לשבור את הכלים או לא לשבור, זו השאלה

כן, הוא ניצח, והחלל מתמלא באוסף חדש של ודאויות יצוקות בבטון בלתי חדיר. מיט רומני יהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, ויוביל את מפלגתו לניצחון היסטורי בבחירות של נובמבר. או לא: או לא יוביל; או לא יהיה מועמדה; או כן יהיה מועמדה, אבל לא יוביל (ברור למדי שהוא לא יוכל להוביל אם לא יהיה מועמדה, או אולי גם זה לא כל-כך ברור).

תהפוכות העונה הפוליטית הזו הספיקו להניב תחזיות אמינות בהחלט על ניצחונותיהם הבלתי-נמנעים של ארבעה מועמדים. בעונה הזו הוכרז מותם הפוליטי של שלושה מועמדים, שקמו לתחיה פעמיים. בעונה הזו, סקרים הראו לא סתם דבר והיפוכו, אלא הראו תהומות כרויים בין דבר להיפוכו.

שבוע לפני שריק סנטורום האלמוני ניצח במדינת אייווה, בתחילת ינואר, הסקרים העמידו אותו במקום הרביעי, בפיגור של 20 אחוז. שבוע לפני שניוט גינגריץ' נחל ניצחון מוחץ בדרום-קרוליינה, בשבוע השלישי של ינואר, הסקרים העמידו אותו בפיגור של 15%. ושבוע לפני שמיט רומני דרס את גינגריץ' בפלורידה, ביום ג' השבוע, הסקרים חזו לו תבוסה בהפרש של 7%.

אין זאת אומרת שהמשקיף המצוי צריך להיזהר. זהירות היא מן השטן, והיא פשוט משעממת. אף-על-פי-כן, צריך להודות שהשבוע עשתה המפלגה הרפובליקנית צעד רחב מאוד לקראת החלטה. היקף ניצחונו של מיט רומני בפלורידה (46%, בשדה של ארבעה מתמודדים), לצד היקפה של פלורידה עצמה (המדינה השלישית במניין האוכלוסייה בארה"ב), מעמיד אותו עכשיו ללא עוררים בפסגה, הזמנית או הלא זמנית.

צלילי המארש הרדיקלי

הנה מדוע היא לא זמנית: פלורידה קרובה להיות מיקרו-קוסמוס של אמריקה. בציבור הבוחרים, אפילו במפלגה הרפובליקנית, אפשר למצוא חתך הרבה יותר אותנטי של החברה. במדינות הקודמות היה ייצוג יתר לדתיים, לפרוטסטנטים, ללבנים, לשמרנים. לא בפלורידה רבת הדתות, רבת הגזעים, רבת המתונים. בכל קבוצה וקבוצת-משנה, רומני ניצח, או לפחות יצא בתיקו. יתר על כן, הוא קיבל רוב עצום של קולות הנשים, וכל מתלמד פוליטי יודע ש"הפער המגדרי" הוא מרכיב מרכזי בכל משוואה אלקטורלית.

הנה מדוע פסגתו היא זמנית: הוא ניצח בפלורידה מפני שהצליח להפתיע את גינגריץ', במקום שבו גינגריץ' בדרך כלל מכתיב את הקצב ללא קושי - על במת הוויכוחים בטלוויזיה, ועל דוכן הנואמים. הוא גם הציף את גלי האתר בתשדירים אגרסיביים, שפגעו, אם לא מתחת לחגורה, הנה סמוך מאוד אליה. הוא יעשה כן גם בסיבובים הבאים, אבל הפעם תינטל ממנו ההפתעה. גינגריץ', בעזרתם הנדיבה של ד"ר מרים ושלדון אדלסון, יכה ללא רחם.

הנה מדוע פסגתו לא זמנית: מפני שהממסד הרפובליקני התייצב כמעט כאיש אחד לצד רומני. בממסד הזה כלולים בעלי כהונות נבחרות בכירות, בקונגרס ובין מושלי המדינות; בממסד הזה כלולים אסטרטגים, יועצים, שתדלנים, מתרימים ועיקר הגלריה של פרשני רדיו וטלוויזיה מן הימין. אחת להם, או שהם מואסים בגינגריץ' בגלל אופיו ועברו הפוליטי, או שהם חוששים שהבוחרים ימאסו בו. הם רוצים כרגע רק דבר אחד: להוציא את ברק אובמה מן הבית הלבן ויהי מה.

