טלי אורן: "אם יציעו לי להשתתף בארץ נהדרת, לא אלך"

המיתוס קובע שבכל קומיקאי מסתתר מוזיקאי לטנטי, שמת לפרוץ אל קדמת הבמה. אצל טלי אורן המסלול היה הפוך. היא התחילה את דרכה כמוזיקאית קלאסית רצינית, עד שהקומיקאית שבה התמרדה וסחבה אותה רחוק מהקלידים. אבל המוזיקה, שזורמת לה בדם מאבא, מתופף מקצועי, שהשמיע לה בגיל 5 את טינה טרנר, את בילי ג'ואל ואת הביטלס, ומאימא ששלחה אותה לקונסרבטוריון כדי שתלמד פסנתר כמו שצריך, ממשיכה ללוות אותה גם היום, לצד הקומדיה.

"הייתי ילדה חנונית", היא צוחקת את הצחוק הג'ינג'י המדבק שלה, המשמש אתנחתא בצרורות המשפטים שהיא יורה בלי לקחת חמצן. כשהיא מתרגשת, היא מחזיקה את הנשימה ארוך כמו צוללנית באוויר החופשי, וכשנפגשנו היא התרגשה מאוד מבית הקפה הברנז'אי שגילתה בצפון תל אביב, מה שהקשה עוד יותר לדלוק אחר הדהרה המילולית שלה. "כשהתחלתי ללמוד במגמת המוזיקה בבית ספר לאמנויות, מצאתי את עצמי עם ילדים שאין להם חיים. קינאתי מאוד בחבר'ה מדרמה, וביקשתי לעבור לשם כדי להתחבר למי שאני באמת, כי תמיד עשיתי הצגות, סיפרתי בדיחות ואהבתי להופיע".

- הצלחת לשלב בין שני התחומים.

"בעיניי מוזיקה ותיאטרון זה שיא הריגוש. כשתיאטרון הוא בלי מוזיקה בכלל, משהו חסר לי".

- לא הלכת עדיין עם המוזיקה עד הסוף.

"בעלי יושב לי על הווריד ואומר, נו כבר, מתי תוציאי תקליט? אבל אין לי סבלנות לכתוב. יש לי קוצים בתחת. אין לי כוח לאסוף חומרים, ותכלס, אני ריאלית, מזל שור; אני יודעת מה הסיכוי שישמיעו אותך בגלגל"צ. יש כל-כך הרבה אנשים מוכשרים סביבי שמוציאים תקליטים ושום דבר לא קורה. לא בא לי לעשות משהו שהוא רק מוזיקה".

- את משתתפת בערב שכולו מוזיקה של גזוז.

"אבל אלה לא חומרים שלי. אנחנו עושים מופע קומי עם החומרים של סנדרסון. לעשות מה שמירי מסיקה עושה במשך ערב שלם, ואני מאוד מעריכה אותה, אני לא מסוגלת כפרפורמית".

- למה?

"כי אני רוצה לשלב מוזיקה וטקסט. כשאעשה מופע משלי, וזה יקרה, אולי אעשה שילוב של עדי אשכנזי ושירה. אני עדיין לא מצליחה לפצח את זה, אבל ככל שהזמן עובר, אני צוברת עוד אינפורמציה וניסיון שיעזרו לי בשעת האמת".

- מתי תפרצי לפריים טיים?

"תגידי, מה יש היום בפריים? ארץ נהדרת ופה ושם סדרה. מה הטלוויזיה מציעה היום לשחקנים? אני בפריים של הילדים. קופיקו זה שוס. המשוואה שהצלחה שווה פריים טיים לא בהכרח עובדת אצלי. תיאטרון הוא אהבת חיי, ואני לא אוותר עליו בחיים. אין על המפגש האמיתי ערב-ערב עם קהל. לעשות כמה טייקים מאותו הדבר הופך אותו לטכני".

- ובכל זאת, אין בקריירה משהו שאת מצטערת עליו, החלטה שעיכבה את הפריצה שלך?

"ממש לא. היו לי הצעות לפאנלים, אבל אני לא סטנדאפיסטית. אני עושה נונסנס. לשבת עם גורי אלפי בפאנל? לא מסוגלת, כי הוא מלך המלכים. אני מעדיפה להיות הכי טובה במה שאני עושה".

- את מגבילה את עצמך לנישה מאוד צרה.

"אני טיפוס קומי. תמיד אמצא את המצחיק. אפילו עכשיו, בשלמה המלך ושלמי הסנדלר, כשאני עושה את נופרית, אני מוצאת את הרגעים הקומיים של הדמות, אפילו שהיא לא קומית בכלל. מספר הקומיקאים שעושים דרמה הוא גדול מאוד. אני יכולה לשחק סצנות דרמטיות. המנהל האמנותי בהבימה כבר יודע שהוא נותן לי דרמה. אם יש משהו שבא לי בטבעיות, אז למה לא. הקטע הדרמטי יבוא. יש לי זמן. רוב הקומיקאיות הגדולות עשו את המעבר הזה בגיל יותר מתקדם".

- התחלת את הקריירה בתנופה.

"הייתי בתיאטרון חיל האוויר, ומיד אחריו התחלנו עם דומינו. שלוש שנים עבדנו כמעט בחינם עד שלקחו אותנו לטלוויזיה. ואז רציתי לקבל כלים, להתרחק ולנסוע ללמוד באנגליה".

