סוף הקיץ

שמונה בערב, מוצאי שבת האחרון, גן התקווה בשכונת התקווה. עוד מעט תתחיל ההפגנה נגד הפינוי הצפוי של המאהל, אחד משלושת המאהלים האחרונים שנשארו מהמחאה של הקיץ. יש עוד אחד ביפו ועוד אחד בג'סי כהן בחולון. בשלושת המאהלים האלה גרים כמה עשרות אנשים שאין להם לאן ללכת מלבד לרחוב, אבל נראה שבדיוק לשם רוצים לגרש אותם.

כבר שלושה חודשים מאז שהייתי פה לאחרונה, ושום דבר לא השתנה מלבד מזג האוויר. קר בגן התקווה, קר מאוד, וכמה עשרות מפגינים מצטופפים ומנסים להתחמם. באוהל המרכזי, שיפורק בעוד יומיים, יש מיחם עם תה. למרות אלמנט פגישת המחזור של הפעילים מהקיץ - ורובם פה, יגאל רמב"ם וסתיו שפיר ודפני ליף ורבים וטובים אחרים - האווירה דחוסה ולא חגיגית, שהרי מחר בבוקר אמורים לבוא ולפנות את המאהל. אייל גולן לא פה, גם לא שלמה ארצי.

כשהגן מתמלא באנשים - אף פעם לא הייתי טוב בלהעריך מספר מפגינים, אבל יש פה כמאתיים - יוצאים לצעדה. הקריאות אותן קריאות, העם דורש צדק חברתי, התקווה דורשת דיור ציבורי, ואף שהתגעגעתי לזה אני לא מצליח לחוש את התחושה.

אנחנו עוזבים את הגן, ולא מספיקים לצעוד אפילו חמישים מטרים עד לצומת הרחובות ההגנה וגבעתי, וכבר התנגשויות ראשונות עם כוחות משטרה ויס"מ. האנשים במדים באו לריב ולהסלים את המצב. בלי שום פרובוקציה מצד המפגינים הם מתחילים לדחוף ולהרביץ. המפגינים מצדם מנסים לחסום את הכביש לכמה דקות, אבל החוק לא בא לשחק משחקים. המסר שלהם ברור ובוטה: הקיץ נגמר.

גם הצד השני, כלומר המפגינים, מבין את זה. רבים עוקפים את המשטרה, שנמצאת עדיין במיעוט ומנסה להשתלט על המצב, וממשיכים לצעוד ברחוב ההגנה לכיוון השוק. יותר ויותר מפגינים מגיעים, וגם לא מעט שוטרים. ברחוב ההגנה פינת יגאל אלון עוד מחסום משטרתי, סמיך יותר. עוד מכות. יש גם מעצרים. מפגינה יחידה עם דגל ישראל נעמדת באומץ מול ניידת. שוטרים דוחפים צלמים, כתבים ומפגינים בלי חשבון. הם מרביצים לנשים, להורים עם ילדים. בלי חשבון. וגם בלי להט מיוחד. כמו פיל שדורך על נמלה.

אלימות משטרתית. והרבה

ואז עולה ההפגנה/צעדה לשלב השני שלה. המפגינים חותכים שמאלה בסמטאות הקטנות והצרות של התקווה, איפה שהניידות לא יכולות להיכנס, ורצים. אנחנו יוצאים מהסמטה לרחוב אצ"ל, גם שם יש מחסום של המשטרה. המפגינים חוסמים את הכביש. צעקות וסיסמאות. להבדיל מהפגנות קודמות, המשטרה לא מבקשת מהמפגינים להתפנות או משהו בסגנון הזה, היא פשוט מפנה אותם. יש לה שתי שיטות: שיטת הפינצטה - לדוג מפגינים מובילים ולקחת אותם לניידת, ושיטת רשת הדייגים - פשוט לצוד כל מה שהם מצליחים. והם מצליחים.

מחסום נוסף ממש בכניסה לשוק התקווה, ממש מול השיפודיות. ריח הבשר משגע אותי, כל היום לא אכלתי ופי מתמלא ריר. השוטרים שלמדו אותנו מנסים לחסום את הסמטה הקרובה, אבל אנחנו עוברים דרכם וחותכים שמאלה לרחוב קמואל. ההפגנה צוברת תאוצה, יותר ויותר אנשים מצטרפים לצעדה, כולל רבים מתושבי השכונה. ילדים מתופפים על הפחים בעליצות, לומדים על הדמוקרטיה הישראלית בדרך הקשה. רבים מהשוטרים אינם עונדים תגי שם כמו שהם אמורים. הם תופסים מפגין ארוך שיער שעומד לידי, מושכים לו בשיער. הוא צועק. לאורך כל ההפגנה לא ראיתי שום אלימות של המפגינים, כלום, רק אלימות משטרתית, והרבה ממנה.

