האם יונתן קולבר חוזר למרכז העניינים במשק הישראלי?

יונתן קולבר הספיק להיות כוכב עולה וכוכב נופל ברכבת ההרים של המשק הישראלי, לפני שעזב לניו-יורק ■ הכישלון הניהולי בכור, ההשקעה באי.סי.איי שקרסה, הסכסוך עם צדיק בינו, העצבים של יצחק תשובה, ומשפחת ברונפמן כמובן ■ עכשיו הוא חוזר עם עסקת הענק המתבשלת לרכישת כלל תעשיות מנוחי דנקנר

אם תצא לפועל אחת העסקות המסקרנות ביותר של התקופה הנוכחית, מכירת השליטה בכלל תעשיות לקבוצת ויולה בראשותו של שלמה דברת, היא תחזיר לקדמת הבמה את יונתן קולבר; מי שזכור כילד הפלא הפיננסי שהגיע מאמריקה בשנות ה-90 כדי ללמד את הישראלים מהו פרייבט אקוויטי, ועל הדרך גם התבלט בניחוח של ארוגנטיות ושל התנשאות. "הוא חשב שילמד את הנייטיבס עסקים", מנסח זאת אדם שנתקל בו בתקופה ההיא.

לאחר מכן למד קולבר שיעור כואב בצניעות כאשר היה אחראי לאחת מהשמדות הערך הגדולות שידע המשק הישראלי עד אז, כאשר ניהל את קונצרן כור; וגם סימן את תחילת עידן המשכורות המנופחות, המכוניות המפוארות ומשרדי הפאר, יחד עם שותפו לניהול דני בירן.

עכשיו, כשותף בקבוצת ויולה, הוא נמצא בחזית המשא ומתן מול אי.די.בי - כן, אותו גוף שקנה ממנו בשעתו את השליטה בכור - עם הגב של שלמה דוברת, שבאותה תקופה בכור קולבר קרא לו שיבוא להציל את האחזקה הבעייתית ביותר של הקונצרן, ECI. קולבר בא, למרבה ההפתעה, גם עם כספם של צ'רלס וסטיבן ברונפמן, שעבורם קנה אז את כור, שאיתם התעמת על הניהול, והם שספגו את הפסדי הקונצרן. "כולנו ילדים גדולים והמשכנו הלאה", אמר סטיבן ברונפמן בראיון עבר ל-G, "לא שמנו אצלו הרבה כסף, ואנחנו עושים זאת כדי לשמר את היחסים".

לסיבוב הנוכחי מגיע קולבר עם התובנות של השנים ההן ועם הצלקות שלהן. "הזמנים הקשים בכור העבירו אותו תהליך של התבגרות", אומר אדם שמכיר אותו היטב. "ליונתן יש יכולת יוצאת דופן להבין עסקה מחמישה משפטים בלבד, לראות את היער ולא את העצים. אבל נכון שלפעמים צריכים לראות גם את העצים, ואת זה יונתן למד לעשות. עם הזמן, תפיסת העולם שלו התעגלה, והוא מבין טוב יותר כיצד לנהוג במצבים מורכבים".

אם אכן תצא לפועל העסקה, סביר שלא נראה את קולבר חוזר על הטעות שעשה בכור ונוטל את מושכות הניהול. ברור כי אם תהיה לויולה אחזקה משמעותית בחברה, היא זו שתהיה מעורבת בניהולה. יחד עם זאת, היחס לעסקה הוא כאל עסקת פרייבט אקוויטי, כלל תעשיות לא תהפוך לחלק מקבוצת ויולה, ואיש לא מנסה לבנות אימפריה חדשה בניהול "הבן של אהרן דוברת" המנוח, מנכ"ל כלל האגדי בימי תחילת הכלכלה המודרנית שלנו. לכן גם הדיבורים על "דוברת חוזר לכלל, קולבר חוזר לכור", שהיו צפויים, היוו דווקא גורם נגד העסקה בהתלבטות הפנימית במסדרונות ויולה.

ומכל מקום, הניקיון והריחוק המסוים בהשקעות פרייבט אקוויטי מתאימות לקולבר, בן העשירים מקנדה, הרבה יותר מאשר העולם התובעני והטורדני של הניהול היומיומי של חברה מורכבת. "הוא לא היה רעב אף פעם", אומר עליו גורם בכיר בקהילה העסקית. "יש כאלה שרוצים לבלוע. הוא לא נמנה עמם. אם יש, טוב. אין? גם כן טוב. מה שהולך קשה הוא לא רוצה. הוא לא בנוי לזה, שומר על השם הטוב שלו, לא רוצה להיות בעין הסערה, טפלוני כזה. הוא איש שנפלא לבלות איתו, איש תרבות ואמנות, משכיל. נחמד לנסוע איתו למטולה לשמוע קונצרט, אבל אילו הייתי צריך מישהו לנסוע לג'ונגל לתפוס אריות, לא הוא האיש".

