ועד השכונות

"שכונה טובה" היא אחד הקריטריונים העיקריים עבור זוג צעיר שמחפש אזור להשתקע בו. שכנים טובים, תאורת רחוב, פארקים מטופחים ומערכת חינוך איכותית הם רק חלק מהחבילה ששכונה טובה יכולה להציע. מחאת הדיור והדיון שצמח בעקבותיה הראו שהאידיאל הזה בלתי ניתן להשגה עבור יותר ויותר צעירים. הציבור מחה, ונבחריו הגיבו כמו שרק הם יודעים: לכו לפריפריה, אמרו להם. רבים זעמו על האמירה, אבל היו גם מי שהחליטו להרים את הכפפה. הם הצטרפו למגמה הולכת וגוברת של צעירים שעוברים לשכונות בלוד, ביפו, בדרום תל אביב ובירושלים של מטה. הם התמקמו ברחובות חשוכים עם בניינים מתקלפים ותשתיות מוזנחות. הם מגיעים כדי לחזק, לאכלס, לטפח ולעשות שינוי, עבור התושבים הוותיקים וגם עבורם - אם מחירי הנדל"ן לא מאפשרים חיים בשכונות ה"טובות", הם יצרו אותן מאפס.

איך יודעים שזה עובד? באמצעות העלייה במחירי הנדל"ן בשכונות האלה בעקבות הנוכחות של הצעירים, עלייה שמקשה על החלוצים עצמם. מעגל קסמים מרושע. איך הם מתמודדים? בזכות קהילה תומכת, גרעין של חברים מבית או כזה שמתאחד לצורך המהלך. הרי קשה לוותר על הפארק המטופח ועל בית הקפה השכונתי אם אין מאחוריך עוד כמה חלוצים נלהבים שמבטיחים לעזור לך להפריח יחדיו את השממה האורבנית. אבל זה בעצם כל הסיפור - כוחם של אנשים שמתקבצים יחד על מנת לעשות שינוי. הנה הסיפורים של כמה מהם.

תחושה של בית

מאיפה הגעתי: במקור אני מרמת הגולן. הגעתי לירושלים לפני ארבע שנים ועברתי לקטמונים לפני שנתיים במסגרת קהילת סטודנטים שבינתיים התפרקה. ואז שמעתי על פרויקט "עושים שכונה" דרך מודעות באוניברסיטה. ביררתי מה זה, וגיליתי שעמותת רוח חדשה שפועלת למען קידום צעירים בירושלים לקחה כמה שכונות בעיר ומיתגה אותן בתור שכונות לצעירים כדי שצעירים יתיישבו בירושלים ויגדלו משפחות. לא חשבתי שאגור בקטמונים, וברור לי שלא הייתי עוברת לולא הקהילה של רוח חדשה. אנחנו 12 חברים שעושים עבודה קהילתית, כמו למשל פרויקט פורום הצעירים של השכונה, שבמסגרתו משפצים גינות ועושים פעילויות בימי שבת ואירועים לחגים. פרויקט נוסף הוא הקואופרטיב שפועל בשכונה והוקם כבר לפני 12 שנה, כשהמטרה שלו לתת ביטחון תזונתי לתושבי השכונה.

השכונה: נמצאת בדרום העיר ומחולקת לכמה חלקים. יש כאן שלוש אוכלוסיות עיקריות - עולים מאתיופיה, עולים מברית המועצות לשעבר ותושבים ותיקים כמעט כולם מעדות המזרח. צ'כונה כזאת. לקטמונים יש שם של שכונה לא כל-כך טובה, כזאת שיש בה בלגן ונוער ברחובות. אבל היום זה משתנה. הבתים כאן בנויים טלאים-טלאים, ולי זה נותן תחושה של בית. אין הרבה עצים, ואין לנו אפילו בית קפה אחד, אבל כשאתה הולך למכולת, זאת המכולת שלך. זה קצת קלישאתי, אבל התאהבתי.

השכנים: בבניין שלנו ארבע דירות - משפחה של יוצאי אתיופיה, בחור מברית המועצות, משפחה עם תינוק, ואני והשותפה שלי. אנשים כאן חמים ונעימים, המרפסות פתוחות, ואנשים לא מרגישים זרים.

