בוגרי קורס העיתונאים האתיופים: "הצבע שלנו חסר במסך"

בוגרי קורס העיתונאים האתיופים של "אג'נדה" מסבירים למה חשוב לתת לקול שלהם ייצוג בתקשורת הישראלית, ויש להם גם ביקורת על סיקור ההפגנות של בני העדה

דמיינו את הסיטואציה הבאה: השעה 19:58. עוד שתי דקות תפתח מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 2. מאות אלפי משפחות כבר יושבות מול מדורת השבט כשהן מצפות למוצא פיו של מגיש המהדורה היומית הוותיק. כמה מכם, הקוראים, דמיינו שהמגיש הכריזמטי בעל הטון הסמכותי הוא ממוצא אתיופי? האם מדובר בסיטואציה כל-כך מופרכת בישראל של 2012? מדוע היא הגיונית לגמרי כשמדובר במדינות מערביות אחרות אך כמעט ולא מתקבלת על הדמיון בישראל?

130 אלף יוצאי אתיופיה חיים היום בישראל. כ-5,000 מתוכם הם אקדמאים, ומתוכם ניתן לספור את אנשי התקשורת על שתי כפות ידיים, וגם זה רק אם מתאמצים ממש.

לאחרונה הסתיים קורס עיתונות ותקשורת במרכז אג'נדה - המרכז הישראלי לאסטרטגיה תקשורתית - לצעירים יוצאי אתיופיה. מדובר בקורס יוקרתי שבו למדו 14 צעירים, בוגרי תואר ראשון במקצועות שונים, את יסודות המקצוע - איך מזהים סיפור עיתונאי טוב ואיך בונים אותו, איך מנסחים כותרות, איך כותבים ידיעות עיתונאית. כמו כן, משתתפי הקורס למדו לעשות כתבות לטלוויזיה משלב הריאיון, דרך התחקיר, היציאה לשטח, הקריינות ולבסוף העריכה. את הקורס סיימו עשרה.

תפיסת העולם שעומדת מאחורי הקורס היא שכניסתם של צעירים יוצאי אתיופיה לכלי התקשורת השונים תציג את הקהילה לא רק בפריזמה של מסכנות, עוולות וגזענות כפי שהם מצטיירים היום, אלא תסייע לשילובה של הקהילה כולה בחברה הישראלית.

"המטרה בסוף הקורס היתה לשלב אותם כעיתונאים בעבודה כדי שהם יפיצו את הבשורה בעצמם", מסבירה מנכ"לית אג'נדה, ענת סרגוסטי, שהיא גם המנהלת המקצועית והמלווה של הקורסים ללימודי טלוויזיה. "יש להם אחריות חברתית להיות מודלים לחיקוי לאנשי הקהילה וגם להיות מודלים לישראלים הלבנים שבינינו שיראו שישנם יוצאי אתיופיה שמקבלים 'זמן מסך', ולא בגלל שלא נותנים להם להיכנס למועדון או שלא רוצים למכור להם דירה או כי בעל רצח את אשתו. הם צריכים לנסות ולשבור את הסטראוטיפ הזה".

סיקור שקרי

"המניעים הראשוניים שלי לבחור בתחום התקשורת דווקא לא היו מתוך תחושת שליחות", אומרת ישראלה טדלה, שנולדה בישראל ב-1985, שנה לאחר שהוריה עשו עלייה. "מההתחלה זה היה הרצון לכתוב ולהשפיע. היה לי את הרצון הזה שישמעו אותי, את הקול שאני מביאה אתי לתחום שבעיניי הוא אחר מהקיים", מסבירה טדלה את המניעים שלה לכניסה לעולם התקשורת.

"אבל השליחות התגבשה כאן באג'נדה במהלך השיעורים והשיחות עם ענת (סרגוסטי - ר"ב). גיבשנו כאן זהות שלא הייתה לפני כן", היא מוסיפה.

המפגש עם שלושה מבוגרי הקורס - ציונה דסטה, ישראלה טדלה ויוהנס אזנאו - מתקיים בחדר הישיבות שהפך לכיתת לימוד שלהם בשנה האחרונה במרכז אג'נדה בתל-אביב.

- ככה פתאום, בגיל 27, מגבשים זהות בקורס על התקשורת? ממה הזהות הזו מורכבת?

טדלה: "דרישה לייצוג הולם של הקהילה אבל לאו דווקא בנושאים שקשורים לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל. זה יכול להיות גם בנושאים רחבים הרבה יותר. אבל כן, בפירוש לצבוע את המסך בצבעים אחרים שלא קיימים בו מספיק לצערי".