אנחנו רצים ברחוב קמואל, אבל מצדו השני יש עוד מחסום משטרתי. חוזרים אחורה, לרחוב אצ"ל, וחותכים לסמטת תרדיון. לשם השוטרים עדיין לא הספיקו להגיע. רצים. למרות האלמנט הקומי, אף אחד לא צוחק. אולי מפני שאין פה שום דבר מצחיק. מדובר בגורלם של אנשים חלשים שלא נותר להם דבר.

לרוץ מהר

למרות הכול, מצב הרוח מרומם. אולי מרומם זו לא המילה. יש תחושה של דחיפות ושל סולידריות שלא הייתה בקיץ. זה לא משחק, עכשיו כולם מבינים את זה. לבי, בכל אופן, כבד עליי מאוד. לראות את המדינה מכבידה את ידה דווקא על החלשים ביותר שלה, לראות את השוטרים חוסמים ודוחפים כשעל פניהם ארשת אדישה, כמעט שלווה. זה עצוב.

אבל אין זמן להתעצב, צריך לרוץ, ולרוץ מהר. אנחנו יוצאים מהצד השני, לרחוב לח"י. המטרה: לרדת ולחסום את נתיבי איילון. ברחוב לח"י 14, מול פיצוצייה קטנה, מחסום משטרתי גדול. הם לא ייתנו לאף אחד לרדת לאיילון, זה ברור. כוחות רבים מגיעים, מגיעה גם זינזאנה ענקית, והשוטרים מתחילים להעמיס עליה מפגינים. הם לוקחים את סתיו שפיר ואת להב זוהר. אנחנו עומדים מולם, צועקים ושרים, והם עומדים מולנו, חזקים וחסרי הבעה. כל יס"מניק מלמיליאן.

הזינזאנה ממשיכה להתמלא. קבוצה גדולה של מפגינים שהתפצלה בשלב מוקדם יותר חוברת אלינו מצדו השני של המחסום המשטרתי. הפעילה אורלי בר-לב נואמת בשיטת הרמקול האנושי, שיובאה מההפגנות בוול סטריט: היא אומרת משפט, המעגל הראשון חוזר אחריה, אחריו המעגל השני, וכך הלאה. היא מקריאה את הצהרת העצמאות החדשה, שהוקראה לראשונה בוועידת ישראל לעסקים של גלובס. הטקסט היפה נשמע נאיבי, שלא לומר תלוש, אל מול הניידות הרבות. מכיוון צפון מגיעים גם סוסים. הרחוב חסום לגמרי, אין יוצא ואין בא.

אנחנו מנסים לחתוך דרך סמטת תשרי, אבל אין סיכוי. היס"מניקים עשויים בטון. אנחנו חוזרים אחורה, חותכים שמאלה בנתן הנביא, בחזרה לרחוב אצ"ל, ורצים בחזרה לגן התקווה. אני כבר לא יכול יותר, נכנס עם עוד שלושה מפגינים לשיפודיית "ושבעת ובירכת", ודופק לאפה עם שיפודים.

יש יותר מעשרים עצורים, ובערך אותו מספר מעוכבים. אנחנו חוזרים לגן התקווה, מפגינים הקימו בריקדות מפחים. אין כאן אלימות, אבל השוטרים עומדים שם בפרצוף של "אל תתעסקו איתנו". מישהו שולף גיטרה, מישהו מכין תה. כולם מעדכנים את הפייסבוק ואת הטוויטר, קוראים לעוד אנשים לבוא. ואנשים באים.

מתחיל להיות מאוחר. עוד רגע חצות. וקר. אני כבר צריך ללכת הביתה, יש ילדים לקחת לגן מוקדם בבוקר. רחוב אצ"ל כבר פתוח, ואני עולה על מונית. בדרך הביתה אני רואה עוד ניידות בדרכן לגינה. למחרת בבוקר הודיעו שהמאהל לא יפונה בינתיים, אבל יום אחר כך, שני, כבר פורק האוהל המרכזי. נכון ליום שלישי בבוקר המאהל בגן התקווה עדיין עומד, אבל איזו מין נחמה זאת? לשם הגענו, כנראה: העובדה שעשרים איש ישנים באוהל בגן ציבורי ולא מפונים לרחוב נראית לנו כניצחון.