הדירה: שלושה חדרים, 3,400 שקלים בחודש שכר דירה. בתור סטודנטית אני מקבלת הנחה על הארנונה, שנחשבת לממוצעת בעיר.

נוף: חלון חדר השינה משקיף על מרכז מסחרי קטן עם פיצרייה, שצעירים יושבים בה עד שעות הלילה הקטנות.

חסרונות: זה לא מרכז העיר, הכבישים קצת משובשים. מבחינת אוכלוסייה אני נחשפת גם לצעקות ולריבים, אבל לא הייתי רוצה לגור במקום סטרילי שבו כולם בדיוק כמוני.

עתיד: יש לי עוד שנה לתואר, אני לא יודעת מה יהיה הלאה. אני אוהבת לגור בשכונה, ולא רואה את עצמי בדירה אחרת בירושלים. אין לי באמת סיבות לעבור מכאן.

תמר אורן

בת 26

 תמר אורן / צלם: דור מלכה

שכונת קטמונים בירושלים

סטודנטית באוניברסיטה העברית

קהילת "רוח חדשה"

מעורבות

רק בגלל הרוח

מיזם הקהילות של תנועת רוח חדשה בירושלים תומך בעשרים קהילות צעירות בשכונות שונות, ומקדם אג'נדה חברתית במטרה להשאיר את הצעירים בירושלים. הקהילות מתמקדות בשכונות הנחשבות למוחלשות, כמו קריית יובל, קטמונים, קריית מנחם ועוד. השנה הושק פרויקט עושים שכונה בשיתוף הרשות לפיתוח ירושלים, ובמסגרתו קבוצות של סטודנטים עוברות לגור בשכונות אלה ועוסקות בפעילות חברתית והתנדבותית. הסטודנטים המשתתפים בפרויקט נהנים ממלגה בסך 21 אלף שקלים בפריסה לשלוש שנים.

החלטנו לעשות סוויץ'

מאיפה הגענו: במקור שנינו חיפאים. שנים אנחנו גרים בשכירות בתל אביב, וחיפשנו לקנות בית. המחירים בלתי אפשריים, ואתה מרגיש מטומטם לשלם כל-כך הרבה, אז החלטנו לפני שנתיים להשקיע בקניית דירה ביפו ולהשכיר אותה. אחרי שקנינו, החלטנו לעשות סוויץ' ולהיכנס לגור כאן. כשאתה רגיל למקום, קשה לעזוב, אבל אמרנו שננסה, כי לתל אביב תמיד אפשר לחזור.

השכונה: מרגישים את השינוי בסביבה, וכל הזמן נבנים פרויקטים מאוד יפים, בסגנון יפואי ברמה גבוהה. גם כשקנינו זה לא היה זיל הזול, אבל עכשיו המחירים אפילו עוד יותר גבוהים. כשעברנו עוד לא היה כלום בנמל יפו, ועכשיו נפתחו כמה בתי קפה וחנויות ויש אירועים. מבחינה אסתטית יפו נעה בין הכי מדהים לעד הכי מגעיל.

השכנים: האנשים שעוברים ליפו הם סופר-איכותיים. והאוכלוסייה החדשה מאוד מגובשת, אולי דווקא מפני שהעיר נתפסת באיזשהו מובן כמאיימת. השכנים שלנו הם מארגני אירועים, אנשי היי-טק, בעל חברת אלקטרוניקה, עורכת דין מפורסמת, עובדי שגרירות יפן, רופא צרפתי שמגיע בחופשה לישראל, וזוג אחד שהוא ערבי והיא עולה מרוסיה.

הדירה: 110 מטרים רבועים בקומפלקס דירות חדש, שלושה חדרים, בסלון יש תקרה בגובה כפול, אז יש פוטנציאל לעוד שני חדרים; יש מרפסת גינה של 35 מטרים רבועים, ועוד מרפסת חמודה, וחניה פרטית. במחיר ששילמנו היינו יכולים למצוא בתל אביב 75 מטרים בלי מעלית בבניין ישן ועלוב".