שנות ה-90: כוכב עולה

נחזור אחורה. הברונפמנים היו סלחנים כלפי קולבר בעיקר בשל קשרי העבר בין המשפחות. הם מתגלגלים עד לשנות ה-50 בקנדה, אז ליאו, אביו של קולבר, היה חברם הטוב של האחים אדגר וצ'רלס ברונפמן. לימים הפכו קולבר האב והברונפמנים גם לשותפים עסקיים בקלארידג', והקשרים העסקיים והמשפחתיים רק התהדקו. מה גם שבחשבון הארוך, יונתן קולבר עשה עבור הברונפמנים לא מעט כסף בהשקעות השונות בישראל, למרות הכישלון בכור.

"משפחת קולבר, כמו ברונפמן, הייתה שם מוביל בכל הקשור ליהדות, לציונות ולתרבות במונטריאול", מספר לני רוט, חבר נעורים של קולבר, שלימים מונה לסמנכ"ל כור תעשיות.

קולבר הצעיר גדל על ציונות ובנעוריו ביקר בישראל במהלך חופשות הקיץ. את הקריירה החל בוול סטריט, בבנק ההשקעות סולומון ברדרס. העסקה הראשונה שעשה בישראל עבור הברונפמנים הפכה אותו, אולי בגיל צעיר מדי, לכוכב פיננסי עולה בשמיים המקומיים: לברונפמנים הייתה השקעה ישנה, עוד מימי אביו של צ'רלס, סם ברונפמן, בדמות 20% בשופרסל. קולבר רכש מניות נוספות והטריד את בעלי השליטה ברשת עד כדי כך שהם העדיפו לקנות אותו ואת שולחיו החוצה ברווח ניכר (המניות נרכשו בלמעלה מ-40 מיליון דולרים, מה ששיקף רווח של יותר מ-25 מיליון דולרים). הוא היה אז בשנות ה-20 שלו.

ב-1990 עלה לארץ והחל לבצע שורת השקעות כנציג קרן קלארידג'. הוא קנה בין השאר מניות באסם, בטבע, באי.סי.איי ובאופטרוטק, ומימש ברווחים גדולים. "זה היה בוגר הרווארד שהגיע עם גישה כמותית, מודלים להשקעות, דברים שלא הכירו בארץ", מספר אדם שמכיר אותו היטב. האגדה גם יודעת לספר שבפגישה הראשונה בין אהרן דוברת וקולבר, כאשר היה משא ומתן על ההשקעה באי.סי.איי, קולבר הגיע עם מחשבים, עם ניירות, ועם בחור צמוד שארגן אקסלים. דוברת האב, בדרכו האופיינית, העיר לצעיר, שדבק באדיקות בכללים על-פי הספר, שיש זמנים בעסקות שצריך לזרוק את האקסלים הצדה ולקבל החלטה.

"הוא בלי ספק ידע לנצל הזדמנויות", מעיד על קולבר גורם שמכיר אותו היטב. "לאסם הוא נכנס כשהיא הייתה חברה משפחתית מסוכסכת עם כל מיני פלגים, הוא זיהה את הפוטנציאל, הצליח לקנות כמה מהפלגים, והכול מתוך תכנון להביא להנפקה ולצאת החוצה".

אבל לא פחות מכישרון, שיחק לידיו העיתוי. "כשהוא בא לארץ, זו הייתה תקופה שלא היה פה כסף", אומר בכיר בקהילה העסקית, "אפשר היה לקנות בנזיד עדשים כל דבר". אחרים, כמו ידידו הקרוב יצחק שרם, אשר עשה לא מעט עסקים בשעתו עם קרן קלארידג' וגם עם כור (בתקופת שרם פודים קלנר), מסבירים כי "הוא היה מראשוני הפרייבט אקוויטי בישראל. בעסקים הוא עובד ללא רגשות, כשצריך לקנות קונים וכשצריך למכור מוכרים. הוא השקיע בטבע כשעוד לא ידעו מה זה טבע, ובאסם כשלא הייתה מה שהיום היא אסם. והגדולה שלו הייתה שגם אחרי כור, שלא היה הצלחה גדולה, מהר התאושש והמשיך הלאה".

