דרקונים בכינרת: הספורט הסיני חלחל גם לארץ

מי הכינרת התכולים ראו כבר כל מיני מחזות יוצאי דופן, מתימהוני ארוך שיער שהלך על המים ועד האגדה האורבנית הטבריינית על לוך נס של הכינרת, מפלצת טורפת מסתורית, שגורמת לטביעות באגם בגלל זעמה על ירידת המפלס. אבל דבר כזה גם ותיקי הדייגים לא ראו: ראשי דרקון סיניים מגולפים בשלל צבעים, שדוהרים בכינרת ומתחרים ביניהם לקול הלמות תופים גדולים.

ראשי הדרקון הללו, שעשויים עץ, שייכים לסירות דרקון מסורתיות, מהסוג שמיוצר בסין כבר יותר מ-2,500 שנים, ובעשרות השנים האחרונות מתפשט במהירות גם במערב. מירוצי סירות דרקון (Dragon Boat Race) מתקיימים בכשבעים ארצות - באסיה (בעיקר בסין, בטייוואן ובסינגפור), באירופה (בגרמניה ובסקנדינביה מתים על זה), ובצפון אמריקה (בקנדה משתגעים על זה).

לפני שבועות אחדים עשו סירות הדרקון את טבילת הבכורה שלהן בכינרת, במסגרת אימונים לתחרות הראשונה של סירות הדרקון בישראל, שעתידה להתקיים בעוד כחודש.

התחרויות הראשונות של סירות הדרקון בסין התקיימו בערך באותו זמן שבו נולדו המשחקים האולימפיים ביוון, לפני כ-2,500 שנה. מקורן בדרום סין, כנראה כחלק מפולחן לכבוד ישות מיתית בשם דרקון המים. בטקסים העתיקים הללו הוטבעו המפסידים, כקורבן לאל המים הדרקוני. הסיפור הרשמי המקושר לתולדות התחרות מאוחר בהרבה, והוא מתייחס לתקופה היסטורית בתולדות סין (220-475 לפני הספירה), שבה נלחמו זו בזו שבע ממלכות קטנות במשך יותר ממאתיים שנה.

בחצרו של אחד המלכים הללו חי שר ויועץ, שהיה גם משורר ואיש רוח, בשם קו יואן (Qu Yuan). הוא נתן לשליט עצה שלא נשאה חן בעיניו, ובהשפעתם של שרים תככנים היגלה השליט את קו יואן מהממלכה. קו יואן חי בגלות, ואז גם כתב את מיטב שירתו, אבל כששמע שארצו לשעבר עומדת להיחרב במלחמה בשל העצות הרעות שקיבל המלך, ביצע התאבדות טקסית בנהר לאות מחאה. הדייגים והאנשים הפשוטים, שאהבו והעריצו אותו, חשו למקום בסירות הדרקון שלהם, אבל כבר היה מאוחר מדי.

הדרקונים עושים עלייה

כמו הרבה אקטים פולחניים עתיקים, מכדורגל ועד ציד, גם פולחן דרקון המים הפך לספורט - תחרות שיט בין סירות ארוכות, שבחרטומיהן מגולפים ראשי דרקונים ובירכתיהן זנבות. בכל סירה יושבים עשרים חותרים, הגאי שמנווט את הסירה במסלול, ומתופף היושב בחלק הקדמי ונותן את הקצב המאחד והמגבש את הקבוצה. סירות הדרקון משמרות את צורתן המסורתית גם בגרסתן המודרנית.

עם השנים הפך המירוץ לספורט פופולרי שהתפשט מסין למדינות נוספות באסיה, ומשם לעולם כולו. התחרות הבינלאומית הראשונה התקיימה בהונג קונג ב-1976.

אחת המדינות שבהן תפס הספורט הזה יותר מאשר במקומות אחרים היא קנדה, אולי מפני ששם הוצגו הסירות למערב בפעם הראשונה. ב-1986 התקיימה תערוכת אקספו הבינלאומית בוונקובר שבקולומביה הבריטית, ומהונג קונג נשלחו שש סירות כמחווה לעיר, שחגגה 100 שנה להיווסדה.

באותו קיץ ארגנה הקהילה הגדולה של מהגרים הסינים בוונקובר מירוץ סירות דרקון ראשון, שהפך ללהיט. קנדה הייתה למעצמת דרקונים, וב-1996, עם חגיגות העשור להגעתן של הסירות למערב, הוקמה בה הפדרציה הבינלאומית לסירות דרקון (IDBF), שכמחווה לשורשים קיימה תחרות בינלאומית בדרום סין, במקום שבו טבע לפי האגדה המשורר קו יואן.

מירוצי סירות הדרקון הפכו עם השנים להרבה יותר מספורט. לא רק אלופי חתירה מסוקסים נמשכו אליו, אלא גם חובבים גמורים ואנשים ונשים בלי ניסיון קודם בשיט. סירות הדרקון הפכו לכלי חברתי, המגבש קבוצות מסוגים שונים - מעמיתים לעבודה ועד קבוצות תמיכה ועזרה עצמית - שניגשות למירוץ במטרה להכריז על קיומן ולהעצים את חבריהן, וגם כאמצעי להתרמת כספים למטרות משמעותיות.

הדרקונים לא עלו לישראל ישירות מסין, אלא הגיעו דרך קנדה. מירוץ סירות הדרקון הישראלי הוא מיזם של מגבית קנדה ושל הקהילה היהודית באוטווה, קנדה. אלה מצאו דרך מקורית לתרום למדינת ישראל. בנוסף לתחרות הספורטיבית, מתחרות הקבוצות גם בהתרמת כספים.

