צו הרחקה כפול

פרס הדמיון והיצירתיות מוענק השבוע לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, אשר דן בבקשה של אישה להרחיק את בעלה מבית המגורים עקב אלימות, ובסיומו של ההליך הרחיק את שני הצדדים גם יחד מביתם, כשהוא משאיר בבית את הילדים.

כמו זוגות רבים אחרים, גם בני-הזוג בתיק זה בחרו לנהל מאבק גירושים מכוער ועקוב מדם, ולא בחלו מלריב בקולי-קולות, לקלל ואף להכות זה את זה, הכול בנוכחות בנותיהם בנות ה-4 ו-6 וחצי. כדי לעשות שימוש משפטי באלימות, הצדדים אף יצרו פרובוקציות מכוונות האחד כלפי השני ודאגו לתיעודן.

כך, האירוע שהיווה את הבסיס לבקשה לצו ההגנה שהגישה האישה כלפי בעלה החל כאשר נודע לבעל, שכבר שהה מחוץ לבית בהסכמה, כי האישה מלינה בביתם את מאהבה. הבעל, מצויד במסרטה ומלווה באביו, נכנס הביתה, ומאותו רגע העימות בין בני-הזוג התדרדר לאלימות מילולית ופיזית קשה של שני הצדדים, כשהבנות בתווך, בוכות ומתחננות בפני ההורים להפסיק - אך לשווא.

מאחר שהכול תועד וצולם, בית המשפט זכה לצפות ולהזדעזע מהארוע באופן ישיר, וכתוצאה הוא לא חסך את שבטו מן הצדדים. בית המשפט הגיע למסקנה כי שני הצדדים אשמים ואחראים באותה מידה להתנהגות הבלתי נסלחת, ולכן, על אף שמדובר בתביעה חד-צדדית שהגישה האישה כנגד הבעל, הוא החליט להרחיק את שניהם מהדירה וקבע הסדר מקורי ותקדימי לפיו הבנות תישארנה בבית, ושהותם של הוריהן עימן תחול במשמרות לסירוגין.

שבוע אחד האם תגור בבית עם הבנות, ובשבוע שאחריו תמצא לעצמה מקום מגורים אחר, והאב יגור בבית עם הבנות - וחוזר חלילה. זוהי למעשה וריאציה למבוגרים על הגישה החינוכית של מתן "פסק-זמן" לילדים סוררים, למען ישבו במבודד ויהרהרו בחומרת מעשיהם.

מבחינה משפטית, ספק רב אם החלטה כזו תעמוד בהליכי ערעור, אם יינקטו כאלה. ההלכה המשפטית היא שבית משפט לא יעניק סעד שלא התבקש בתביעה, וקל וחומר כשהסעד הוא בכלל עבור הנתבע.

גם מבחינה מעשית מדובר בסידור שיכול לעבוד לתקופת זמן מוגבלת ביותר, ומטרתו ככל הנראה בעיקר לטלטל את הצדדים ולשמש כשירות יקיצה קיצוני במיוחד.

השאלה הקשה היא מה יקרה בטווח הארוך, וזוהי שאלה שעימה מתמודדים בהרבה תיקי גירושים, כאשר מצד אחד לא ניתן להאשים את אחד מבני-הזוג באלימות חד-צדדית כלפי בן-הזוג השני במידה שתביא להוצאת צו הגנה כנגדו, ומצד שני המגורים המשותפים בבית הופכים את החיים לבלתי נסבלים.

כל עוד בני-הזוג ממררים זה לזו את החיים, אפשר להניח להם ל"אכול את מה שבישלו", אבל כשמצויים ילדים בטווח האש, כבר מדובר בבעיה שמחייבת התערבות חיצונית.

לפני למעלה מעשור בית המשפט העליון אישר צו הרחקה תמידי מהבית שהוצא כנגד בעל, לאחר שהעימותים בין בני-הזוג הפכו את החיים בבית לגיהנום. אמנם בית המשפט קבע כי הבעל לא נקט באלימות כלפי האישה או הילדים, אך המריבות והמתח היומיומי, לו היו אחראים שני ההורים, השפיעו על ילדיהם בני העשרה בכזו קיצוניות, עד ששניים מהילדים ניסו להתאבד.

השבוע בית המשפט לענייני משפחה הפגין יכולת ראייה מרשימה קדימה, בכך שגילה את דעתו כי אין מקום למדיניות לפיה יש לחכות למעשה קיצוני כמו ניסיון התאבדות של הילדים כדי להפריד את מגוריהם של בני-הזוג, ויפה שעה אחת קודם.

מאידך, הפתרון של החלפת משמרות בבית הוא יותר בבחינת גימיק מאשר פתרון הבעיה, והסעד הראוי למקרים שבהם שני בנ- הזוג אחראים לאלימות שמאחוריה מסתתר מאבק רכושי, הוא הפרדת המגורים תוך הטלת חיוב כלכלי על בן-הזוג הנשאר בבית.

כך במקרה זה, אם בית המשפט סבור כי מטרתה האמיתית של האישה בבקשתה להרחיק את הבעל מהבית היא יצירת עובדות בשטח שיפעילו לחץ כספי על הבעל ויביאו לה הישגים כלכליים, ומאידך היעדר הפרדה פיזית בין הצדדים חושף את הילדים לאלימות ומזיק להם - אזי עזיבתו של הבעל את הבית, תוך חיובה של האישה בתשלום דמי השכירות של מגוריו המאולצים מחוץ לבית, ינטרל את המוטיבציה של האישה ליזום מריבות ופרובוקציות.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".