הנוף: רואים טיפונת ים מהחלון, וגם צריח של כנסייה. אנחנו גרים באזור הנוצרי, ברובע המרוני, אז שומעים פעמוני כנסיות ויש קצת תחושה אירופית.

חינוך: הילדים הולכים לגן מעורב ויודעים קצת ערבית. הגננת של הבן שלי היא חצי ארמנית וחצי יהודייה, ובעלה ערבי. בחנוכה חגגו את כריסמס עם חנוכה. מי שלא אכפת לו מהתחככות שיגיע לכאן, כי זה חלק מהעניין, יפו זאת לא בועה.

חסרונות: יש דברים שזה יפו ולא יעזור; נוהגים כאן קטסטרופה, ואי אפשר להגיד שבלילה מרגיש בטוח להסתובב ברחובות כמו בתל אביב, שיש בה המון אנשים והכול חמים ובטוח. פה יש אוכלוסייה אחרת, גם עבריינים. לפני כמה זמן פרחחים ששתו בלילה שרפו את גן המשחקים של הילדים. היו כמה וכמה רציחות מאז שעברנו לכאן, ואחרי אירוע הרצח שהיה בתהלוכת כריסמס הציבו לידינו ניידת, כי חשדו במישהו שגר לא רחוק מאיתנו. אחד ההורים בגן אמר לי שצריך להיות עם שריטה כדי לגור כאן.

עתיד: אנחנו אוהבים את יפו. הדבר היחיד שמטריד אותנו זה שיהיה בית ספר אזורי טוב לילדים.

מירב ומשה כץ

בני 42 + 2

 מירב ומשה כץ / צלם: דור מלכה

שכונת יהודה הימית ביפו

היא: בעלת סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי

הוא: איש היי-טק שעושה הסבה, סטודנט למדעי המוח

מעורבות

נדל"ן לכו-לם

רחוב יהודה הימית נחשב ל"מתפתח", וגם היזמים מבינים את הפוטנציאל ורוצים לקחת חלק בעוגה. לאחרונה פורסמו מספר מכרזים לבנייה רוויה על-ידי מנהל מקרקעי ישראל, חלקם נוגעים לנכסים שנמצאים בבעלות חלקית של עמידר. מבחינת ותיקי השכונה, יהודים וערבים כאחד, משמעות המכרזים הללו היא עוד נגיסה בדיור הציבורי לטובת היזמים הפרטיים. התושבים, יחד עם האגודה למען ערביי יפו, הפגינו בחודש ינואר נגד המכרזים ויצאו למאבק למען דיור בר השגה בעיר.

בינתיים, יפו ממשיכה להתפתח. בחלקו הדרומי של רחוב שדרות ירושלים מתוכנן בימים אלה פרויקט מגורים של קבוצת בולווארד נדל"ן בתכנון האדריכל אילן פיבקו, המיועד ברובו לזוגות צעירים ולמשפחות צעירות. הפרויקט יהווה חלק ממתחם גדול יותר שיחלוש על עשרה דונמים באזור.

בעירייה מוסרים כי הם מקדמים דיור בר השגה עבור האוכלוסייה הערבית המקומית בהיקף של כ-24 יחידות דיור, ובנוסף מקדמים פרויקט לאורך רחוב שלבים, שצפוי לכלול מתחמי מגורים בהיקף של 3,000 יחידות דיור בשילוב מוקדי תעסוקה. עוד פרויקט שנבחן בעירייה הוא תוכנית לעיבוי מתחמי שיכונים קיימים ביפו ג', שיהיה מיועד למעונות סטודנטים. בהצלחה.

להחזיר את העיר למפה

מאיפה הגעתי: בשלוש השנים האחרונות אני גר בהרצליה, ואני עובר ללוד במסגרת הפרויקט של התאחדות הסטודנטים. לקחנו על עצמנו למטרה להחזיר את העיר למפה. זה צורך שעלה מהשטח לתרגם את המחאה לעשייה משמעותית.