אחת הקבוצות הקנדיות שהתחברו באופן משמעותי לתחום היא קבוצת נשים שמתמודדות עם סרטן השד. אלה פועלות להעלאת המודעות של מלחמה בסרטן השד ולפיתוח הרפואה בתחום, גם באמצעות השתתפות במירוץ. בין החותרות היו כמה נשים קנדיות יהודיות מאוטווה, ש"התמכרו" לעניין. אלה שאלו את עצמן איך אפשר לקחת את חוויית האקסטרים הצבעונית הזו ולמנף אותה למען ארץ הקודש. כך התחילו להרים את הפרויקט של פסטיבל סירות הדרקון הישראלי.

"ישבנו יחד והתחלנו לזרוק רעיונות", מספרת דבי הלטון-וייס, המובילה את הפרויקט. "בגלל שהקהילה היהודית בקנדה מחוברת מאוד לעשייה למען צפון הארץ, היה לנו חשוב שהתחרות תתקיים בכינרת. התחלנו לחבר אלינו פעילים נוספים, שהסכימו להתנדב להפוך את הפנטזיה הזו למציאות. חלקם מקצוענים בתחום, כמה מהם בעלי הון, ואחרים פשוט יהודים טובים שמוכנים תמיד לתת יד כשמדובר בישראל. השגנו בתרומות שש סירות דרקון, והצלחנו לגייס 600 קנדים שיגיעו להשתתף במירוץ. אנחנו מאושרות שהצלחנו לגרום ל-600 קנדים לעלות על מטוס ולהגיע לישראל. רובם לא היו מגיעים לכאן לעולם לולא הפרויקט''.

הנשים יצרו קשר עם המגבית היהודית בקנדה ועם שותפות 2000, יוזמה המקשרת בין ישראל לבין 550 קהילות יהודיות בעולם, במיוחד בצפון אמריקה, באמצעות 45 אזורי שותפות בישראל. בנובמבר האחרון הגיעו עם מומחים קנדיים לבדיקת תנאי השטח ומידת התאמתם לסירות דרקון. אז גם פנו בקריאה לקבוצות ישראליות להירשם למירוץ, ואלה לא הכזיבו. כמו בקנדה, שתיים מהן קבוצות תמיכה במטופלות ובמחלימות מסרטן שד, יד להחלמה וחתירה לחיים, כשהאחרונה ממש מתאמנת בחתירה פעם בשבוע כחלק מתהליך ההחלמה.

עוד משתתפות קבוצת כן ולא, שחלק מחבריה רואים וחלקם לא (כלומר, עיוורים); קבוצת מנהלים ועובדים ברשת סופר פארם מצפון הארץ; קבוצת תות השדה מרמת השרון - קבוצת רקדנים מעורבת גברים ונשים; קבוצת איילים - כפרי סטודנטים של עמותת איילים מאזור הצפון (עמותה שקמה במטרה לחזק את מפעל ההתיישבות והמעורבות החברתית בנגב ובגליל); מרכז הטניס הישראלי מקריית שמונה; נוער גליל עליון - שחקני כדורסל ושחייניי המועצה; מכללת כינרת, מכללת תל חי, מכללת אוהלו, פורום נשים ושותפות 2000 - משגב, פותחים עתיד, נט"ע@ ועוד.

התחרות מיועדת לגילאים 12-80, ואין צורך בניסיון קודם. התנאי הבסיסי להקמת קבוצה הוא 21 חותרים, כשלפחות שמונה מהם נשים. בנוסף מתקיימת תחרות בין הקבוצות על גיוס תרומות לעמותות העוסקות בחינוך: נט"ע@, המכשירה ילדי תיכון כטכנאי מחשבים, ופותחים עתיד, המסייעת ל-7,000 בני נוער יהודים וערבים בנגב ובגליל.

"מה נותנת לנו ההשתתפות בפרויקט?", שואלת-עונה אדריאנה קרן, מנהלת סניף של סופר פארם בטבריה, וחברת קבוצת החתירה של הרשת. "קודם כול - חוויה. באנו ליהנות, ויצאנו עם המון אנרגיות. אבל חוץ מזה, מדובר גם בגיבוש וברוח קבוצתית. הקבוצה שלנו כוללת יהודים, ערבים ובדואים, וכולנו מנהלים יחסי עבודה וידידות משותפים. אנו נפגשים פעם בחודש-חודשיים לישיבות שמטרתן לקדם את החנות שאנחנו מנהלים. אנחנו אמנם משתפים פעולה כדי שסופר פארם תהיה חברה מובילה - מארגנים מבצעים יחד, למשל - אבל באופן טבעי אנחנו גם תחרותיים, וכל ראש סניף רוצה להוביל על-פני הסניפים האחרים. זה מורכב".

בתום התחרות יישארו הסירות ליד הכינרת, בבית הספר לחינוך ימי במכללה האקדמית אוהלו, בשאיפה שגם הספורט הסימפטי הזה יתאזרח בארץ. מארגנות התחרות מתכננות אירוע למשפחות שירצו לבוא, לצפות ולעודד. "אחת המטרות שלנו היא שהמשתתפים שיגיעו מקנדה יזכו להכיר לא רק את ישראל, אלא גם את הישראלים", הן אומרות. "לתחושתנו, זהו ערך מוסף משמעותי בפרויקט".