גם יוהנס אזנאו מספר כי ההחלטה להיכנס לתקשורת לא נבעה במקור מתחושת שליחות. "המניע הראשון שלי היה האהבה למקצוע הזה. אני חושב שאם אתה לא אוהב אותו, אין למה לעשות בתקשורת".

אזנאו, שעלה ב-1990 לישראל, מסביר כי הרצון לעמוד בפרונט ולספר סיפור היה מאז מתמיד חלק מרכזי באישיות שלו. "לכן המעבר לתקשורת נראה לי מאוד טבעי", הוא אומר. "אבל הסיבה המרכזית השנייה לכך שאני רוצה להיות חלק מהתקשורת, זה שאני כישראלי יושב בבית, מדפדף בעיתון או מזפזפ בין הערוצים, אני לא רואה שום דבר שאני או אנשים כמוני יכולים להזדהות איתו. הצבע שלנו חסר במסך".

"אני חלק מהחברה הישראלית. זו עובדה", הוא ממשיך, "בין אם רוצים או לא רוצים, ולכן אני מרגיש שאני חייב להיכנס לתקשורת, בגלל שאני רוצה לשנות ולהראות לדור הצעיר של הקהילה שזה אפשרי. אנשי התקשורת המשפיעים חייבים לקבל את העובדה שצריך להיות צבע בטלוויזיה, צריך ייצוג שונה. אני באמת מאמין בזה".

לדברי סרגוסטי, אחת המטרות המרכזיות של הקורס היא לנסות לדחוק את הרגל בדלת שאליה נכנס טיפוס מאוד מוגדר של "הגבר החילוני, היהודי, האשכנזי הלבן. שאר האוכלוסייה אינה כי היא פשוט מודרת".

לטענתה, דבר זה מביא לסיקור שקרי של המציאות. "כשהתקשורת מסקרת קהילות אחרות כמו קהילת יוצאי אתיופיה, אז זה נעשה רק בהיבט השלילי. כלומר, או במסגרת כתבה על בעל שרצח את אשתו, או במסגרת כתבה על כך שלא הכניסו בני קהילה למועדונים או לבתי ספר. מטבע הדברים, זה גורם לזה שאנשים מסתייגים מהם ואז זה מביא לסיטואציות כמו אלה שראינו בקריית-מלאכי. האמת, שאחרי סיקור שכזה גם אני לא הייתי רוצה שכנים כאלה שהם עניים, עילגים ופושעים".

"לכן", היא ממשיכה, "כשיוהנס אומר 'אני רוצה להזדהות עם מישהו, אני לא רואה את עצמי שם', זה משהו מאוד עמוק. אם הוא היה רואה עורך דין או כלכלן או מהנדס יוצא הקהילה מדבר על נושאים שלא קשורים לקהילה, הוא היה אומר, 'אוקיי, אני חלק מהפסיפס הזה'".

מבקשים הזדמנות, לא הנחות

"אני הגעתי לקורס בזכות ברהנו טגנייה כתב חדשות ערוץ 2. הוא ממש דחף אותי ללכת", מספרת ציונה דסטה, שעלתה לישראל בגיל חודש בשנת 1983. דסטה עובדת היום בערוץ האתיופי הישראלי, אך מעידה על הקשיים שבאופן אירוני נובעים מקשיי שפה.

"כשאני יוצאת לכתבות, אני ממש מרגישה שאני עושה את זה מתוך אהבה גדולה למקצוע, אבל קשה לי בערוץ, בגלל שאני לא דוברת את השפה", היא אומרת, "המקום שלי הוא בתקשורת הישראלית דוברת העברית".

למרות הרצון לעבור לתקשורת הממוסדת ועתירת הרייטינג, דסטה מספרת על הבדלים גדולים באופן הסיקור בינה לבין הקולגות מהברודקאסט. "כשאני מסתכלת על הכתבות בערוצים אחרים, באותם נושאים, אני לא יכולה שלא לראות עד כמה הם שונים ממה שאני עורכת ומצלמת".

- יש לך דוגמה להבדלים כאלה?

