להסתכל לעננים בלבן

כשישבתי בחדר ההדרכה לצפות בתדרוך המוקלט ובהוראות הבטיחות לקראת הצניחה החופשית הראשונה בחיי, ונחשפתי לקשת הסכנות האפשריות, שהקלה שבהן היא מוות מיידי, התמלאתי בהערכה לבעליה של חברת פאראדייב, שמקיימת את הצניחות בחוף הבונים. יפה שקודם צופים בתדרוך ורק אחר כך משלמים. במשרדי אני נתקל פעם אחר פעם בנשים שמלינות כי התבקשו לחתום על טופס ההסכמה לניתוח פלסטי המפרט את הסיכונים רק לאחר ששילמו ורק בחדר הניתוח, כשאפשרות הרברס אינה קיימת עוד.

בשני המקרים, ניתוח פלסטי או צניחה, אתה מפקיד-מפקיר את גורלך בידי אחרים, כשמרגע קבלת ההחלטה אינך אדון עוד לגורלך. עבור פריקים של שליטה הדבר אינו פשוט. האופציה להיות מובל קשה לי ומפחידה אותי יותר מצניחה.

זלמן ארן, שהיה פעם שר החינוך ומחסידיו של בן-גוריון - נהג לומר שהוא תמיד הולך אחרי בן-גוריון בעיניים עצומות, אבל אז הוסיף שהוא מדי פעם פוקח את עיניו, רק כדי לוודא שבן-גוריון עצמו לא הולך בעיניים עצומות.

החלטתי לתרגל את בלוטת השחרור שלי, את היכולת לסמוך על אחרים שיהיו אחראים לגורלי. למען האמת אנחנו עושים זאת כל העת - בכל טיסה, בכל נסיעה בכביש ובכל דבר מזון או תרופה שבאים אל פינו - אולם באלה אנו חשים כי מדובר בהכרח בל יגונה. לקפוץ ממטוס מגובה ארבעה קילומטרים בתקווה שבן הזוג, הבד והחוטים ישמרו עליך בחיים גם בסיום הצניחה - נראה סיכון לא הכרחי.

ואגב תרגול בלוטת השחרור - נדחסנו עשרה צונחים למטוס קטנטן, שדומים לו ראיתי ממוקמים בין ארגז החול למגלשה בגני ילדים, ועם העלייה לשחקים חשתי כי בלוטת השחרור של האחרים מעכירה את האוויר הצלול. עם הנחיתה הסביר לי המדריך כי פרט למתח שפועל את פעולתו, ידוע שבגובה רב במטוס קל ופתוח - לחץ האוויר נמוך, בעוד לחץ האוויר בגוף האדם נותר גבוה כשהיה על הקרקע, ולפיכך קיימת מגמה להשוואת לחצים, על דרך זרימת גזים מן הגוף החוצה. על הסבר כזה נאמר, כשר אבל מסריח.

כשנדלק האור האדום שמורה כי ניתן לקפוץ קפצו הצונחים שלפניי אחד-אחד, עד שנותרתי אחרון. ישבתי על אדן המטוס, רגליי מתנופפות באוויר, כשאני צריך לקבל החלטה לקפוץ. קפצתי. שנתיים בתיכון במגמה פיזיקלית קיללתי את "סירס-זימנסקי", שכתבו ספר בעיות מלא השראה בפיזיקה על אדם פלאי - הקופץ ממגדל או ממטוס. שנתיים פתרתי בעיות כאלה, לא בלי קושי, והנה סוף-סוף, בקפיצה קלה, הבנתי מהו כוח המשיכה. תחושת ההישאבות כלפי הקרקע במהירות עצומה שהולכת ומתגברת הייתה אדירה. כעבור 45 שניות של נפילה חופשית - במהירות של מאתיים קילומטרים בשעה - המצנח נפתח, וטוב שכך.

לפתע, תלוי באוויר, בשקט אין-סופי, ניתן לבדוק פעם אחת ולתמיד אם אלה מהאטלס שרטטו את מפת ארץ ישראל נכון, ואם באזור חיפה יש באמת לשון ים ליבשה. חוף הבונים מרהיב, מימי הטורקיז משווים לו, מלמעלה, מראה של פרק בתוכנית הישרדות. לפעמים צריך דווקא להתרחק מהבית כדי לקבל פרספקטיבה על יופיו ועל מעלותיו.

במהלך הצניחה אתה מבין ויודע שאתה מאבד גובה ושהקרקע קרבה כל העת, אולם אינך חש בכך. רק עשרות מטרים בודדים לפני הנחיתה - אתה חש לפתע כיצד הקרקע עולה אליך במהירות, לקראת המפגש שיסיים את האירוע. התופעה הזו כל-כך אנלוגית לחיים שלנו. אני נפגש במשרדי עם חולי סרטן רבים, שרק עם גילוי המחלה החלו לחוש את סופיות האירוע ואת הקרקע המתקרבת. רק אז, תחושת הזמן שאוזל בין האצבעות צורבת בתודעתם, והם מתחילים לבחון אם חיו חיים משמעותיים. לא אחת, במעמד הזה, צפים גלי החרטה ותחושת הפספוס. לו רק העין והמוח היו קולטים עוד במרחק רב יותר שדברים, כל הדברים, הם סופיים.

נחתתי בשלום. הפחד היה שם כל הזמן. לא ניתן להימנע מהפחד. האימון הוא לתרגל לא לפחוד מן הפחד, להסתכל לעננים ללבן שבעיניים. כשהתגברתי על הסחרחורת ונעמדתי על כל רגליי, סיפר לי מנהל האתר שרבים מגיעים לצנוח שם בעצת פסיכולוגים, דווקא כדי לקבל חיזוק ליכולת שלהם להתמודד עם פחדי היומיום, המשתקים ומסרסים אותם-אותנו מלבצע ומלהגשים.

כשכמעט נפרדנו, ואני עסוק בעיקר בסימון וי על החוויה, הוסבר לי שקפיצה מגובה ארבעה קילומטרים זה נחמד, אבל המוצר האקסטרימי החדש והאמיתי שלהם הוא קפיצה מגובה שישה קילומטרים עם מסכות חמצן, ומי שלא קופץ... חייכתי, שיקרתי שאשמור על קשר - ומיהרתי לפגישה במשרד.