- דווקא כשיכולת למנף את ההצלחה של דומינו. טעות בדיעבד?

"לא, כי קיבלתי המון. הייתי כועסת על עצמי אילו לא הייתי עושה את זה. מה זאת שנה? עזבי את זה שהכרתי את בעלי באותה התקופה, שזה כבר רווח נקי. החבר'ה של דומינו המשיכו לעבוד, ואת יודעת מה? אין דבר שמישהו מהם עשה, ואני אוהבת כל אחד ואחד מהם, שהייתי רוצה לעשות במקומם. הם מדהימים, אבל כל אחד תפס את הנישה שלו. אני עוד אתפוס את שלי".

- מה היא תהיה?

"אולי סטרדי נייט לייב כזה. אולי, בריטניה הקטנה. לצערי כולם הולכים על חיקויים, ואני לא טובה בחיקויים ובמבטאים. קשה להיכנס למקומות האלה כשאתה לא הטאלנט של הזכיינים".

- המעגל הסגור הזה לא מייאש לפעמים?

"ברור. זה מייאש כי יש פגישות נורא טובות עם אנשים ונראה שהכול טוב, ואז מחליטים לקחת את השם המוכר במקום לפרגן לעוד אנשים. שמחתי שבחטופים לקחו את יוסי טולדנו, האנונימי יחסית בטלוויזיה. למה זה קורה? בגלל המצב הכלכלי והפקות שנסגרות, וגם בגלל שאין הרבה אופציות. אז אני בתיאטרון, בהבימה ובגשר. אני בתיאטרון כבר עשר שנים, ומחוזרת על-ידי שלושה תיאטראות".

- כפרילנסרית.

"כן. אני לא רוצה חוזה. אני לא בנויה להיות חלק מקבוצה".

- היית חלק מדומינו.

"זה היה אחרת, כי היינו בצוותים קטנים וכמעט לא עבדנו כולנו יחד".

- מה לגבי הביטחון התעסוקתי? לא חשוב לך?

"מעולם לא הפסקתי לעבוד רק במה שאני אוהבת. כשעשיתי משהו שלא אהבתי, והיה אחד כזה בטלוויזיה, הרגשתי שהיה בזבוז. מה שלא טוב לי אני עוזבת. זה קרה פעמיים, ושדרגו אותי למשהו אחר. אני רוצה לעבור מתפקיד לתפקיד, לא להיות מסופקת. אני חייבת לעשות שלושה תפקידים במקביל, כמו עכשיו, בשלמה המלך ובנתתי לה חיי בהבימה ובאיי לאב יו לנצח בגשר".

- ממה את פוחדת?

"מכלום. תני לי לעבוד כמו מטורפת".

- למה לך?

"כי אני אשתגע. כשאני חושבת על חופשות, זה בחיים לא בטן-גב; משהו אורבני - לונדון, פריס, לרוץ ברחובות".

- את נחה לפעמים?

"לא. תפקיד חיי זה אימא. הילדים זה האושר הכי גדול. שמת לב שיש עכשיו נהירה של שחקנים מהטלוויזיה לתיאטרון? עופר שכטר, עוז זהבי. יש בזה גם ריגוש גדול וגם ביטחון כלכלי. אצלי אף פעם השיקול הכלכלי לא היה פרמטר".

- אם יציעו לך להשתתף בפסטיגל?

"אלך על זה. הדמות שלי בקופיקו, שושנה, יכולה להנחות פסטיגל. זה טירוף".

- והרבה כסף.

"פרנסה נהדרת. למזלי, אני לא ארטיסטית במובן המנוכר, של רק אמנות גבוהה. אני בן אדם פתוח".

- את מעורבת בצד הפיננסי של הקריירה שלך?

"הסוכנת שלי מערבת אותי בכול. אני יכולה להגיד לה שלא מתאים לי לעשות משהו במחיר מסוים. כשאין אוברדראפט אני מאושרת, אבל אני יכולה גם לקנות בלי שליטה. בכל יום ראשון אני בודקת את החשבון באינטרנט. אני חייבת לדעת. זאת אחת הסיבות שהיה קשה לי עם נתתי לה חיי, כי לבמאי, מאור זגורי, יש שיטה שכל שחקן ממציא את הדמות שלו בלי שיש עלילה מובנית. זה כמו ללכת אחרי מנהיג בעיניים עצומות. אני מאוד מרוצה מהתוצאה, אבל לא נראה לי שאלך על שיטת העבודה הזאת שוב".

- את מדבבת הרבה.

"הכסף הגדול הוא בפרסומות. עשיתי שטראוס, ג'ונסון. שחקן יכול לעבוד יום שלם ולא להרוויח מה שמרוויחים בעשרים דקות של פרסומת. עוד מעט תעלה פרסומת שלי לדיסקונט עם קטורזה".

- זאת יכולה להיות הפריצה הגדולה.

"תלוי מה ישאירו. יש גם סרט שאני עומדת לעשות. אם יציעו לי להשתתף בארץ נהדרת, שאין סיבה שזה יקרה כרגע, אני לא אלך לשם, כי לא אהיה הכי טובה שאני יכולה. אני הולכת עם הבטן שלי. אסור לפחד. אם אתה פועל מאומץ ואתה לא פוחד ממה יהיה, יעריכו אותך יותר. כל סגירה היא פתיחה של דלת".