השכונה: כולם קוראים לה "רחל אלתר", על-שם הרחוב המרכזי שבה. לא רצינו להיכנס בשלב הראשון לשכונות המאוד קשות, כמו שכונת הרכבת, כי חשוב שהסטודנטים, וגם לי באופן אישי, יגיעו ללוד וירגישו בנוח, ושיהיה נעים להם לחיות בה. זאת שכונה עם בתים יחסית ישנים, מעורבת יהודים-ערבים; שכונה הנחשבת לממוצעת ומטה. יש בה מתנ"סים ובתי ספר טובים יחסית.

השכנים: בחודשים האחרונים אני מגיע ללוד כמעט בכל יום במסגרת ההכנות לפרויקט, ובמסגרת מיפוי היצע הדירות לסטודנטים אני מכיר את השכנים בשכונה. הם מברכים על המהלך, העיניים שלהם מתעוררות, אומרים שזה מה שהעיר צריכה. אלה אנשים מאוד חמים, שמזמינים אותך מיד לבתיהם. ערב אחד הקדמתי בחצי שעה לרכבת, והיה קר מאוד בתחנה, אז הקופאית הוציאה קפה ועוגיות וישבה איתי עד שהגיעה הרכבת.

הדירה: צריך לבחור בין שתי דירות - דירת שני חדרים שסיימה שיפוץ, שישים מטרים רבועים, חדרים גדולים ומטבח נחמד, עם שכר דירה של 1,750 שקלים, לא כולל הארנונה, שעומדת על 300 שקלים לחודשיים; הדירה השנייה גדולה יותר - שלושה חדרים ענקיים עם מטבח ענק, שירותים ומקלחת נפרדים, בשכר דירה של 1,800 שקלים לחודש, שזה כלום. אין מרפסת, אבל כמעט בכל הבניינים בשכונה יש שטחים פתוחים מסביב לבניין שכיום לא מטופחים. הציפייה היא שהסטודנטים יקימו ועד בית עם התושבים, ויטפחו את חצר הבניין והכניסה.

הנוף: בלוקים. היום לוד לא נראית זוהרת, בעיקר באזור השיכונים, אבל אני מאמין שאם יוצרים אווירה נעימה בבית זה מחלחל החוצה.

חששות: החשש הוא שלחברה שלי ולחברים שיגיעו אליי יהיה לא נעים בשעות הערב, וייקח זמן עד שאנשים ירגישו בנוח לבוא אליי ברגל מתחנת הרכבת, או לקחת אוטובוס בעיר. ברמה האישית זה לא מטריד אותי, אני גדלתי בשכונת קטמונים בירושלים.

עתיד: עשינו שיווק דליל לקבוצת הסטודנטים הראשונה, כי אנחנו רוצים להיכנס לעיר בצניעות ולא לעשות רעש וצלצולים כדי לא להקפיץ את ערך הנדל"ן. עשינו מיפוי מראש כדי לשמור על רמת המחירים, ולהכווין את הסטודנטים לדירות. אנחנו מניחים שבטווח הארוך, בעוד שנתיים, אם תהיה השבחה של השכונות, ועוד אנשים ירצו להגיע אליהן, אז אחת התוצאות תהיה עלייה בערך הנדל"ן, אבל כעת אנחנו עובדים על שינוי תפיסתי-תודעתי של העיר. כבר פנו אלינו זוגות צעירים ולודאים שרוצים לחזור לעיר או מחפשים סיבה להישאר.