הנה מדוע פסגתו זמנית: מפני שהדמוגרפיה של הבוחרים הרפובליקנים השתנתה. מ-2009, המפלגה צועדת לצלילי מארש רדיקלי של מורדים פוליטיים, מן התנועה האמורפית הידועה בשם "מסיבת התה". גם המצביעים האלה להוטים להוציא את אובמה, אבל הם להוטים עוד יותר להחליף אותו במישהו שישבור את הכלים. רומני לא ישבור אותם. רומני מעולם לא שבר כלים. רומני מכבד את הכללים.

החמאה מרוחה על הצד השמרני

זה קצת מפחיד, אם המתבונן הוא בעל עדשות שמרניות. רומני מזכיר קצת יותר מדי את ג'ורג' בוש האב. שניהם, רומני ובוש, באו מן האליטה הפוליטית המתונה של המפלגה הרפובליקנית. אבא של בוש היה סנאטור עשיר ממדינת קונטיקט, שעשה את הונו בוול סטריט. אבא של רומני היה מושל מישיגן ושר השיכון בממשל ניקסון.

שני הבנים ניסו את כוחם בעסקים, הרחק ממדינתו של אבא: בוש בטקסס, רומני במסצ'וסטס. שניהם נמשכו לפוליטיקה כמו פרפר לנר. שניהם התחילו את הקריירות שלהם בסגנון המתון והפרגמטי של אבא. שניהם גילו לימים שהחמאה הרפובליקנית מרוחה על הצד השמרני של הלחם. הם השקיעו איפוא את כל מרצם בניסיון להוכיח שהם לאמיתו של דבר שמרנים מאוד.

אחד מהם, בוש האב, הגיע לשלטון, והפר את הבטחתו החגיגית שלא להעלות מסים. בנו של בוש הגיע לנשיאות שמונה שנים אחריו, והוריש לאמריקה את המשבר הפיננסי הגדול ביותר שלה זה 80 שנה, את התקציב הגירעוני שיצא מכלל שליטה, את שתי המלחמות הארוכות ביותר בתולדותיה - וכמובן את ברק אובמה.

מי לידם יתקע שרומני יעמוד בדיבורו יותר מבני משפחת בוש? בפלורידה הוא ויועציו השכילו להפוך את ההתמודדות למשאל-עם על גינגריץ'. אבל על ניצחונו המסיבי בקלפיות רומני משלם מחיר לא מבוטל: סקר דעת קהל חשוב הראה ש-49% מן הבוחרים רואים אותו באור שלילי, רק 31% באור חיובי. זה היפוך כמעט מלא של סקר קודם, מספטמבר שעבר.

מי אמר שלרומני לא אכפת

לא יצאו אלא 24 שעות מניצחונו בפלורידה, ורומני נכשל בלשונו, לא בפעם הראשונה. הוא אמר בראיון טלוויזיה, שאין לו כל עניין באנשים שהם "עניים מאוד". ההכרזה הזו חשמלה את עולם הבלוגים ואת אתרי הפוליטיקה, ורירם של הדמוקרטים התחיל לזלוג. המולטי-מולטי-מיליונר הזה, המחלק את חייו בין בית נופש בניו המפשייר לבית חוף ענקי בקליפורניה, ומשלם 15% מס, אינו חדל להעניק תחמושת לשמאל.

לא רק שמאל. הוא העניק בזה תחמושת כבדה מאוד לימין הנוקשה, האידיאולוגי. שם יכעסו עליו לא בגלל אדישותו לעניים, אלא מפני שאמר כי על העניים תגן "רשת ביטחון", זאת אומרת תמיכה כספית של הממשלה. כך אין מדברים שמרנים. שמרנים אומרים, שהממשלה תאפשר גאות כלכלית, והגאות הזו תחלץ את כל הסירות מן השרטון. ומדוע אם כן רומני מדבר כך? מפני שהוא אינו שמרן.

ניואנס? עניין של מה בכך? לאו דווקא. במפלגה הרפובליקנית מתחוללות תמיד שתי מלחמות מקבילות: אחת על השלטון בוושינגטון, ואחת על "נשמתה של המפלגה". הפעם האחרונה שבה המפלגה העדיפה את "נשמתה" הייתה ב-1980, כאשר בחרה ברונלד רייגן, אף כי הסקרים הראו שהוא יובס בבחירות הכלליות. הוא דווקא ניצח, והתחיל עידן חדש. מאז רייגן לא היה כרייגן: בכל סיבוב בחירות ניצח המועמד שהממסד המפלגתי רצה ביקרו, מפני שהיה פרגמטי, או מתון, או נוח למניפולציה.

הדעת נותנת שזה יקרה גם הפעם. הזהירות מחייבת להסכים. אבל הזהירות מן השטן.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com