בלבלו אותי לגמרי

כרזה של אבי הברווזים, המאייר דודו גבע, מראה ברווז עם סכין תקועה עמוק בגבו, טיפות דם מטפטפות לשלולית, וממקורו יוצא געגוע "אני אופטימי". על חייו עם הברווז אמר גבע המנוח: "אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו... כנראה יש בי צד כזה שמשעשע את קוראיו אבל מרגיש קורבן".

שנים אחרי, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו את משפט המחץ שחיבר אותו לקהילת החיוך העולמית: מי שהולך כברווז, מגעגע כברווז ונראה כברווז - הוא ברווז. ברווז גרעיני. וחוץ מזה, מי שמבין מה קורה, שיקום. מי שלא מתבלבל מעודפי האינפורמציה, הדיס-אינפורמציה והאנטי-אינפורמציה, שיתייצב.

האם אובמה הוא הנשיא שאמר בגלוי בוועידת איפ"ק, "אני מבין, אני אוהב, אני אגן, אני-אני..." או הברק הכועס והעצבני שלא סובל את נתניהו וישראל ולא מאשר לתקוף את איראן, כפי שעולה מדבריהם של מתדרכים מהבית הלבן?

האם הביבי עשה לנו פאדיחה, כפי שעולה מדיווחי הימים האחרונים, וחזר ארצה חבוט ומרוט, או שדווקא שב עטור ניצחון והצלחה בינלאומית? ואולי כל זה קונספירציה אחת גדולה?

אפשר שברק האמריקני, נתניהו וידידו ברק הישראלי, וגם שמעון פרס, ההוא מפייסבוק, רואים הכול עין בעין ורק ניצלו את הרעש הגדול והיזום כדי לסגור ביניהם: נחמם, נרתיח את הזירה העולמית, נבהיל את המנהיג האיראני העליון עלי חמנאי כדי שינטרל את הנשיא הבעייתי מחמוד אחמדינג'אד, נפחיד את הרוסים והסינים שתומכים בו, נשחק אותה כאילו אתה, ביבי, הילד המופרע שכולם חייבים להתאחד כדי לעצור אותו, רק שלא ישרוף לנו את העולם.

במקביל, במקרה, התמלאו אתרים אמריקניים בדפים וירטואליים על התקיפה המתוכננת. באתר אחד הוצגה מפת הפריסה של בסיסי הצבא האמריקני סביב איראן וצמוד לגבולותיה - ירדן, ערב הסעודית, אמירויות המפרץ, עומאן, קטר, כווית, עיראק, טורקמניסטן, קירגיסטן, אפגניסטן ופקיסטן (לא בישראל).

במקום אחר פורסם תרחיש המלחמה: מטוסי קרב ממריאים מבסיסים בישראל, תדלוק אווירי בדרך, פריסת מל"טים, טילים מישראל ומצוללות במפרץ, וגם כוחות קומנדו המצויים בהיכון.

כל זה בצמוד לכתבות על העוצמה ואינטרס העל של קומפלקס התעשיות הביטחוניות האמריקניות לחמם את העולם כדי לנסות נשק חדש, חדיש ואלים במיוחד, וגם, כמובן, למלא שוב את המחסנים שיתרוקנו במלחמה שתבוא, במטרה להתעשר שוב ושוב.

כל זה גם במקביל לוויכוח הפנים-אמריקני בין הרפובליקנים לדמוקרטים, המתכוננים לבחירות: האם ארה"ב חייבת להיות אימפריה, משליטת הסדר והצדק בעולם, או להתערב רק בעת סכנה אמיתית לאמריקנים? כלומר, אם יש אינטרס, נפט למשל, מספיק להיכנס, לנקות ולצאת מיד. לא עוד אפגניסטן ועיראק. זה לא ענייננו אם הן דמוקרטיות ומה קורה שם.

כך קרה ששעות אחדות אחרי נאומי הברווז, השואה והאפוקליפסה, אחרי מפגש נתניהו-אובמה, שרק הם ואלוהים יודעים מה ב א מ ת נסגר שם, הודיעו שש המעצמות הגדולות - ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה - על חידוש המו"מ הגרעיני עם איראן, וטהרן הודיעה מצדה, שוב, שתאפשר לפקחי הוועדה לאנרגיה אטומית לבקר באתרי הפיתוח הצבאיים שלה ותתייחס למו"מ ברצינות.

רק ביממה האחרונה גילה ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית, יוקיה אמאנו, ל-CNN ש"איראן לא מספרת לנו הכול".

לסוכנויות הידיעות הגיעו תמונות מלווייני ריגול, המעידות שמשאיות לעבודות עפר פעלו באתר גרעין באיראן וטשטשו ראיות ועקבות חומרים רדיואקטיביים. עוד נודע כי בקרוב ייצאו לישראל מערכות נשק לתקיפות ארוכות טווח, מערכות הפצצה למטרות תת-קרקעיות הפועלות מנושאות מטוסים, ועוד ארבעה מטוסי תדלוק, שלדברי מקורות אמריקנים מתאימים לתקיפות באיראן.

בתוך כל אלה, ביצע "הארץ-דיאלוג" סקר שלפיו נתניהו מתמיכת שיא, 35 מנדטים, אבל רוב הציבור, 58%, סבור שאסור לו לתקוף באיראן ללא ארה"ב. אתם הבנתם? אנחנו ממש לא.

stella-k@globes.co.il