האשליה הגדולה של המחאה

כדי לחלק מחדש את עוגת ההכנסות צריך לשנות את שיטת הממשל, לא מחאת שוקולד

1.

יש איזושהי תכונה לקראת הקיץ הממשמש ובא. יש איזשהו באזז, תקווה, כמיהה, אשליה (תלוי באיזה צד אתה - פוליטי או חברתי) שהמחאה תחזור. ולא רק שתחזור, אלא תחזור ב"גדול", בהרבה יותר "גדול" מהקיץ שעבר, והפעם עם מאפיינים אלימים. מין מחאה יוונית כזאת - שריפות, עימותים, מכות, משהו שיוציא את כל התסכול מ"המצב" או מ"השיטה".

יש כאלו שמבטיחים לנו שמה שהיה בקיץ שחלף הוא רק פרומו לעתיד לבוא בקיץ הבא. הכעס שנצבר, הזעם שרק מחפש פורקן, הפערים שנוצרו בין ההבטחות למעשים - כל אלה יוציאו שוב את האזרחים לרחובות. השאלה, אם אכן המחאה תחזור, היא לאן יופנה הכעס ועל מה הוא יתפרץ.

"צדק חברתי" ו"סדר עדיפויות אחר" הם מטרות יפות אבל כלליות מדי, שאי-אפשר לפתור בהוקוס-פוקוס. אפשר להתניע תהליכים שיניבו פירות לאורך שנים. לא חסרים, כמובן, נושאים לכעוס עליהם שוב, ובצדק רב: יוקר המחיה, בין אם הוא נוצר על-ידי תאגידים עסקיים ובין אם על-ידי הממשלה (מסי דלק, ארנונה, חשמל, מים וכדומה); הדיור; הטייקונים והתספורות שלהם; הפוליטיקאים והקומבינות שלהם; החינוך ועוד ועוד - כל הקוקטייל הזה שלא מאפשר למשפחות ממוצעות לגמור את החודש, המלווה בתחושה כבדה ששכבה צרה של אוכלוסייה חוגגת שם למעלה.

שלומי גבאי, מנכ"ל איקאה, היטיב לתאר את הרגשת הפספוס מהמחאה בראיון למגזין "פירמה" של "גלובס". "אחרי 60 שנה הציבור אמר 'מספיק זה מספיק'", אמר גבאי, "הציבור רצה את מה שמגיע לו. המותג 'מדינת ישראל' הוא כמו עסק ששייך לציבור, ומה שקורה בשנים האחרונות זה שהעסק הזה, בהיבט הסוציאלי והסוציולוגי, הוא בעייתי. וסוף סוף יצאנו מהאדישות והפגנו, וקיבלנו הרבה תמיכה וקרדיט, וזה התמסמס. יצא שהמחאה היא קוריוז שלא הניב שום תוצאה, וזה מתסכל אותי". קוריוז, אומר גבאי, לא פחות ולא יותר.

2.

מרחק הזמן ממחאת הקיץ הקודמת מאפשרת לנו לקבל קצת פרספקטיבה. ההישג המרשים ביותר של המחאה, אם אפשר לכנות זאת הישג, הוא הזזתה-הדחתה של זהבית כהן, יו"ר תנובה, מתפקידה.

הציבור, לכאורה, כופף את תנובה, חברת המזון הגדולה בישראל. היא נאלצה להתמודד עם מתקפת צרכנים שלא צפתה, הורידה מחירים וסחפה איתה את כל שוק המזון. וזה בדיוק כל העניין: אם כל הישגה של המחאה היה להעיף שכירה שעלתה לפסגה וקצת התבלבלה שם למעלה, אז באמת המחאה היא קוריוז, כפי שאמר גבאי.

דברים דומים אפשר לומר על הניסיון לגלגל פה את מחאת השוקולד, או את מחאת החטיף פסק זמן. אם שוב ינסו להראות לעפרה שטראוס מי פה בעל הבית, ואם שוב ינסו לכופף את החברה ולהוריד את המחיר של הוופל; אם שוב יגיעו הטרמפיסטים שימכרו במבצע את החטיף הנחשק, אז באמת המחאה תהפוך שוב לקוריוז.

צודקת ככל שתהיה, נלהבת ככל שתהיה, עם ישראל לא זקוק עתה למחאת חטיפים עתירי קלוריות. כפי שהוכיחה המחאה נגד תנובה והרושם המשכר שהיא יצרה, מחאות נגד מוצר בודד או חבילה של מוצרים אינן אפקטיביות לאורך זמן אם התשתית העסקית והרגולטורית מסביב לא משתנה.

