הדרך לריו

החדשות הפחות טובות הן שכלל לא ברור במה תועיל האחרונה בשורה של ועידות גדולות בחסות האו"ם שנועדו להציל את כדור הארץ. אין זו הפעם הראשונה שההכנות לאירוע מסוג זה מלוות במחלוקות עמוקות על האג'נדה ועל ההנהלה שלו.

נתחיל במעט היסטוריה. בשנת 1970, שנתיים לפני ועידת האו"ם בנושא האדם וסביבתו שנערכה בסטוקהולם, הביעה ברזיל את מחאתה הנמרצת על האג'נדה שעמדה על הפרק. הברזילאים טענו כי על הגנת הסביבה להיות "אמצעי לקידום הפיתוח, ולא מכשול להגשמת התקוות ההולכות וגדלות של המדינות הלא-מפותחות".

בד בבד, קבוצה של מדינות עשירות שכונתה "חבורת בריסל", וידאה שהחלטות הוועידה לא תפגענה באינטרסים המסחריים שלהן, שלא תוקם בה סוכנות חדשה של האו"ם שעלולה לגרום להן לצרות, ובריטניה וצרפת, מפתחות מטוס הקונקורד, דאגו לכך שלא יושתו בה הגבלות על פיתוח מטוסי נוסעים על-קוליים.

למרות כל אלו, הייתה ועידת סטוקהולם למאורע היסטורי: הדיון הממשלתי הבינלאומי הראשון בבעיות סביבתיות וההצעות לפתרונן. הייתה זו מעין מסיבת השקה דיפלומטית לתנועות הסביבתיות שהשפעתן הלכה וגדלה עם השנים, שקיומה עודד צעדים לקראת מדיניות ירוקה יותר. ב-1971 היה בעולם רק משרד ממשלתי אחד שעסק בענייני הסביבה, ואילו ב-1972 נוספו אליו שמונה משרדים נוספים (חלקם כדי לגרום לממשלות להיראות טוב יותר בסטוקהולם). עד סוף העשור הוקמו עוד כ-20 משרדים לענייני סביבה בממשלות העולם. כמו כן, נוסחו בוועידה קווי המתאר להסכמים בין מדינות בנושא זיהום אוויר ודומיו.

מחליפתה של ועידת סטוקהולם, "פסגת כדור הארץ", שנערכה בריו ב-1992, נתפסה בזמנה כאירוע גדול אף יותר. בוועידת סטוקהולם נכחו רק שני ראשי ממשלות, אולוף פאלמה, משבדיה המארחת, ואינדירה גנדי מהודו. לריו הגיעו יותר מ-100 ראשי מדינות. שלוש אמנות חדשות שהתוו את הדרך להסכמות בינלאומיות לשמירה על הסביבה נחתמו בה.

כפי שדרשה ברזיל 20 שנה קודם לכן, הוכרז כי הגנה על הסביבה נועדה לקדם את הפיתוח ולא למנוע אותו, שמלחמה בעוני היא חלק בלתי נפרד מהתהליך ובעוד שכל אומות העולם נושאות באחריות השמירה על הסביבה, המדינות העשירות, שגרמו לנזק רב יותר, נושאות באחריות נוספת - הבעת נכונות לשלם חלק מהמחיר הכספי הנדרש לפיתוח נקי.

ועידת "ריו 20" לא תהיה דרמטית כקודמותיה. מנהיגי העולם עסוקים כעת בנושאים דחופים יותר, כמו המצב השברירי של הכלכלה העולמית. אבל היעדר דרמה יכול להיות גם דבר טוב. זה לא הזמן להקמת גופים נוספים של האו"ם. אלו שכבר קיימים עדיין לא הוכיחו את עצמם. לאחר כל המהומה שליוותה את הדיונים סביב אמנת קיוטו, הדבר היחיד שאפשר להגיד עליה הוא שלכל היותר היא הצליחה להוכיח שלמרות שניתן לקיים שיחות בינלאומיות בנושא שינוי האקלים - אי אפשר להבטיח שהן ישיגו תוצאות שיצמצמו את השפעת ההתחממות הגלובלית.

אם תהיה לועידת "ריו 20" השפעה כלשהי, יש לחפש אותה בתפקיד שמילאה ועידת סטוקהולם בשינוי השיח. הדיבור על הצורך לצמצם, ואפילו לעצור את השינוי לרעה שהביא האדם על כדור הארץ הייתה חידוש גדול בשנות ה-70. 40 שנה לאחר מכן, כשאוכלוסיית העולם גדולה ב-80% וכשהכלכלה גדולה ביותר מפי שלושה, השאיפה שהייתה פעם בגדר חידוש הפכה להיסטוריה.

במקום, מדענים מדברים כיום יותר על תקופה חדשה בהיסטוריה של כדור הארץ, האנתרופוקן - התקופה בה השפעת האדם על כדור הארץ מאפילה על כל ההשפעות האחרות עליו. בעולם כזה, הימנעות מהתמודדות עם בעיות של איכות הסביבה כבר אינה עומדת על הפרק.

ועידת "ריו 20" יכולה לתת במה לדיונים כמו הגברת המודעות לתועלת הכלכלית שאנו מקבלים מהסביבה ללא תמורה. "שירותי המערכת האקולוגית" הללו דוגמת אחסון פחמן בעצים, או האבקה של גידולים על-ידי חרקים, קשורים קשר הדוק ליכולת הכלכלית של השכבות העניות בעולם המתפתח.

עולם בו הסביבה אינה מושפעת ממעשי האדם אינו אפשרי. בני האדם זקוקים לסביבה עשירה ויציבה כדי שזו תוכל לאפשר את המשך הפיתוח האנושי, והם זקוקים גם לדפוס פיתוח שיכיל את הצורך הזה. שתי האמיתות הללו קשורות זו בזו ועליהן לעמוד במרכז הדיונים בריו ב-2012. 8

אוליבר מורטון הוא עורך מבזקים באקונומיסט