יובל בדולח

בן 27

 יובל בדולח / צלם: דור מלכה

שכונת חיסכון ג' בלוד

סטודנט במרכז הבינתחומי בהרצליה

ראש מחלקת מעורבות חברתית בהתאחדות הסטודנטים

מעורבות כפר הסטודנטים

הסטודנטים שעוברים ללוד במסגרת הפרויקט מקבלים מלגת שכר לימוד לסמסטר הקרוב ולשנת הלימודים הבאה, וכן סבסוד של 500 שקלים בשכר הדירה, בתמורה למעבר ולארבע שעות תרומה לקהילה בשבוע. הדירות המוצעות להן עולות 1,000 שקלים לסטודנט בדירה עם שותף, ולאחר סבסוד הוא ישלם 500 שקלים שכירות בחודש. להתאחדות הסטודנטים שותפה במיזם גם עמותת איילים, שמפעילה בלוד כפר סטודנטים בן 25 תושבים, בדומה למודל הכפרים שמקימה העמותה מדימונה ועד לקריית שמונה. תנאי המלגה והמעבר ללוד בפעימה המתוכננת באוקטובר יהיו משותפים לשני הגופים, וזהים. עוד שותפה לפרויקט גם עיריית לוד שפועלת בשיתוף ההתאחדות מול האוצר בבקשה לסיוע במימון המיזם. בשלב זה ההתאחדות היא המממנת של הפרויקט, ופונה לגופים פרטיים לסיוע. עמותת איילים פועלת במקביל מול החטיבה להתיישבות, לקידום בניית שכונה לצעירים בעיר.

פרויקט הגרעין

מאיפה הגענו: קרן: אריאל במקור מגוש קטיף, ואני מאשדוד. לפני שהגענו לכאן גרנו שש שנים בקריית ארבע, שזו מדינה אחרת לחלוטין מתל אביב, ואין קשר לא במזג האוויר ולא בחדשות ששומעים. חיפשנו את עצמנו ושאלנו מה אנחנו רוצים לעשות בחיים. בעלי למד בישיבה בחברון, וראש הישיבה בשפירא מתגורר בחברון, וכך שמענו על הגרעין התורני בשכונה. הגרעין הוקם לפני עשר שנים ומונה היום שלושים משפחות שהגיעו מתוך אידיאל. יש לנו כל מיני פרויקטים, כמו לימודים לקראת בר מצווה או הדרכות חתנים וכלות, עזרה בשיעורי בית וסיוע לקראת בגרויות. מבחינה תורנית המשמעות היא להגיע לשכונה שנמצאת מבחינה כלכלית חברתית ברמה נמוכה, ולגרום לאנשים להסתכל על עצמם בתור שווים ולהכניס תורה למקום.

העיר: היה נדמה לי שתל אביב זה מקום שנוסעים אליו והולכים לאיבוד בתוך המבוכים. חשבנו ששם נפגוש את רוב העם שעדיין לא פגשנו כי כל עם ישראל נמצא כאן.

השכונה: שכונת שפירא מצאה חן בעינינו כי זאת שכונה שכל הסטיגמה של מצב סוציו-אקונומי נמוך נמצאת שם. מצד שני, יש גם הרבה אהבה ורצון להתחבר, וכשהגענו חיבקו אותנו כל התושבים.

השכנים: בבניין שלנו גרים זוג ערבים מקסימים, בדירה אחרת חיים עשרה פועלים ערבים עובדי מעצ שגרים יחד. שאר המשפחות הם של מבוגרים פרט למשפחה אחת עם ילדים, וכולם יוצאי בוכרה. יש להם את השפה שלהם, התרבות והנורמות שלהם. בבניינים מסביבנו יש עוד קצת משפחות עם ילדים וסטודנטים שהגיעו לשכונה, ויש גם המון משפחות של חרדים ושל חסידות ברסלב.

הדירה: 75 מטרים רבועים, שני חדרי שינה, סלון ומטבח. משלמים 3,100 שקלים בחודש. אין הרבה אפשרויות לקנות דירה בשכונה, כי מלא דירות כבר קנויות ומושכרות, כשבעלי הדירה בכלל לא גרים כאן, ולכן אין כבר דיור במחיר נורמלי.

הנוף: מהחלון רואים בית קברות מוסלמי שנמצא ליד הבית, ויש מכיוונו בריזה. בצד השני הנוף זה בנייני השכונה.

חסרונות: שכונת שפירא גובלת בתחנה המרכזית, וככל שמתקרבים לשם גדלה הכמות של הפליטים ושל מהגרי העבודה מאפריקה. זה יוצר תחושה פחות נעימה להסתובב שם בלילה. אין כאן הרגשה יוצאת דופן של פשע, אבל זכור לי שכשעברנו השארנו משהו בחצר למטה ובעלי עלה לשנייה להביא מפתח לאוטו, וכשחזרנו זה כבר לא היה.

