לקראת הבחירות במצרים: התמיכה באחים המוסלמים בשיא

רדיפת הגנרלים בטורקיה מפחידה את הגנרלים במצרים ■ בשתי המדינות מתחילים להפנים את המציאות החדשה: "שבט חילוני" הנשלט ע"י רוב מוסלמי אדוק

בעיני עצמו, בעיני עמיתיו, בעיני רבים מאוד מאזרחי ארצו, הגנרל קנאן אוורן לא עשה אלא מה שהיה צריך לעשות: הוא הציל את טורקיה מידי עצמה, ב-12 בספטמבר 1980. אכן, הוא פעל ביד קשה; הוא אסר המונים, הוא עינה, הוא אפילו הרג; הוא הוריד מעמד שלם של פוליטיקאים מנכסיו; הוא כפה חוקה חדשה עם כמה סעיפים דרקוניים במיוחד; ולבסוף הוא סידר לעצמו את כהונת נשיא הרפובליקה לשבע שנים.

אבל התוצאות לא היו כל-כך רעות: הרחובות נוקו ממהפכנים שמאליים רדיקליים ומפשיסטים אלימים. שמאל וימין הוכו ללא רחם, ובמידה שווה. הביטחון הציבורי חזר. כלכלן דינמי הופקד על משרד האוצר (לימים ירש את אוורן בכהונת הנשיא), והתחיל רפורמות שפריין נקטף עד עצם היום הזה. בסופו של דבר, המערכת הפוליטית חזרה ונפתחה.

טוב, לא נפתחה לרווחה. סוף-סוף, צריך להגן על המולדת מפני רוחות פרצים לא-מרוסנות. חצי מאה לאחר הסתלקותו של האב המייסד אטאטורק, עדיין היה צריך להגן על הרפובליקה החילונית מפני מזימותיהם של ריאקציונרים איסלאמיים, הזוממים לחזור ולכונן את התיאוקרטיה העות'מאנית. לכן החוקה העניקה שיניים חדות מאוד, ממש מלתעות, לתביעה הכללית. היא הוסמכה לרדת לחייהם של כל מי שחשד של פעילות אנטי-רפובליקאית דבק בהם.

הגנרל אוורן גם קבע משוכת ייצוג גבוהה מאוד בפרלמנט: 10%. הכוונה הייתה שקופה: למנוע כניסת איסלאמיסטים ופשיסטים, אשר יקשו על ממשלות חילוניות למצוא רוב. זה מה שחזר וקרה בשנות השבעים. הגנרל פרש מן החיים הפוליטיים, התיישב על שפת מרמרה הכחולה וצייר להנאתו. פקודיו ופקודי-פקודיו השגיחו על המורשת, והתערבו מפעם לפעם בפוליטיקה. הם עשו כן באופן אלגנטי, מבלי לתפוס את השלטון, מבלי לשלוח טנקים לרחובות. פעם אחת הם הפילו ממשלה באמצעות הודעה באתר הרשת של הצבא. פרשנים קראו לזה "הפיכה פוסט-מודרנית".

ואו-אז קרה משהו לא סביר מעיקרו: איסלאמיסטים מוסווים הגיעו לשלטון. אחוז החסימה הגבוה עשה שמות דווקא במפלגות החילוניות. האיסלאמיסטים עשו תחילה עיניים לצבא, והתנהגו יפה. הגנרלים רטנו, אבל החליטו שעדיין לא הגיעה השעה להציל את המולדת. כשהגנרלים היו מוכנים להציל, הם גילו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. המוסווים לא בזבזו את זמנם: הם יצרו מכניזמים נגד הפיכות, ולבסוף התחילו הפיכה זוחלת נגד הגנרלים.

בשבוע שעבר, שלושה חודשים וחצי לפני יום הולדתו ה-85, נקרא הגנרל אוורן מן הפנסיה. הוא הושב על ספסל הנאשמים בבית משפט באנקרה יחד עם אחד משותפיו בהפיכת 1980. כל השאר מתו. הגנרל מואשם בפשעים נגד האנושות. אם יורשע, ואין סיבה להניח שלא יורשע, אפשר שיוטל עליו מאסר עולם.

סופו המחפיר של קנאן אוורן הוא צפירת אזעקה עולה ויורדת בשביל כל שליט צבאי, במיוחד בשביל הגנרלים של מצרים. אין לי כל מושג באיזו מידה הם למדו את החדשות מטורקיה. עיתוני קהיר לא יצאו מגדרם לדווח (את הדיווח הבולט ביותר מצאתי בעמוד 5 של העיתון "א-שרוק", תחת הכותרת "משפט היסטורי בטורקיה"). אבל גם בלי עזרת העיתונים, לא ייתכן שמצילי המולדת של מצרים החמיצו את האנלוגיה.

