהמצאת מסורות התפשט באקדמיה כמעט עד לזרא.

הילד העברי-פלשתינאי הראשון

נחזור אל "המצאת הפלסטינים". הלאומיות הגיעה אל המזרח התיכון באיחור. היא הייתה יבוא אירופי, והיא התפתחה מתוך עימות עם אירופה. היא התחילה במצרים, בשנות ה-80 של המאה ה-19, עם תחילת השלטון הבריטי. היא תפסה מקום מרכזי בטורקיה העות'מאנית רק בשנים הראשונות של המאה ה-20, כריאקציה להשפעת אירופה. הלאומיות הסורית חבה את זינוקה הגדול לצרפתים. הלאומיות העיראקית התאפשרה רק בשנות ה-20, לאחר שהבריטים המציאו את עיראק, פשוטו כמשמעו.

עצם השימוש "פלסטינים" היה מלכתחילה טכני לחלוטין. גב' מאיר הכריזה, "כולנו היינו פלסטינים" (היא אמרה "פלשתינאים"). אכן, כל יושבי הארץ היו פלשתינאים, כי זה היה שמה של הטריטוריה שעל ניהולה הופקדו הבריטים רשמית ב-1922. הכול החזיקו בנתינות פלשתינאית. פרסומים של התנועה הציונית בלשונות זרות השתמשו במושג הזה מעשה שגרה. "ארץ ישראל" נשמרה רק לצרכים פיוטיים. איתמר בן-אב"י, הילד העברי הראשון, כתב ספר שבו קרא ל"פלשתינאות", ולא התכוון לערבים. כל אימת שהופיע בעצרת פומבית באמריקה, העיתונים הודיעו על נאומו של "העיתונאי הפלשתינאי".

אבל זה עניין של סמנטיקה. גם אם הלאומיות הערבית הפלסטינית הומצאה זה לא כבר, ערבים חיו בארץ הרבה לפני שהומצאה. גינגריץ' הואיל לשבח ספר שיצא לאחרונה בארצות הברית, "דיונות החול: שאיפות הכוח של אמריקה במזרח התיכון". האומנם קרא את הספר בעיון? הוא היה מוצא בו ציטוט מתוך הסכמה של תת-מזכיר המדינה האמריקאי בשנות ה-30. "האוכלוסייה הילידית הלא-יהודית של פלשתינה פיתחה לאומיות חזקה מאוד", כתב הדיפלומט הבכיר. "הערבים אמנם לא עשו הרבה לפיתוח הארץ, אבל אין זה מתיר לאיש לקחת את בית זולתו".

ערביי ארץ ישראל, יהודי פלשתינה

לפני שעלה לשלטון, מנחם בגין נהג לכנות את הפלסטינים "פלישתינאים" (במאמריו השבועיים במעריב). לאחר שעלה לשלטון, ולאחר שנענה ליוזמת אנוואר א-סאדאת, הוא היה מכנה אותם "ערביי ארץ ישראל" בעברית ו-Palestinian Arabs באנגלית. כך בדיוק כונו בימי המנדט. כיוצא בזה היהודים היו Palestinian Jews.

הזמנים השתנו. שכני לשולחן בחגיגת בר מצווה בניו יורק כמעט תקף אותי פיזית כאשר אמרתי לו, בתשובה על שאלתו, שאבי הגיע בגיל שנתיים ל-Palestine. כן, נו, כך קראו לה ב-1922. אבל הזמנים השתנו, ועם אחר הפקיע את השימוש במושג הנייטרלי הזה. מוטב להיות פילוסופיים. סוף-סוף, "ישראליות" נולדה רק ב-1948. במשך שנים, הכתיבה הערבית הייתה מקיפה את השם הזה במירכאות, "ישראל", אם בכלל הייתה טורחת להשתמש בו.

בארץ הייתה קהילה ערבית מפותחת הרבה לפני הציונים, בשעה שחלקם של היהודים באוכלוסייה נפל מאחוז אחד או משניים. הנשיא השני, יצחק בן-צבי, שהיה חוקר מובהק של עתיקות ארץ ישראל, כתב כי במאה ה-18 הייתה "מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל". הוא דיבר על נסיכותו של השייח' ד'האר אל-עומר, שליט הגליל, מייסד חיפה המודרנית, מי שהזמין את היהודים לחזור ולהתיישב בטבריה. היא התקיימה שלושים שנה ויותר, ושמה הלך לפניה בכל אגן הים התיכון. האם הייתה "פלשתינאית"? וודאי שלא. לא היו אז מדינות-לאום בשום מקום. אבל היא התקיימה בערך אותו פרק זמן שבו התקיימה ממלכת אלכסנדר ינאי ושלומציון, המדינה היהודית העצמאית האחרונה לפני הציונות.

הדיון הזה כל-כך מיותר, כל-כך מעצבן, כל-כך מסיח את הדעת. שמא נניח לו? אני מבטיח, אם עוזי לנדאו יבטיח. את הבטחת גינגריץ' יהיה קצת יותר קשה לקבל.