בשם האב

"יאיר - בדמייך לעד תחיי", א' 21:45, ערוץ 1

מיד נגיע אל פרשת חייו הסבוכה של מייסד הלח"י ומנהיגו, רק בואו נתעכב מעט בפתח האכסניה. לכאורה, סרט על מנהיג הלח"י אמור לקומם את כל אלו שחושבים שרשות השידור מיישרת קו עם מוסדות המדינה בדרך לטלוויזיה ממלכתית שהיא סוג של שופר. למעשה, מעבר לכך שמדובר בסרט מרתק, מדובר בדיוק בתפקיד שאותו צריכה למלא רשות השידור שעל כל שלוחותיה: ערוץ ממלכתי של מדינה, אפילו סופר-דמוקרטית, לא צריך עיתונות חוקרת: הוא נועד מלכתחילה כדי לפאר את המדינה והישגיה בתחומים השונים, ומי שלא מאמין, מוזמן לעיין בחוק רשות השידור שמסדיר את פעולתה ומקנה לה משימות תעמולתיות הרבה יותר מקרדיט לעסוק בעיתונות חוקרת. אפשר היה כמובן לפתוח כאן דיון לא קצר על נכונות החוק הזה, ואיך קרה שבמשך השנים הייתה רשות השידור חממה לעיתונאים שהולידו מערך ציפיות שונה לגמרי ממנה (לפחות אצל חלק מהציבור), אבל לשם כך לא יספיק הטור הזה, מוטב שנתכנס בחזרה אל הסרט.

אחד מהשינויים הברוכים שעברו על החברה הישראלית בשנים האחרונות הוא היכולת לנבור בעבר שלא מתוך התחשבנות שאמורה לשרת אינטרסים עכשוויים, אלא פשוט מתוך עניין. כאשר עושים זאת, מתקבלת תמונה שאינה בשחור ולבן (כמטאפורה כמובן, שהרי רוב התמונות הן כן בשחור-לבן), אלא מורכבת יותר.

עד לפני שנות דור, אפשר שמחקר תיעודי אודות מייסד הלח"י, ועוד מחקר שאינו אקדמי פרופר, אלא יותר בחינת מסע שורשים שמעביר את בנו, הקרוי על שמו, בתחנות חייו השונות, היה בלתי אפשרי. עם התפוררות הגושים האידיאולוגים הגדולים של פעם, ניתן לראות סרט שכזה ולהתרשם מאישיותו המורכבת של אברהם שטרן, "יאיר", שלא מתוך ניסיון לקשור קשר בינה לבין ההווה הפוליטי. איך מתגלגל משורר, רומנטיקן והוגה דעות רגיש, להקמת ארגון מחתרת קיצוני שנתפס כארגון טרור, לא רק בידי השלטון הבריטי, אלא גם בידי חלק גדול מהציבור הישראלי? ספק אם התשובה תתקבל גם לאחר הצפייה בסרט הזה. מה שכן, מעניין לראות את בנו, יאיר, שלא זכה להכיר את אביו, פוסע בנתיבי חייו, מילדותו בפולין, דרך סיפור אהבתו לרוני חברתו, ועד ליום שבו נורה בידי המשטרה הבריטית.