בסביבות התקופה ההיא - תחילת שנות ה-90 - חבר קולבר לדני בירן, שהשתחרר אז מתפקידו כראש אגף במוסד, ולפי גורם שמכיר את הצדדים, "הקסים את יונתן בסיפורי הגבורה שלו". קולבר גייס אותו לקלארידג', ויש הטוענים כי בירן, המבוגר מקולבר והכריזמטי, השפיע עליו ולימים תרם לא מעט למערכות היחסים העכורות בכור.

מכל מקום, כל עוד הסתפק קולבר בתחום שהוא חזק בו, השקעות בגופים שאחרים מנהלים, תוך שהוא מנצל את יכולותיו האנליטיות, הכול עבד על מי מנוחות. הבעיה הייתה שהוא התחיל לשאוף ליותר, גם מבחינת מרכזיות ההשקעה וגם מבחינת המעורבות האישית שלו. זה היה השלב שבו הצליח להסתכסך עם לא מעט גורמים במשק ולהקים לו אויבים.

התנגשויות עם בינו ועם גאון

דוגמה קטנה היא הסכסוך המשפטי שאליו נכנס קולבר עם צדיק בינו בסביבות שנת 2000: דרך זרוע השקעות אחרת, קרן רנסנס שנוהלה בידי קולבר, השקיעו קלארידג' ואחרים בסדרת גופים, וביניהם פז (29%). העניינים התנהלו בשקט עד שבמשפחת ליברמן האוסטרלית, בעלת השליטה המקורית בחברה, התחלפו דורות; קולבר ראה בזה הזדמנות להגדיל מעורבות בחברה, ומיהר לפנות לבית משפט בטענה שבינו מטרפד מכירת מניות ממשפחת ליברמן לאחרים (קבוצת חכשורי בובליל).

"בפז", מספר אדם שהיה מעורב בפרשה, "קולבר נכנס בתור משקיע בשליש ואני חושב שהוא עשה קופה יפה מהדיבידנדים, כי בינו ניהל את העניין בצורה מצוינת. הוא נכנס לפז לפי שווי של למעלה מ-300 מיליון דולרים, היום פז הגיעה לשווי של 1.3 מיליארד דולרים. בינו העלה את פז לרמות אחרות. באיזשהו שלב קולבר בחש קצת ורצה מעורבות יותר גדולה. בינו היה עסוק בניהול החברה, הוא לא הבין את כל הגינונים הקנדיים. קולבר התחבר עם הליברמנים באוסטרליה, ובכוחניות ניסה לעזור להשתלט על החברה ולהקטין את ההשפעה של בינו".

בינו טען כי יש לו זכות סירוב ראשונה למניות פז, והפרשה הזאת הייתה הקטליזטור שהביא אותו לרכישת השליטה בפז, ולאור מערכת היחסים גם קולבר נפרד מפז. קרן רנסנס בהחלט יצאה ברווח יפה מהסיפור, אולם לדברי אותו אדם, "פספסה את העלייה הגדולה שפז עשתה אחר כך".

אולם מה שנחשב לפספוס גדול של קולבר התרחש כמה שנים לפני כן, ב-1995, כאשר קבוצה שקלארידג' הובילה דנה עם המדינה ברכישת השליטה בבנק הפועלים. לדברי רוט, המדינה היא זו ששמה רגל לעסקה, אולם קולבר עצמו תלה את הנסיגה מהעניין במצב הביטחוני. הבנק הוצע אז למכירה במחיר נמוך בהרבה מהמחיר שבו נמכר שנתיים-שלוש מאוחר יותר. גם בקבוצה שארגן תד אריסון ב-1997, לרכישת הבנק, הייתה קלארידג' מעורבת, הפעם כשותף זוטר, אולם "תוך כדי הבדיקה של בנק הפועלים", משחזר רוט, "יונתן נתקל באחזקה של בנק הפועלים בכור (כ-20%), וזה נראה לו משהו שיותר קשור למיומנות שלו".

כור הייתה באותם ימים בשליטת קרן שמרוק של סטנלי גולד, שלו היו חילוקי דעות קשים על ניהול החברה, עם המנכ"ל דאז בני גאון. קולבר, שותף בקלארידג' שרכשה את השליטה בכור, נכנס לשם מלווה בדני בירן, היה - כך משחזר אדם שעבד תחתיו - "מלא בערך עצמו ומאוד שחצן". בתחילה נכנסו השניים כסגן יו"ר (קולבר) וכנשיא (בירן) אולם בהמשך הפכו למנהלי הקונצרן, לאחר ש"דחפו את גאון החוצה", כדברי אדם שהכיר את גאון המנוח.

