אז שוב לא הבנתי כלום?

ברור שמפקדי צה"ל עוסקים אך ורק בביטחון ישראל ולעולם לא בפוליטיקה

א.

בשולי-השוליים של החדשות השבוע למדנו משהו על מערכת היחסים בין התקשורת לצנזורה הצבאית ולמערכת הביטחון כולה: בתשובה לפניית "העין השביעית" לממונה על חופש המידע במשרד הביטחון התקבלו מהצנזורה נתונים על שיעור ההתערבות, התיקונים והפסילות בעשור האחרון.

המספרים עצמם פחות חשובים, ואין טעם לחזור עליהם פה, ובכל מקרה הם זמינים ברשת. מה שחשוב יותר זה התמונה שעולה מהנתונים. מתברר שכתבים צבאיים ומדיניים, שעוסקים מטבע הדברים בנושאים שהשתיקה יפה להם פה ושם, הפנימו טוב מאוד את הכללים, והם מטרידים את הצנזור פחות ופחות ככל שהזמן עובר.

זה עוד בסדר; מה שפחות בסדר זה שהצנזורה העצמית של העיתונאים מחמירה יותר מאשר מדיניות הצנזורה הרשמית. ממש כך. במקום מערכת יחסים נורמלית, שבה התקשורת דוחקת בצנזורה, מאתגרת אותה ורוצה לפרסם כמה שיותר מידע לטובה הציבור, או לפחות לידיעתו, מערכת היחסים הקיימת היא שמי שמסתיר מאיתנו את התמונה כולה אינה מערכת הביטחון - אלא העיתונאים. הם אלה שמאמינים בזכות הציבור לא לדעת. בגללם אנחנו יודעים פחות ממה שאנחנו צריכים.

זה יכול היה להיחשב לדבר מוזר משהו אילו היינו חיים על המאדים עד עכשיו, ויורדים לנקודה הקטנה הזו שלנו על כדור הארץ בדיוק כשהתפרסמה הידיעה הזו. אבל כל צרכן תקשורת ישראלי יודע כבר תקופה ארוכה, ואם לא יודע בוודאי מרגיש, שאלה האמונים על הדיווח מהצבא למעשה מדבררים אותו. או במילים אחרות, כשהפרשן הצבאי המוביל במדינה קורא לרמטכ"ל בשמו הפרטי אתה יודע שמשהו לא כל-כך בסדר. אתה יכול להיות סמוך ובטוח שרוב השאלות, ודאי הקשות שבהן, כלל אינן נשאלות.

ב. את הדבר הקטן הזה חשוב לזכור כשבאים לחשוב על או לדון באירועי השבוע האחרון בדרום הארץ - הסלמה או לחימה או איך שלא תקראו למה שהיה לנו שם. כדאי לזכור את מערכת היחסים הזו כשקוראים את הודעת דובר צה"ל אחרי החיסול של זוהיר אל-קייסי, מזכ"ל הוועדות העממיות בעזה, בשישי שעבר.

דובר צה"ל אמר כי האיש (שהיה אחראי לפיגוע בגבול מצרים בקיץ) "הוביל והכווין התארגנות לביצוע פיגוע בשטח ישראל, שהיה בשלבי התארגנות אחרונים".

שלבי התארגנות אחרונים? מה זה בדיוק? כשהשעון המעורר לא מצלצל לי בבוקר ואני קם בשמונה וחצי לצלצול טלפון מהפגישה שהתחילה בשמונה ורבע, אני ישר אומר שאני בשלבי התארגנות אחרונים, אפילו שאני עוד בתחתונים. האם לזה הכוונה? אבל אף אחד לא שאל.

אף אחד לא שאל גם את שר הביטחון, שאמר שאל-קייסי עסק בהכנה "ככל הנראה" - כך במקור - "של פיגוע גדול שאני עוד לא יודע לומר אם הוא סוכל". ככל הנראה? אני לא יודע? בשביל זה מוציאים חיסול ויוזמים הסלמה או לחימה של ארבעה ימים שגובה לא מעט חיים? רק לי זה נשמע קצת מקווצ'ץ?

ג. ולמה אף אחד לא עונה לרמטכ"ל, שאמר השבוע, אחרי שהושג סוג של רגיעה, כי "שקט ייענה בשקט"? סליחה, אבל מה זה אומר בדיוק? הרי אנחנו יזמנו את ההסלמה הזו, או הלחימה, או הפעולה או הפסקת השקט או איך שלא תקראו לזה. אנחנו חיסלנו אדם ש"הכווין" "ככל הנראה" פיגוע ש"לא ידוע" אם סוכל. אז מה כל המשחקים האלה?

זה בדיוק מה שזה, משחק. או יותר נכון, סוג של שגרה. ואכן, קשה היה להתחמק מתחושת העסקים כרגיל שליוותה את ארבעת הימים האלה. עם כל הלחץ והחרדה ושותפות הגורל עם מה שעובר על תושבי הדרום, הרי שהכול היה נראה כמו שידור חוזר של תוכנית ששודרה כבר הרבה יותר מדי פעמים, ולדאבוננו עוד תשודר ותשודר.