חינוך: עמיחי, הבכור, לומד בכיתה א' בבית הספר הממלכתי-דתי שורשים בשכונה. בשנים האחרונות הוא היה על סף סגירה כי לא נרשמו אליו ילדים, ואז הוחלט להחזיר את בני השכונה ולהשקיע בו. כיום בכיתה א' לומדים למעלה משישים תלמידים, ומקפידים על סטנדרטים גבוהים. דרור, האמצעי, הולך לגן טרום חובה של הגרעין. נועם בת השנתיים הולכת למעון פרטי חרדי ותיק בשכונה. מאוד חששתי מנושא החינוך כשעברנו לכאן, אבל גיליתי שהחינוך מושקע.

עתיד: מי שיכריע את העתיד הם הילדים, שעבורם זה שוני גדול מקריית ארבע, שם הייתה לנו דלת שנפתחת לחצר, ופה אי-אפשר לרדת לרחוב לבד. גם המצב שאין כאן דירות שאפשר לקנות, ואם בונים דירות אז הן יקרות מאוד, מטריד אותנו. אנחנו רוצים שאנשים טובים יחזרו לשכונה, ושיהיה לנו כיף שהילדים יגדלו יחד. עם דיור יקר זה לא ילך.

קרן ואריאל כהן

בני 29 + שלושה ילדים

 קרן ואריאל כהן / צלם: דור מלכה

שכונת שפירא תל אביב

היא: מטפלת באמנות בבתי ספר ובגנים בדרום תל אביב

הוא: עד לא מזמן תלמיד ישיבה בחברון והיום חייל ברבנות בקריה

מעורבות אליך, מודי

פרט לגרעין התורני פועלים בשכונות דרום תל אביב גופים נוספים. אחד מהם הוא עמותת הפרדס, שנוסדה לפני שש שנים על-ידי תושבי שכונות שפירא וקריית שלום. כיום מפעילה העמותה מרכז מידע וסיוע לתושבים, גינות קהילתיות, הרצאות וירידים למען התושבים, וקבוצת מנהיגות לסטודנטים. ב-24 באפריל יתקיים ערב התרמה למען העמותה במועדון הבארבי בתל אביב, בהשתתפות רמי פורטיס, שלומי שבן, ירמי קפלן, אמיר דדון, בני בשן, ובהנחיית מודי בר און, תושב שכונת שפירא וחבר הוועד המנהל של העמותה.

מאיפה הגענו: עומר: בתקופת הצבא היינו חברים בגרעין נחל שגרו בבניין בשדרות; כשהשתחררנו, החיפאים מבינינו החליטו להקים בחיפה מרכז מוזיקה לנוער. העירייה רצתה שנגיע לבת גלים ונתנה לנו מפתחות למקלט בשכונה, וכך הגעתי לכאן. הקמנו את "המקלט" בהתנדבות, וכשהקימו בעיריית חיפה את רשות הנוער והצעירים, תמכו בנו בשכר מינימלי. הדרכנו בני נוער על מוזיקה וקולנוע, ועשינו טיולים וסמינרים - עיריית חיפה אפילו קיבלה פרס על פעילות נוער, הרבה בזכות זה.

השכונה: 40% מהתושבים הם עולים מברית המועצות; יש גם זקנים, דתיים, חילוניים, ערבים ויהודים. יש עניים, וגם אנשים עם כסף. אין ספק שהשכונה מוזנחת, והייתה בתהליך התדרדרות הרבה שנים. כשעברתי לכאן, חברים שלי בכלל לא רצו לבוא אליי; הם אמרו שבבת גלים כולם רוסים ונרקומנים, אבל עכשיו כולם חושבים שזה מגניב.

קהילה: שכרנו דירות בשכונה, וחלק מהעניין היה ליצור קבוצה שהעבודה בה היא גם פנימה וגם החוצה. הקמנו עמותה, ועשינו פרויקטים כמו מרכז מחשוב קהילתי ומרכז לצעירים, אבל בגלל חוסר תמיכה של העירייה הם לא החזיקו מעמד. יש בשכונה גם גינה קהילתית.