דסטה: "סיפור הדירות בקריית-מלאכי שהתפוצץ ברעש תקשורתי גדול לפני חודש. התקשורת הישראלית דובבה את האנשים להגיד מה שהם חושבים על הקהילה, על כל הקהילה, בבוטות ובגזענות. אני לעומת זאת, ראיינתי את האנשים המקומיים, וזה היה אחרת לגמרי. אני דיברתי עם אנשים ובאמת הרגשתי ששם האמת. ברגעים כאלה אני מרגישה את אותה תחושת שליחות".

- אז למה התקשורת חוטאת לתפקידה?

דסטה: "הם פשוט לא ירדו לשורש העניין. הם באו ואמרו, יש פה סיפור, בוא נציג את זה לכלל החברה. בטוח יהיה לנו רייטינג גבוה בפריים-טיים, ואז האתיופים יעשו מזה בלגן, וככה שוב יהיה לנו רייטינג גבוה. מעגל רייטינגי שניזון מניצול".

- אתם חושבים שהמוצא שלכם מונע או ימנע מכם להיכנס למקצוע?

דסטה: "למרות שאני ישראלית לכל דבר, אני אגיד כן. אני יהודייה, ישראלית, אתיופית, תקרא לזה איך שאתה רוצה, אבל אני חושבת שצבע העור שלי כן עושה משהו. כאילו קשה 'להם' לקבל קצת אחר, שונה. אני קוראת לזה 'אחר' ו'שונה' כי 'הם' מציגים את זה ככה. אבל אני לא חושבת שאני אחרת או שונה.

"באופן אישי, אף אחד לא בא אליי ואמר לי 'את לא תיכנסי', אבל באחרונה התחלתי לפתוח את העיניים, ועכשיו אני רואה את זה בבהירות רבה".

"באחרונה נפגשתי עם עיתונאי בכיר ודנו על כל מיני נושאים, בעיקר בתחום התקשורת", מספר אזנאו, "והוא אמר לי שאני אדע ש'אין הנחה לאתיופים'. אני יכול להבין אותו, וכנראה שהוא יודע יותר טוב ממני שהתקשורת היא כן נגד קבוצות מסוימות. התשובה שלי היא לא לבכות או לצעוק בחזרה, אלא לומר לאנשי התקשורת שינסו אותי ויבחנו אם אני מקצועי. אני לא מבקש הנחות. אני רוצה שישפטו אותי כיוהנס ודרך הסיפורים שאני אביא ולא כאתיופי".

"אני לא נתקלתי בדברים מהסוג הזה עדיין", מוסיפה טדלה, "אני רק עכשיו יצאתי מהחממה של אג'נדה, ואני מקווה שלא אתקל בכאלה דברים. ובעניין ההנחה, אני חושבת שזה יפה מאוד שאין הנחות. לא ביקשתי הנחות. להיפך, לתפיסתי כשנותנים הנחה לבן אדם - זה עושה אותו נחות מבן אדם אחר. אני רוצה שכן ימדדו אותנו באותה סקלה כמו אנשים שהם לא יוצאי הקהילה. זה בהחלט מספיק שיש את הקורס הזה שתומך ביוצאי הקהילה ונותן לנו את הכישורים כדי שנהיה שווים לשאר".

"עד שהגעתי לאג'נדה לא הייתי ביקורתית", אומרת טדלה, "פה לראשונה נפתחתי להבדלי הדעות בין העיתונים השונים. עד אז הייתי צרכנית תקשורת תמימה. גם לזה שאין אתיופים בתקשורת התייחסתי במעין תודעה כוזבת - ככה זה היה, וככה זה צריך להיות כנראה. וכמובן ששום דבר לא בער בי ללכת ולשנות".

- מה אתם מצפים שיקרה אם אתם וחבריכם לקורס תצליחו לחדור את תקרת הזכוכית ולעבוד בתקשורת? חשוב לכם לייצג את הקהילה ולסקר אותה?

"קודם כל אני עושה את זה בשבילי ואחר כך אני עושה את גם במטרה לייצג את הקהילה", אומר אזנאו, שמדגיש כי הוא לא רוצה להיות מודל לחיקוי של יוצאי הקהילה האתיופית אלא של כלל האוכלוסייה. "אני מצפה להציג זווית אחרת".

"לי חשוב שיהיה גם סיקור שלילי. סיקור שלילי הוא דבר נדרש כי הוא חלק מהאמת", אומרת טדלה. "לא בטוח, למשל, שאני ויוהנס נייצג דברים בצורה דומה, כי אנחנו מחזיקים בדעות שונות. אבל זה כמו בקהילה האתיופית שיש בה מגוון של דעות והרבה אנשים שונים אחד מהשני".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988