לגאון לקח זמן להבין איך ייראו הדברים מכאן ואילך. בתחילה שמח להיפרד מגולד, וכאשר צ'רלס ברונפמן, יונתן קולבר ודני בירן עשו מסיבה גדולה לרגל הרכישה, "הוא הסתובב שם כמו חתן", משחזר אדם שהכיר היטב את גאון. "חברים אמרו לו, תקרא בין השורות, עומד להיות לא נעים, וגאון ענה, לא יכול להיות, הם צריכים אותי". הוא הבין שהוא בדרך החוצה, מספר אותו אדם, "רק כאשר ביטלו לו את כרטיס האשראי ועוד כמה פעולות מהסוג הזה". בעבר סיפר גאון כי מערכת היחסים הידרדרה עד כדי כך עד שלבירן ולקולבר היה עבורו שם קוד בשיחותיהם. בראיון ל-G לא כבר הודה צ'רלס ברונפמן כי הייתה זו טעות לשלוח את גאון הביתה, וכי קולבר לא ידע אז שאיננו יודע לנהל.

בירן דווקא טוען כי "הייתה לנו מערכת יחסים מאוד טובה עם בני גאון, והיו חילוקי דעות ענייניים. כור דאז הנפיק את תדיראן בארצות הברית, ואנחנו באנו עם זווית אחרת - רצינו למצות שווי נכון מכל העסק, והוצאנו את תדיראן מהבורסה. בשלב מסוים בני גאון החליט שהוא בגילו כבר רוצה לעבוד בשביל עצמו. העיתונות עשתה מזה חגיגה, אבל בסך-הכול היו יחסים טובים. כשהוא יצא זה היה לשביעות רצונו המלאה". מכל מקום, ועל כך לא חולקים מי מהצדדים, תנאי הפרישה שקיבל גאון היו נדיבים, קולבר עמד בכל הסיכומים שהיו לגאון עם גולד, ובכסף שקיבל יכול היה לפתח את עסקיו הפרטיים.

בנק הפועלים מאבד עניין

לב המחלוקת בין גאון לצמד קולבר-בירן היה אכן סביב הדרך העסקית. לכור ולכלל היו במשותף שתי אחזקות - משאב (נשר) שגם מחזיקה ב-50% מתעבורה, ואי.סי.איי. הממונה על ההגבלים הנחה את שני הקונצרנים הגדולים להיפרד עסקית, והיה צריך להחליט איך. משאב הייתה חברה משעממת יחסית, שעיסוקיה ארציים - מלט, רכב, שינוע - וגם פרת מזומנים אשר הצליחה להחזיק את כור בשנים הקשות שלה. אי.סי.איי, בימי טרום הבועה, נראתה כהבטחה גדולה.

דברי ימי הכלכלה הישראלית כבר סקלו ורגמו את קולבר על בחירתו באי.סי.איי, שלימים דרדרה את כור להפסדים וכיווצה את מניותיו. רוט יוצא להגנתו של חבר הילדות: "באותו זמן זה נראה משהו מבטיח, שנשען גם על המלצות חברת המחקר מקנזי. זה היה לפני התפוצצות הבועה, וחשבו שהשילוב של אי.סי.איי, תדיראן וטלרד יבנה משהו כמו 'טבע של תחום התקשורת'".

קולבר בשעתו היה אף מינורי פחות, ודיבר על "נוקיה של המזרח התיכון". ככלל, ניסו הצמד קולבר-בירן למכור פעילויות מסורתיות וישנות של כור, ואפילו שמו על המדף את מכתשים אגן, אולם למזלה של כור (ולימים של בעל השליטה באי.די.בי נוחי דנקנר, שמכר אותו בסכום נאה) לא נמצא אז קונה מתאים. הצמד קולבר-בירן הסתפק בהחלפת המנכ"ל הוותיק אילן לויטה באיש צבא, שלמה ינאי. כאשר נשאלו מהם כישוריו לנהל את חברת חומרי הדשן וההדברה ענה בירן, "הוא הרג (בקריירה הצבאית שלו) הרבה ג'וקים".