הדירה: ברחוב נהלל, מול בסיס חיל הים. שני חדרים וחצי, שבעים מטרים רבועים, קומה שלישית עם מרפסת סגורה שפונה לכרמל. גרים פה כבר כמעט שלוש שנים. זאת הדירה השלישית שלנו בבת גלים. הבניין ישן. משלמים 2,000 שקלים. יצאנו בזול, וזה נדיר למצוא דירה בסכומים האלה כיום. אנחנו לא מרגישים שיש לנו המקום שלנו, וויתרנו על הרעיון לקנות דירה בשכונה. מצד שני, אנחנו לא רוצים לגור בשכירות במקום שאין לחץ מים בברז ומערכת החשמל חלודה ומתפוררת ויש כל הזמן קצרים.

השכנים: בבניין שלנו הרוב זה נשים מבוגרות שגרות לבד; יש זוג צעיר עם ילד שעברו לא מזמן, ומשפחה חד-הורית. בכל פעם שזקנה הולכת לעולמה אז שומעים את הילדים שלה מחפשים לעשות כסף מהדירה. הם כמובן לא מוכרים, ולכן קשה למצוא דירה לקנייה במחירים סבירים.

חסרונות: בבת גלים יש גם פשע ונרקומנים. ביום כיפור בני נוער באים לבת גלים ועומדים בכיכר כדי שלא ייכנסו ערבים. הם עושים על הכביש מחסומים עם פחים, ועוקרים תמרורים, וכל מכונית שעוברת זורקים עליה אבנים. לפני שנתיים הלכתי בשכונה ביום כיפור עם סיגריה ובא אליי נער שאמר לי לזרוק אותה. שאלתי למה, אז הוא נתן לי אגרוף. שנים פעלתי לשיפור הדימוי של השכונה, אבל קלטתי שאין לי עניין בזה, כי ככל שאגיד כמה היא אטרקטיבית ויבואו עוד צעירים, אז יגיעו גם המשקיעים שמחפשים לעשות כסף. עדיף לשווק את הפשע.

בכלל, הבנו שיש קונפליקט: ככל שיבואו יותר צעירים לשכונה, אז השכירות שאנחנו משלמים תעלה. מה שמעניין את הממסד זה תוכניות נדל"ן ולא תושבי השכונות המוחלשות, שגם ככה לא הולכים להצביע בבחירות. אני רואה גם פעילים ותיקים בבת גלים, שהמוטיבציה שלהם לפעילות זה לא פילנתרופיה אלא כי הם בעלי דירות שרוצים להעלות את ערך הנכס. בת גלים הפכה לשכונה שהיא תחנת רכבת - אף אחד מבעלי הדירות לא גר פה.

עתיד: אני בן 30, והחברים שלי קוראים לזה "העשור האבוד" ורואים אותו כזדמנות אחרונה לגור בתל אביב, אבל בחרתי לגור בחיפה ולהשקיע בקהילה. חשבנו שתהיה קבוצת רכישה ודיור אקולוגי. הייתה תקופה אופטימית שבה זוג מהגרעין קנה דירה בבת גלים, אבל היום כבר אין לנו את האפשרות.

עומר וחמדת צנגוט

בני 30

 עומר וחמדת צנגוט / צלם: דור מלכה

שכונת בת גלים, חיפה

הוא: כותב תזה במסגרת תואר שני לתכנון ערים בטכניון, מקבל מלגה

היא: מנהלת מועדונית לילדים בסיכון בעתלית

על קו המים

מעורבות עם הגב לים

במסגרת לימודיו בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים ביקש צנגוט לבחון את רמת עליית מחירי הנדל"ן בשכונת בת גלים, מאז הגיע אליה בשנת 2006 ועד לשנת 2011. לשם כך ביצע סקר בין תושבי השכונה, שנתמך בנתוני עסקות של משרדי תיווך, של אתרי אינטרנט ושל רשות המסים. כשביקש לבחון את מחיר השכירות חילק את השכונה לארבעה אזורים: חזית הים, השיכונים, מצפון לרחוב העלייה ושיכון הבריגדה. מהממצאים עלה שהשכירות לדירה ממוצעת בת שלושה חדרים עמדה בשנת 2011 על 2,360 שקלים, עם עלייה של 72% במחיר השכירות של דירות עם חזית לים, ועלייה של עשרות אחוזים באזורים האחרים.