הרבה ועדות קמו כדי לנסות לשנות את התשתית הזו - מטרכטנברג, דרך המזון ועד הבנקאות, הריכוזיות והרכב. מאות דיונים יצאו לדרך, אלפי מסמכים פורסמו. התוצאות, בינתיים: נאדה. מצבו של הצרכן לא ממש השתנה, הוא לא מרוויח יותר בממוצע ולא משלם פחות על מה שהוא קונה.

זהבית כהן שילמה את המחיר והוקרבה על-ידי בעלי השליטה בחברה כדי לרצות את הציבור, אבל תנובה עצמה התאוששה הרבה יותר מהר ממה שנראה היה בזמנו "המשבר הגדול ביותר בתולדותיה".

זו הדינמיקה העסקית, וצריך להודות בה, גם אם היא מתסכלת ומייאשת: חברות עסקיות, במיוחד חברות ענק עם נתחי שוק מהותיים, הופכות "רגישות" לצרכן בעתות של חרמות ומחאות. הן מכנסות את מיטב המומחים לניהול משברים לסיעור מוחות ורוקחות איזשהו מבצע או הסבר שינמיך את הלהבות.

אבל ברגע שהחרמות והמחאות מתעייפות, (וזה קורה בדרך הטבע), הביטחון של החברות אט-אט חוזר, גלי המבצעים דועכים והמחירים חוזרים לקדמותם, בתנאי כמובן שהסביבה התחרותית והרגולטורית מאפשרות זאת. הן נוהגות ב"חזירות", כפי שהתלונן השבוע עדי עזרא, יו"ר נטו. אבל זה בדיוק מהות הקפיטליזם, מר עזרא, מעצם טבעו הוא "חזירי" ומאפשר לחברות חזקות לגבות מחירים עודפים. אין דבר כזה להרוויח "יותר מדי".

המטרה המעוותת היא הרי להרוויח כמה שיותר, והרבה פעמים זה בא על חשבון הצרכנים והעובדים. עזרא הוא לא בדיוק הפיה הטובה של הצרכן, הוא חלק מאותה "חזירות" והיה נוהג בדיוק כפי שנוהגות תנובה, שטראוס ואסם לו היה מנהל אותן.

3.

מה הבעיה של משפחה ממוצעת בישראל? בפשטנות, זו בעיה של הכנסות מול הוצאות. ההכנסות (שכר עבודה של השכירים) נשחקו ריאלית לאורך שנים, בעוד ההוצאות גדלו ריאלית. הבעיה הראשית היא ההוצאות על דיור ועל חינוך, ורק לאחר מכן יוקר המחיה. בעיה נוספת: חלוקת עוגת ההכנסות במשק שהובילה לצמצום תקציבי הרווחה והבריאות לאורך השנים, והעדפה פוליטית של מגזרים שונים.

הממשלה ובנק ישראל עשו מאמצים כנים כדי לבלום את הסחרור במחירי הדיור, אבל רוכשי הדירות לא צריכים להשלות את עצמם: אף אחד, זולתם, לא רוצה בחזרה מהירה לרמות המחירים של 2007-2008, שמשקפות ירידה של כ-20%-25% לפחות במחירי הדיור. די לבנק ישראל ולממשלה בבלימה וירידה הדרגתית לאורך שנים.

הפתרון לבעיית ההוצאה על חינוך עד תום גיל הצהרונים (למרות החוק החדש לחינוך חינם מגיל 3) ולבעיית סדר העדיפויות כרוך בלקחת ממקום אחד ולתת למקום אחר. וזו בדיוק הבעיה שהמחאה, כל מחאה, מפספסת: השינוי לא יבוא מכיפוף של תנובה או שטראוס (בהחלט צריך לטפל בהן במישור הרגולטורי), אלא משינוי השיטה הפוליטית ושינוי שיטת הממשל, שמאפשרות את סדר העדיפויות המשובש.

יש הרבה רעיונות בהקשר הזה (מהגדלת אחוז החסימה ועד בחירות אזוריות). אף לא אחד מהם מקודם, אבל המטרה צריכה להיות ברורה: ממשל יציב יותר שנתון הרבה-הרבה פחות ללחצים קואליציוניים ודילים פוליטיים מאולצים שמעוותים את חלוקת עוגת ההכנסות במשק; ממשל שמייצג הרבה יותר טוב את האזרחים שיצאו לרחובות בקיץ האחרון והרבה פחות קבלני קולות וקבוצות לחץ סחטניות. אם המבנה הפוליטי בישראל לא ישתנה, גם המחאה של הקיץ הקרוב, אם תתקיים, תיזכר כקוריוז.

eli@globes.co.il