ביורוליג החליטו: לא מפנים את הזבל

הכדורסל הוא ענף שמנציח פערים ומייצר אינספור משחקי גארבג'-טיים ■ אז למה ביורוליג החליטו להרחיב את המפעל, ולפטם אותו עם עוד משחקים חסרי עניין?

אם נראה לכם שלאורך השנים אתם צופים ביותר ויותר "משחקי זבל" ביורוליג, לא בטוח שאתם טועים. רק בעונה שעברה כמעט 5% מהמשחקים הסתיימו ב-30 הפרש ומעלה. העונה המצב נראה עוד פחות טוב, כאשר כרבע מהמשחקים הסתיימו ב-20 הפרש או יותר. בגלל זה בדיוק התרוממות הרוח שאנו מרגישים כהערב (ה') סוף סוף נקבל משחק יורוליג אמיתי - מכבי ת"א מול ברצלונה.

הרצון לאורך השנים לייצר מראית עין של מפעל רחב היקף שמעניק הזדמנויות כמעט לכל מדינות היבשת, גרם לצירוף קבוצות מכל הבא ליד. רק שבכדורסל יש לעניין הזה מחיר. להבדיל מהכדורגל, שבו אין שום בעיה לאפשר לקבוצות קטנות להשתחל לצ'מפיונס ליג, כי אופי המשחק מאפשר באמצעות שיטות טקטיות של הגנה על השער (בונקר) לצמצם פערים כלכליים ומקצועיים עצומים בין יריבות, כשאפילו שאיפה לתוצאת תיקו היא יעד בר השגה - הכדורסל באופן אובייקטיבי הוא משחק שמנציח פערים. אפילו את אלמנט הבונקר היחסי שעוד היה למשחק, שקבוצות נחותות השתמשו בו כדי לצמצם פערים בשנות השמונים והתשעים, עיקרו סופית עם המעבר להתקפה של 24 שניות.

***

כדי לראות עד כמה היורוליג מייצרת משחקים לא תחרותיים, הלכנו אחורה 11 שנים ליום שבו נוסד המפעל במתכונתו הנוכחית. מאותו יום, התקיימו 2,359 משחקים ביורוליג. אם מתייגים כ"גארבג'-טיים" משחקים שמסתיימים ב-15 הפרש ומעלה, אז ב-11 העונות האחרונות שיעור המשחקים האלו עומד על 26%. במלים אחרות, יותר מרבע מהמשחקים במפעל הכדורסל האירופי הבכיר ביבשת הם כלל לא תחרותיים. אם רוצים לשחק קצת עם המספרים, אז הנה עוד נתון: 49% מהמשחקים ב-11 העונות האחרונות הסתיימו בהפרש דו-ספרתי.

הבעיה לא נועצה בשלבים המוקדמים של המפעל. גם השלבים המאוחרים יותר שנמכרים במסווה של שמות תחרותיים כמו "טופ-16" או "הצלבה" עדיין מנציחים את הפערים בין 5-6 הקבוצות הטובות של היורוליג לבין כל היתר. כך למשל, ההפרש הממוצע ב-11 העונות האחרונות למשחק בשלב הטופ-16 עומד על 10.9 נקודות; במשחקי ההצלבה המצב עוד פחות טוב: ההפרש הממוצע למשחק עומד על 11.9 נקודות. רק בפיינל-פור שאליו מעפילות הקבוצות מסורתית הקבוצות האיכותיות של היורוליג, ההבדלים מיטשטשים וההפרש צונח לחד-ספרתי.

גארבאג' טיים ביורוליג / צלם: רויטרס
 גארבאג' טיים ביורוליג / צלם: רויטרס

***

למה אנחנו בכלל נדרשים לעניין הזה עכשיו? לפני שבוע אישרה היורוליג את שינוי פורמט המשחקים החל מהעונה הבאה. השינוי העיקרי הוא בשלב הטופ-16, שיורחב מ-6 משחקים כיום ל-14 בשנה הבאה. המשמעות היא שכדי להגיע לפיינל-פור תצטרך קבוצה לעבור מינימום של 27 משחקים לעומת 19 היום. המשמעות לאוהד הפשוט: עוד משחקי גארבג'-טיים, ולמעשה עוד שלב סינון שינעל סופית את הסיכוי להפתעות.

אם הפערים הם כאלו גדולים בין 5-6 קבוצות לבין כל היתר, וחלק גדול מהמשחקים הם גם ככה משחקי זבל, למה היורוליג הולכת לצעד כל כך עקום? בגדול, כי היורוליג לא הצליחה לעמוד בלחץ של הליגות האזוריות, שהגיע למצב שיותר משליש מקבוצות היורוליג מנסות למלא לעצמן את הלו"ז עם אותן ליגות שהחלו כגימיק, אבל בשלוש השנים האחרונות תפסו תאוצה. כל עוד אלו היו קבוצות דרג שלישי מקרואטיה, סרביה או סלובניה, הבעיה לא היתה קיימת. אבל בעונה האחרונה גם מכבי ת"א הצטרפה לאדריאטית, וצסק"א מוסקבה סוגרת עונה רביעית בליגה המזרח אירופית (VTB League), כשגם שתי הגדולות מיוון השמיעו בשני הקייצים האחרונים קולות על רצון להיות חלק מליגה אזורית כזו או אחרת.

עם הלו"ז הצפוף שיצרה היורוליג בפורמט החדש בעונה הבאה, שיהיה לו"ז של עונה שלמה ללא שום הפסקות בדרך, אפשר להניח שמכבי ת"א, לדוגמא, לא תוכל לעמוד בעוד עונה של שלוש מסגרות כמו זו הנוכחית, ותיפרד מהאדריאטית.

אבל תוספת המשחקים ביורוליג יכולה להפוך מבחינת מכבי למשהו ששווה לא מעט כסף: 8 משחקים "אירופיים" יאפשרו למתוח כלפי מעלה את ההכנסות מרוכשי המנויים להיכל נוקיה. וחוץ מזה, בעונה שבה צריך לחתום על הסכם טלוויזיה חדש - אין נקודת פתיחה טובה יותר לפתוח איתה מו"מ, כשבמחסנית מקבל הזכיין הפוטנציאלי עוד חודשיים שלמים של "ערבי יום חמישי".

אז מה אם רבע מהם ייגמרו עוד לפני שיתחילו.

צרו איתנו קשר *5988