הפתעה עסיסית ברמת החייל: מסעדת הדסון מצילה את האיזור משיממון

כשאתה כותב על אוכל מדי שבוע, אתה אמור להיות מוכן לרגע שבו כשתרצה ללכת עם מישהו למסעדה שלא במסגרת תפקידך (אין באמת דבר כזה, זה תפקיד שלא נגמר בשעה חמש), תצטרך אתה להכריע לבדך בשאלה איפה אוכלים. גם אם לשותפיך לארוחה יש בדרך-כלל דעות מוצקות מאד לגבי השאלה הנצחית "איפה לאכול?", הם יאבדו אותן כבמטה קסם כשייצאו לאכול איתך.

אבל מה שחמור עוד יותר הוא שגם אתה, שאמור לדעת יותר טוב מכולם, נעלם דום בכל פעם מחדש כשהשאלה צפה ועולה.

"בר-בוניה כבר אמרתי?"

"עם הילדים...?"

"אה, המנזר..."

"...עם הילדים..."

בשלב זה אני מבין שאולי לא כדאי שאזכיר גם את מתיתיהו לנדשטיין, הלא הוא "מתי המקלל" יקירי. לא רק שזה לא יילך "עם הילדים", יש סיכוי שגם המבוגרים לא יידעו על מה אני מדבר.

הבעיה הופכת להיות קריטית ממש כשמדובר בחברים חדשים, קורה להכי טובים, שהקשר בינך לבינם בנוי לעת עתה על חברות אמיצה ההולכת ונרקמת בין ילדך לילדם. ממש לא היית רוצה לעשות עליהם רושם רע בשלב הזה.

לפחות לא בתחום האוכל.

אתה מביא יין מצוין לארוחת הערב, מבטיח שבפעם הבאה אתה תבשל - כן, הם שמעו שהיית פעם טבח ומעביר במוחך את כל המסעדות המהוגנות שאתה מכיר, כאלה שגם הילדים ייהנו בן, גם המבוגרים לא יסבלו יותר מדי ואתה לא תצא אידיוט מושלם. לא מכיר מסעדות כאלה. זאת אומרת מכיר אבל לא בהרצליה פיתוח.

בעצם יש אחת, הסניף ההרצלייני של "מיט בר". לך תשיג שם שולחן בצהרי שבת. בטח לא כשאתה נזכר ב-12 בצהריים. למה הרצליה דווקא? כי הלכנו לראות ציפורים בפארק הרצליה. יש מקום כזה ויש שם יופי של ציפורים. הם וכל עם ישראל. בשבת בצהרים.

אז הלכנו להדסון.

הדסון ממוקמת באזור התעשייה של רמת החייל. עוד לה-לה לנד של מסעדות, בדיוק כמו הרצלייה פיתוח. עשרות מסעדות שלא אומרות כלום.

דווקא היינו פה פעם, כשהדסון עוד שיחקה משחק כפול ומוזר על שני מגרשים, מסעדת שף ומסעדת בשרים. היה בסדר, אני חושב. אבל קצת מוזר. אבל זה היה מזמן.

לאחרונה ויתרה הדסון על הקונץ הזה ועכשיו היא מסעדת סטייקים והמבורגרים לכל דבר ועניין. מצוין. מתאים לנו בול.

עכשיו רק שיהיה טעים. אחרת לך תסביר לחברים החדשים איזה מין מבקר מסעדות אתה לכל הרוחות.

השף החדש של הדסון - מתן אברהמס - מתגאה בבשר המקומי שלו, ולא פחות מכך באיש שמטפל בו, הקצב ג'ורג' עבדו שהוא חלק מצוות המסעדה והכבוד שעושים לו כאן אנשי המקום ויחצ"ניו הוא לא פחות גדול מזה שעושים לאברהמס עצמו.

בדרך-כלל, זה אמור להפחיד אותך. אנחנו לא ניו-יורק ופיטר לוגר לא שוכנת מעבר לגשר הירקון. וכשמסעדה מציעה בתפריטה סטייקים עם שמות כמו "קואובוי", כך במקור, אתה אמור לקום וללכת. אבל נראה אותך קם והולך כשמולך יושבים חמישה אנשים שאתה בקושי מכיר ועוד שלושה שאתה מכיר היטב. אשתך והילדים. וכולם נורא רעבים. אז יאללה שיהיה.

אף אחד לא הזמין סטייק קואובוי וגם לא דלמוניקו או אפילו פורטרהאוס. סתם המבורגרים עם צי'פס ואנטרקוט אחד, שיהיה.

מאז ומעולם סברתי שהמבחן האמיתי של כל מסעדת בשר הוא האנטרקוט וההמבורגר שלה. אם אלה לא טובים, אין שום סיבה וצורך ללכת הלאה אל עבר מחוזות החיתוכים המיוחדים סטייל "פורטרהאוס" ו"קואובוי" - יהיה מה שלא יהיה.

וכמישהו מבקש 149 שקל על 350 גרם אנטרקוט בלי צי'פס, עדיף שזה יהיה טוב. לא טוב, מצוין. בשר טוב עולה כסף, אני יודע. אבל בחייאת, למה להתקטנן על הצ'יפס. לא אתם ולא אני.

ובכן החדשות הטובות הן שהאנטרקוט היה מצוין. שומני, עשוי בצורה מדויקת לדרגת מדיום-רייר כמו שביקשנו. חבל רק שאי אפשר לפרגן לך צ'יפס במחיר הזה. מעולם לא סבלתי מסעדות סטייקים שתוקעות מחיר אסטרונומי על הסטייק או ההמבורגר ובכל זאת חושבות שצריך לקחת ממך עוד 15 שקל על כמה חתיכות תפוחי אדמה מטוגנות, טובות ככל שיהיו. אפילו מיט בר הפסיקו עם השטות הזו. הטוגנים היו אכן טובים. מאוד. מזל.

גם ההמבורגר - שכונה כאן ביפבורגר והתגאה בכך שהוא עשוי מ-250 גרם של שאריות הסטייקים - היה ראוי ביותר. תמיד רציתי לאכול שאריות של קואובוי. יש גם המבורגר רגיל וזול יותר. ממה הוא עשוי? לא יודע. וזה גם לא חשוב. הביפבורגר התגלה כאמור כיופי של המבורגר, גדול ועסיסי, בלחמנייה רכה עם חסה, עגבנייה ומלפפון חמוץ. "קום איל פו". ושוב, חסר היה לו שלא יהיה כמו שצריך. לא פחות מ-62 שקל הוא עולה. בלי צ'יפס.

קינחנו ב"מיסיסיפי מאד פאי", עוגת שוקולד כבדה ועשירה, קרם ליים עם עוגיית אוראו ביתית ועוגת גבינה ניו-יורקית. שום דבר לכתוב עליו הביתה אבל גם לא משהו להתלונן עליו.

הדסון היא הפתעה נעימה בלב השיממון של רמת החייל. לו רק היו מוותרים על 15 השקל שהם גובים על הצ'יפס, טובים ככל שיהיו, ואולי אפילו מרגיעים קצת את מחיר הבשר עצמו, הייתי שולח אתכם לשם בריצה. בינתיים אסתפק בהמלצה רגועה. אני מקווה שהחברים החדשים שלי מבינים שאני יכול גם יותר מזה. אבל בלב תל-אביב אין שום פארק צפרות.

הדסון בראסרי: מגדלי אור, הברזל 27, רמת החייל, תל-אביב. 03-6444733. א'-ש' 12:00-00:00