הסוג הזה של שחצנות עבר כחוט השני בניהול המשותף של השניים. למשל במקרה של תדיראן קשר, חברה שדשדשה תחת כור, ככל הנראה בשל מחלוקות בין קולבר-בירן לבין ההנהלה. "הייתה הרגשה שהם הצרו את רגלי ההנהלה", אומר אדם שהכיר את החברה היטב, "וחזי חרמוני (המנכ"ל אז) ושאר ההנהלה לא הסתדרו איתם".

כור מכר את תדיראן קשר ב-2001 לקרן פימי ולשמרוק, לפי שווי של 150 מיליון דולרים, כאשר מנהלי תדיראן קשר ובראשם חרמוני שותפים למהלך. חמש שנים לאחר מכן רכשה חזרה את המניות (32%) לפי שווי של 440 מיליון דולרים. הקונצרן עשה את העסקה כדי להציל חברה אחרת שלו, אלישרא, ולמזג אותה לתוך תדיראן קשר כדי למכור אותן כחטיבה אחת. גם המהלך הזה לא צלח, שכן השווי שקבע כור לאלישרא (כ-200 מיליון דולרים) נראה מוגזם לא רק למוסדיים ולבעלי המניות של תדיראן קשר, אלא אפילו לחרמוני. בסופו של דבר נמכרו שתי החברות בנפרד לאלביט.

אבל נחזור לאי.סי.איי. כור השקיע בהשתלטות עליה 2.5 מיליארד דולרים, וראה כיצד הערך מתכווץ והולך. הקונצרן כולו, שהשליטה בו נרכשה במחיר של כ-24 דולרים למניה, הידרדר אז ל-2-3 דולרים למניה. "זה לא קל להגיע לעבודה בכל יום כשהמניה היא 2 דולרים", משחזר רוט את חייו אז של חברו הוותיק, "להתמודד עם בעלי מניות, עם מנהלים ועם תקשורת. ההתייחסות של התקשורת מאוד כאבה לו, הוא נעלב, הרגיש שמישהו מסמן אותו".

הביקורת הציבורית התייחסה גם למנעמי הניהול של הזוג קולבר-בירן, לבניין הפלטינום שאליו העתיקו את משרדי החברה (ולאחר מכן בשל המצב העבירו אותו לבניין טלרד), לצי הרכב, לתמחור מחדש של האופציות. קולבר הקשיב, וויתר על תמחור האופציות שלו - אולי גם לא הייתה לו ברירה, שכן השותף בנק הפועלים הביע התנגדות לכך. בירן לא ויתר, ובעיצומו של המשבר בחברה הרוויח מהתמחור - על הנייר, יש להדגיש - כ-4 מיליון שקלים. באותם ימים גם בנק הפועלים איבד עניין ונפרד מהאחזקות בכור, תוך שראשיו ממלמלים תירוץ רפה ולא טורחים להכחיש כי הדבר נובע מביצועי הקונצרן. קולבר מן הסתם התחיל להבין שמנהל מי יודע מה הוא לא.

בשלב הזה נכנס לתמונה באי.סי.איי שלמה דוברת. את קולבר הוא כבר הכיר מימים ימימה, וגם את אי.סי.איי הכיר לא רע. בשנת 2000 הצטרף למועצת המנהלים שלה כדירקטור, ואחרי שתי ישיבות התפטר. "הוא הבין שהולכים למשבר הרבה יותר גדול ממה שההנהלה והדירקטוריון מבינים", משחזר אדם שהיה בחברה באותה עת. אחרי כמה רבעונים, גם קולבר הבין, וביקש מדוברת לחזור ולהיות יושב הראש, במקומו. "העובדה שיונתן קרא לשלמה לבוא בהחלט סימלה איזו התבגרות", אומר אותו גורם. "להשאיר את המנכ"ל (דורון ענבר) ולהחליף את עצמך כיושב ראש זה כמו הודאה שהבעיה היא בבורד ולא בהנהלה, וצריך הרבה מאוד בגרות והרבה ויתור על אגו כדי לעשות את זה".

דוברת התנה את הסכמתו בכך שיתאפשר לו להשקיע כ-5% בחברה, ואת הסכום - כ-50 מיליון דולרים - הביא בשיתוף עם קבוצת עופר. לימים, ב-2007, הוביל דוברת את מכירתה לשאול שני בכ-1.2 מיליארד דולרים.

