משהו מהסופר?

"הסופרבול", הלילה שבין א' ל-ב', 1:00, ערוץ הספורט

אין דבר אהוב יותר על ישראלים מאשר הסתופפות בקרבם של הגויים אשר לא ידעוהו: מאליפות כלשהי בגלשנים ועד אירוויזיון, ממדליה בג'ודו ועד בחירת מיס יוניברס, משופינג של ערב חג מולד בניו-יורק ועד לגמר הצ'ימפיונס-ליג - והנה, דווקא באירוע הגדול מכולם, המרשים מכולם, המשודר מכולם - דווקא בו נבצר מאיתנו לקחת חלק אפילו כצופים.

אין מדובר בכדור הסגלגל או בחוקים דרקוניים במיוחד (שהרי מדינה שלמה הריעה כאן לאריק זאבי, ולפניו ליעל ארד ואורן סמדג'ה, מבלי לדעת מה ההבדל בין יוקו לקוקה, בין ווזארי לאיפון), אלא פשוט בשעת שידור בלתי אפשרית, כאילו ביקשו האמריקנים, בפרץ אחרון של עצמאות מאיתנו, למצוא את הזמן שבו הכי יקשה על בן-הדוד המוזר שלהם מהמזרח-התיכון, לצפות באיבנט.

את משחקי ה-NBA למשל, אפשר עוד איכשהו להדביק לבילוי לילי מאוחר או ליקיצה מוקדמת, אבל כאן: הפרה-גיים נמשך לאיטו, כאילו לוודא שאף אחד מהצופים בלבנט לא יישאר ער, והמשחק ארוך דיו כדי להצמית עיניו של כל מי שחי לפי שעון גריניץ' פלאס שעתיים, אבל לא ארוך דיו מכדי שאפשר יהיה להקיץ ליום עבודה, לתפוס את 5 הדקות האחרונות ולהכריז: "הייתי שם", אני ועוד מאה ומשהו מיליון אמריקנים, מאות מיליונים של כנפי עוף מתובלות ומאות מיליוני ליטרים של בירה גרועה.

ולא זו בלבד ששעת השידור של הסופרבול נראית, על פניה, אנטישמית יותר מאוסטריה, אלא שלערוץ הספורט, שמשדר את האירוע, אסור לשדר את הפרסומות במהלכו, שהן - כך מספרים יודעי ח"ן - נפלאות יותר מכל סרט הוליוודי (וגם עולות יותר...).

בימים האחרונים, עת הם מחזרים אחרי ה"קול היהודי", מתחרים מנהיגי ארצות-הברית ב"מי רוצה להיות ציוני?" (מצב הנקודות כרגע: אובמה נשבע לשאת את נאום הניצחון שלו במערת המכפלה, רומני הודיע כי הוא שומר לדניאלה וייס את תפקיד מזכירת המדינה, ואילו במחנה גינגריץ ספגו מהלומה אחרי שהתברר כי המועמד קשיש מכדי להצטרף לנוער הגבעות) - במקום כל אותן מחוות ריקות מתוכן, מוטב היה עם מישהו מהם היה עושה לתיקון העוול ההיסטורי המתמשך כנגד העם היהודי ומשנה את שעת קיום הסופרבול למשהו שדורש פחות קופאין.

בהפסקה, אגב, יש מופע של מדונה (במקום להתחיל להסביר לילדים, תאמרו להם פשוט שמדובר באמא של ליידי גאגא, אצלי בבית זה עבד יופי).

גם זאת אמריקה

"עקרות בית נואשות", פרקי הסיום, א' 21:15, "יס דרמה"

עוד לא ממש מסתיימת, אבל כבר קרובה מאוד אל קו הסיום: לינט, גבי, ברי וסוזאן, רוצות כבר הביתה. אולי גם הן מרגישות שכדרכה של הוליווד, נמשך הסיפור הזה עונה אחת יותר מדי.

מה שהחל כהומאז' רווי הומור עצמי על נשות הפרברים, על אמהות שוות בשנות ה-40 לחייהן, מה שהיה משל שנון על מי שפסגת הקריירה שלה הייתה להתחתן "נכון", הפך למלודרמה בלשית שנעה על הציר בין חביב לנבוב.

דווקא בפרקים האחרונים של העונה האחרונה חזרתי לצפות באדיקות של מתחיל, גם מפני שנראה לי חשוב, אחרי יותר מ-8 שנים, לסיים את מערכת היחסית הזאת בכבוד, אבל בעיקר מפני שגם עם יד אחת קשורה מאחור, "עקרות בית נואשות" היא עדיין אחת הסדרות המהנות ביותר בטלוויזיה.