מאז נפל חוסני מובארק, בעינה עומדת השאלה למי הגנרלים המצריים ידמו בסופו של דבר. רוב הסימנים הראו שראשי הצבא מועידים לעצמם תפקיד של משגיחים לאומיים, מעין התפקיד שמילאו הטורקים עד לאחרונה; ממין התפקיד שמוסיף למלא הצבא הפקיסטני. הצעתי כאן לפני שנה השוואה גם עם צבא בורמה, שהייתה בשעתה קודרת, מפני שהבורמים היו אלופי הדיכוי. אבל בינתיים הגנרלים דווקא התחילו לאוורר את בורמה.

תאבונו של ארדואן

דוגמת טורקיה היא כנראה החשובה ביותר לענייננו, קודם כול מפני שהיא הקרובה ביותר, ושנית מפני שבשתי הארצות הצבא קיבל עליו תפקיד של מתקן דרך. בשתיהן הוא עלה כדי להפיל מלוכות כושלות. בשתיהן, הצבא ניסה להרחיק איסלאמיסטים מן הפוליטיקה. בשתיהן, הניסיון הזה נחל בסופו של דבר כישלון חרוץ. בטורקיה, גרסה מעודנת של האחים המוסלמים עלתה לשלטון, הערימה על כל רואיה, מבית ומחוץ, והיא מוסיפה נדבך אחר נדבך לבניינה של טורקיה המוסלמית. יום אחד לפני פתיחת משפטו של גנרל אוורן, הפרלמנט הטורקי אימץ חוק חינוך חובה חדש, הכולל שיעורי דת. אין שום דבר פסול בהוראת דת, חוץ מזה שבהקשר הטורקי קל להבין למה הכוונה.

תאבונו של טאיפ ארדואן גובר עם האכילה, והוא נתן סימנים ברורים בנאום הניצחון שלו, לאחר אימוץ חוק החינוך, שיסודות הרפובליקה החילונית עומדים עכשיו על הכוונת שלו. אולי בפעם הראשונה, אם גם בעקיפין, הוא תקף את האב המייסד, אטאטורק. עד עכשיו גם האיסלאמיסטים נאלצו להשתחוות לפני זכרו המקודש. אבל כל פמפלט של האחים המוסלמים, בכל רחבי העולם המוסלמי, מבהיר איזו מידה של שנאה ובוז רוחשים האיסלאמיסטים לאטאטורק ה"מיוהד", האיש שהעז לפרק את בית עות'מאן מכס הח'ליפות המוסלמית.

מעשה קוריוז, ביום המשפט עצמו הובאה למנוחת עולם הנסיכה העות'מאנית האחרונה, בת 91 הייתה במותה. ארדואן שלח את רגשי הצער שלו, וסגנו ייצג אותו בהלוויה.

מה יהיה על "השבט החילוני"?

שום דמוקרט וליברל אינו יכול לרחוש אהדה לשיטותיו של צבא טורקיה במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא היה ברוטלי ועריץ. הוא דיכא מחשבה פתוחה, הוא רדף את המיעוט הכורדי הגדול, הוא עמד בין טורקיה ובין המודרניות. אבל, לטוב או לרע, הוא סיפק את המלט שמכוחו נשארה טורקיה בחיים, ומכוחו התקדמה לעבר אירופה, או לפחות לעבר אירופיות. בהיעדרו אין זו הגזמה להניח שטורקיה הייתה מתפזרת לכל רוח, עוד לפני תשעים שנה.

נפילתו של הצבא הזה היא אפוא מן הדרמות הגדולות של המזרח התיכון בזמננו. ישראל כבר יודעת, לפחות חלקית, את התוצאות של ירידת הצבא. התוצאות האלה מתחוורות יותר ויותר לטורקים חילוניים. עוד מעט, ברוח המינוח הישראלי, יהיה צריך לדבר על "שבט חילוני" בטורקיה, בחסדי רוב דתי, וללא סיכוי לחזור ולנהל את המדינה.

לא קשה להצביע על הבדלים יסודיים בין טורקיה למצרים. אבל דוגמת טורקיה צריכה לימוד בגלל קוצר רוחם הגובר של האחים המוסלמים. דווקא ארדואן ניסה לייעץ להם התאפקות, כאשר קפץ לקהיר בשנה שעברה. והוא דיבר על הצורך לשוות מראה חילוני למדינה. הוא בעצם אמר להם להיזהר, ולהחשיב את מראית-העין. הם העניקו לו קבלת פני גיבורים, אבל הודיעו בנימוס שאינם זקוקים לעצותיו. ואמנם, הם השליכו את הזהירות לכל רוח. הם הפרו את הבטחתם שלא לשאוף לרוב בפרלמנט; הם העניקו לעצמם שליטה מלאה על תהליך הכתיבה של חוקה חדשה; ולבסוף, בשבוע שעבר, הם החליטו להציג מועמד משלהם בבחירות הממשמשות ובאות לנשיאות. אין זה כלל מן הנמנע שהם עומדים להשלים את השתלטותם על כל עמדות הכוח האזרחיות במצרים.

מהירות התקדמותם צריכה לעורר חששות אצל הגנרלים המצרים. מה שלקח לארדואן בין חמש לעשר שנים, עשוי לקחת לאחים המוסלמים שבועות או חודשים.