תשובה מתעצבן, קולבר עוזב

בסביבות 2006 הבהיר צ'רלס ברונפמן לקולבר כי אין לו רצון להמשיך ולהחזיק בכור, וכי יש למצוא קונה. באותה שנה, חודשים ספורים לפני המכירה, בוצעה בכור עסקת בעלי עניין שגרמה ללא מעט גבות בשוק ההון להתרומם: עסקה שבה מכר כור לדני בירן ולכמה עובדים את אחת החברות שלו, כור סחר, הפועלת בעיקר במזרח הרחוק ובאפריקה. בירן אמר אז בתגובה כי העסקה לא נעשתה במחירים נמוכים, וכי אושרה על-ידי המוסדות הרלבנטיים, כמו ועדת הביקורת והדירקטוריון, בראשות קולבר. בחברה הוסיפו והסבירו כי הוחלט למוכרה כיוון שאינה בליבת העסקים של הקונצרן. כור סחר, אגב, עדיין פועלת ומספקת פרנסה נאה לבירן - על-פי האתר שלה, היא מוכרת ב-100 מיליון דולרים בשנה.

לאחר מכן הגיע אחד הפרקים היותר מדוברים במיתולוגיה הכלכלית הישראלית, ובו יצחק תשובה היה משוכנע כי החברה עומדת להימכר לו, בכ-400 מיליון דולרים, ולפתע התברר לו כי יש מתחרה נוסף על העסקה, נוחי דנקנר, שמציע 446 מיליון דולרים. מקורב לתשובה מגדיר זאת לא פחות מאשר "מזימה" ו"תקיעת סכין בגב", ומספר כי רק בדרך לניו יורק לחתימת ההסכם נודע להם על המתחרה הנוסף.

"אחרי שנוהל כזה משא ומתן ארוך", אומר מקורב אחר לתשובה, "יצחק אמר, אני לא מוכן. האגדה מספרת שיצחק פיצה את עצמו על העסקה שלא יצאה לפועל ברכישת הפלאזה בניו יורק, ובניתוח כלכלי קר, הפלאזה הייתה העסקה היותר טובה".

צ'רלס ברונפמן אמר בעבר ל-G כי דווקא תשובה היה זה שנסוג מהעסקה. מכל מקום, המניות של קלארידג' בכור נמכרו במחצית ממחיר הרכישה, ואם מביאים בחשבון גם דיבידנדים שנמשכו במהלך השנים ומניות שנקנו בהמשך, במחירים נמוכים יותר, הברונפמנים וקולבר יצאו מהעניין בהפסד לא רב מדי.

לאחר שהסתיימה מכירת כור לאי.די.בי הכריז קולבר כי הוא נוסע לשנתיים לניו יורק. מעטים חשבו שיחזור. אפילו ידידו הטוב שרם התקשה להאמין בכך: "כאשר עזב את הארץ התערבתי איתו אחת לעשר שהוא לא חוזר, והפסדתי". במהלך התקופה הזאת קולבר לא מכר או השכיר את ביתו בכפר שמריהו, וחגיגות משפחתיות כמו בר מצווה נערכו בארץ. בניו יורק עבד בקרן גידור והמשיך לנהל את השקעותיו הפרטיות. צריך לזכור שהוא יצא איש עשיר מאוד מכור. גם אחת ההשקעות האחרות שלו, מדיה מיינד, שבה השקיע עם אלי ברקת ואחרים, הניבה לא מזמן אקזיט נאה ביותר.

גורם בקהילה העסקית מספר כי דוברת, שעומד בראש קבוצת ויולה - אגד של קרנות וביניהן כרמל ונצ'רס ופלנוס - תמיד אמר ליונתן, "כשתרצה לחזור לעשות פרייבט אקוויטי, אשמח לעבוד איתך. זה היה חיזור של הרבה שנים, שהסתיים יפה". ב-2008 הרים קולבר את הכפפה, והצטרף לקרן שהקים במסגרת הבית הזה הראל בית און, שנקראת ויולה פרייבט אקוויטי. בנוסף לו הצטרפו גם אסנת רונן וסמי תותח. מאוחר יותר הצטרף יונתן קולבר כשותף בקבוצה כולה (ראו מסגרת למעלה).

"הוא חזר להיות איש עבודה", מספרים גורמים בויולה. "נהנה מסביבת עבודה של אנשים שאינם אנשי שוק הון אלא באים מסביבה תעשייתית ושומרים על פרופיל נמוך. אנחנו מאמינים שהוא מצא פה את הבית שלו, המקום האחרון בקריירה. מעולם לא ראינו אותו כל-כך מאושר".

לאן יתגלגל כל האושר הזה? נחכה ונראה. מה שבטוח הוא שאצל קולבר, אם להסתמך על ניסיון העבר, משעמם זה לא יהיה.