כולל הקריאות להיכנס בהם, להחריב את עזה, כולל הטענות כלפי תושבי המרכז שיושבים בבתי קפה. והכול - על מה? בגלל מה? חיסול של איזה אחד שמקומו נתפס עוד לפני שהתקררה גופתו, חיסול שכולם יודעים שלא יועיל בכלום?

עם כל הלחץ והחרדה עמד באוויר סוג מעוות של שלווה ישראלית. הכול עומד במקום. עזה עוד שם - אז מה אם רק כמה ימים לפני זה התגאו ראשי המדינה בהצלחתם הפנומנלית בהורדת הנושא הפלסטיני מסדר היום, והנה הוא חוזר. הפתעה! הפלסטינים עוד שם. כמעט שהצלחנו לשכוח מהם. והנה אנחנו שוב נלחמים בטרור, צורבים את התודעה וכל זה, גנרלים מצטלמים על רקע סוללות כיפת ברזל. רק דבר אחד לא היה כרגיל: בדרך כלל אנחנו מפציצים בעזה יותר מאוחר, אוגוסט עד אוקטובר כזה, אבל נראה שהחמסין שהגיע מוקדם הצליח לבלבל אותנו.

ד. זה חייב להיות משהו אחר. מצטער, אבל אני לא קונה את זה שהכול קשור בזוהיר אל-קייסי. אני לא מכחיש חלילה את המחויבות להילחם בטרור ולהגן על עצמנו, אבל איכשהו זה לא נראה לי כמו המקרה פה.

היוזמה יכולה להיות או של הדרג המדיני או של הצבא. אלה האופציות, לא? באשר לצבא, אני כמובן מאמין לצבא. כמו תמיד. כמו כולם. בכל מחיר. הרי ברור וידוע ומקובל שהצבא הוא גוף אמין וטהור מאין כמותו, ששיקוליו לנצח ישרים ושקופים, שמפקדיו עוסקים אך ורק בביטחון ישראל ולעולם לא בפוליטיקה מכל סוג. הם לעולם, אבל לעולם - או לפחות לא יותר משלוש פעמים בשבוע - יתעסקו בדבר שאינו קשור ישירות להגנה עלינו, אזרחי המדינה, ולהתקפה על אויבינו.

הם לעולם, אבל לעולם - או לפחות לא מהרגע שקיבלו דרגת אלוף - יחשבו על עתידם האישי, ועל כך יעידו כאלפי עדים האלופים שהשתחררו מהצבא, חיפשו את עצמם ואף מצאו בפוליטיקה או בעסקים, ותמיד התחילו מלמטה ואף פעם לא ניצלו את קשריהם הטובים. אני חושב שזה ברור לכולם. האמירה של אחד מהם, שבקריה צריך נעליים גבוהות בגלל הנחשים, היא בדיחה, ולא סתם בדיחה - בדיחה נהדרת.

אני מאמין לצבא, בלי ציניות. התקציב שלו תמיד קטן מדי, אף פעם לא מספיק לכלום. לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שהם רצו ליזום מתקפה רק על מנת להסיט מעצמם את האש המטפורית אחרי פרסום טיוטת דוח המבקר, נכון? אם עד יום שישי שעבר דובר על הצבא בהקשרים של מלחמות לשכה טיפשיות, השבוע כבר מדובר על התיאום המופלא בין זרועות המודיעין. אבל התיאוריה הזו היא לחלוטין לא הגיונית.

ה. ובאשר לדרג המדיני והפוליטי. פה אני באמת לא מבין כלום. קטונתי. מלבד חיזוק ביצורי שיטת האין-פרטנר הידועה אני קורא פרשנים הקובעים כי ההסלמה או איך שלא נקרא לזה טובה לישראל, כי "מיליון אזרחים תחת אש" הם סוג של דוגמה למה שצפוי לנו כשאיום הגרעין האיראני יהפוך לאמיתי, וזה מה שאמור לשכנע בנכונות התקיפה.

מה? אולי אני צריך פה את ג'קי שיעזור לי עם ציור, אבל אני לא כל-כך מצליח להבין. זה לא בדיוק להפך? אם ארבעה ימים של טילים קקמייקה - שרובם יורטו בהצלחה - מצליחים להכניס מיליון אנשים למקלטים ולחרדה ומשבשים לגמרי את החיים, איך אנחנו אמורים לעמוד מול מתקפה איראנית "אמיתית"?

או שאולי שוב לא הבנתי כלום, ואולי זו בדיוק הכוונה - לשמור את כולנו במצב של לא להבין יותר מדי. אחרי הכול, ככה יהיה להם הרבה יותר קל להכווין אותנו לאן שהם רוצים.

דרור פויר
 דרור פויר

צרו איתנו קשר *5988