לא ברור כלל מה יכולים הגנרלים המצרים לעשות כדי להשתמט מגורלם של הגנרלים הטורקיים. אולי הם כבר איחרו את המועד. האם צריך להתייחס ברצינות אל החלטתו של גנרל עומר סולימאן להציג את מועמדותו לנשיא? משנהו של מובארק הוא בשר מבשרו של המשטר הישן. ניצחון שלו בבחירות דמוקרטיות נראה לא סביר מעיקרו. הסקר האחרון חוזה לו 9% מן הקולות.

תהיה אשר תהיה הסיבה לגיחתו הפתאומית אל פוליטיקה אלקטורלית, סולימאן מבטא את מצוקתה של האליטה הצבאית. מרחב התמרון שלה מצטמצם, וזמן ההכרעה מתקרב. ניסיון אפשרי של הצבא למנוע מונופוליזציה של השלטון בידי האחים המוסלמים עלול להניב תוצאות איראניות. בפברואר 1979, שייריו של צבא השאה עשו ניסיון נואש אחרון לסכל את עליית חומייני. התוצאה הייתה שהם החישו אותה. התמוטטות מוחלטת של הצבא הקלה על כוהני הדת להחליף אותו בנאמניהם. לעומת זאת, אם הצבא יחכה לשעת כושר, הוא עשוי לגלות שהחמיץ אותה.

דם כחול בעורקי הדיפלומטיה

פעם, זאת אומרת לפני מאה שנה בסך הכול, אחוות מלכים הבטיחה מידה של יציבות. דם כחול זרם בעורקי הדיפלומטיה הבין-לאומית. הפגישות החשובות ביותר התנהלו בזמן מסע ציד, או כאשר מונרכים קשישים טבלו במעיינות מרפא אקסקלוסיביים. בסופו של דבר זה לא עזר. הדם הכחול הניב מלחמת עולם, שהטביעה את אירופה בדם אדום, וסיימה אחת ולתמיד את מסדר המלכים.

בחצי המאה האחרונה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית התפתחה אחוות שליטים ממין חדש: הגנרלים והקולונלים, אשר עלו בהפיכות צבאיות כדי להציל את המולדת, ונשארו. ונשארו. ונשארו. משטר צבאי, גלוי או מאוזרח, נעשה הנורמה מחוץ לאירופה ולצפון אמריקה. אמנם כל המשטרים האלה הקפידו להיקרא "רפובליקה", ואחדים נשבעו אמונים לאינטרנציונליזם פרולטרי ולסוציאליזם מדעי (שהתאים להם בערך כמו שביקורת ספרותית על גינתר גראס מתאימה לאלי ישי). אבל בעיקרם, המשטרים האלה היו קיסרויות צבאיות בנוסח רומא, או בנוסח נפוליאון השלישי.

הם לא פסו מן העולם, אבל הם מתחילים לצאת מן האופנה. לפני שלושה שבועות תפסו קצינים זוטרים את השלטון במאלי, במערב אפריקה. פעם הקריטריון היחיד להכרה בקושרים כאלה היה יכולתם להודיע על ההפיכה בשידור רדיו עם מארש צבאי הולם ברקע. עכשיו, שכנותיה של מאלי מכינות התערבות צבאית כדי להחזיר על כנו את המשטר האזרחי (שגם בראשו עומד גנרל, אשר חולל פעם הפיכה, אבל נעשה דמוקרט).

הגנרלים של בורמה הפתיעו את העולם, את נתיניהם ואולי גם את עצמם בסדרה של תיקונים פוליטיים אמיתיים. בסוף החודש שעבר הם הרשו לגברת הראשונה של האופוזיציה, כלת פרס נובל לשלום סאן שו צ'י, להתמודד בבחירות חלקיות לפרלמנט. 42 מושבים עמדו לבחירה, ומפלגתה של שו צ'י זכתה ב-41 מהם.

אפילו הצבא הפקיסטני נזהר שלא להפיל את הממשלה האזרחית העלובה. פעם הוא לא היה מהסס, ואין זה מן הנמנע שהוא יחזור ויפיל בעתיד. אבל עכשיו לפחות נראה שהפיכות צבאיות אינן עוד ברירת המחדל שלו.

המלים בנות האלמוות, אשר ויליאם שייקספיר שם בפי המלך ריצ'ארד השני, הדהדו באוזני שליטים ב-400 השנה האחרונות. "הבה נשב על הקרקע; וסיפורים עצובים על מות מלכים נספר; מהם הודחו, מהם בקרב נפלו; באחדים דבקו רוחות הרפאים של קודמיהם המודחים..." (מתנצל על התרגום הלא-מהוקצע, תרגומו של שמעון זנדבנק לעברית לא היה מונח תחת ידיי.)

החליפו-נא מלכים בגנרלים, והרי לכם הטרגדיה השייקספירית הבאה.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com

צרו איתנו קשר *5988