הנקראות ביותר

אנשי העסקים הבולטים מרגישים פה אי-נוחות, ופניהם החוצה

עו"ד פנחס רובין - סבא, פטריוט, ואופטימיסט ללא תקנה - בוכה מדי יום זיכרון ויום עצמאות. בראיון ל"גלובס", הוא מבטא דאגה רבה מכוונת אנשי עסקים בולטים לעזוב את המדינה, ולא חוסך את שבט ביקורתו מהרגולטור, מוועדת הריכוזיות, מהמשטרה והפרקליטות. רובין אינו מתרגש מהתספורות ומשבח את יצחק תשובה. את סא"ל אייזנר הוא יכול להבין, ומאמין שעוד יבוא שלום עלינו

שעת אחר-הצהריים מאוחרת במשרד עוה"ד גורניצקי. הבוס, עו"ד פנחס (פיני) רובין, ראש המשרד, נכנס ברוח סערה לחדר הישיבות המעוצב, עדיין חנוט בגלימת ביהמ"ש, ומתנצל על איחור של שעתיים לפגישה שנקבעה. "דיון שהיה אמור להסתיים בשעה 12:00 בצהריים, הסתיים רק בארבע וחצי", הוא אומר, ומבטיח: "אני רק מוריד את הגלימה ונשב לדבר".

אחרי יום ארוך בבית המשפט ועוד כמה טלפונים ופניות של לקוחות מרגע שנכנס למשרד, רובין מתיישב על הכיסא מולי, מוכן ומזומן לדבר על המדינה שהוא "מאוהב בה מעל הראש", לדבריו. אבל מישהי משבשת לו את התוכניות. הנכדה אור, בת שנה ושמונה חודשים, מופיעה בדלת וקוראת "סבא", בקול דק ונלהב. מרגע זה שום פגישה כבר לא רלבנטית. בדקות הקרובות הוא סבא. לא עוד עו"ד פיני רובין, בא-כוחם של הסולתה והשמנה של המדינה. בשביל הנכדים סבא פנוי, גם אם הלקוחות שרי אריסון ויצחק תשובה יושבים מולו באותו רגע.

מכור לנכדים

"חשבתי לעצמי שהנכדים לא ישנו את חיי משמעותית. הם בבת-עיניי, אבל הייתי בטוח שהנכדים לא יעשו לי את מה שכולם מספרים שהם עושים להם, שהם הופכים את חייהם לחוויה מדהימה. אמרתי לעצמי, בצער מסוים, שלי זה לא יקרה. חשבתי שאני לא בנוי ככה, אבל המציאות טפחה על פניי בגדול ולטובה. אני מכור לנכדים שלי והלוואי שהיה לי יותר זמן להקדיש להם", הוא אומר, ומושיב את אור על ברכיו.

עד שאור לא מכריזה שהיא רוצה ללכת עם סבתא ציפי לראות את "לולי שבלולי" או סרט אחר, סבא מקדיש לה את כל תשומת-הלב, בחיוך ובטון רך ששמור רק בשבילה. רק כשהקטנה יוצאת הוא עוטה שוב את הארשת ה"עורך-דינית" שלו, ואומר: "איפה היינו? אה, ביום העצמאות".

"יום העצמאות היה והוא יום מרגש מאוד מבחינתי. הוא לא עובר אצלי בלי שנקוות הרבה דמעות בצדי עיניי", אומר רובין. הדמעות מתחילות לזלוג על לחייו שבוע קודם - ביום הזיכרון לקורבנות השואה, מתעצמות ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ומגיעות לשיאן ביום העצמאות. "הנוסטלגיה אופפת וסוחפת אותי. מבחינתי זה יום מיוחד. הביטוי 'לתפארת מדינת ישראל' מרטיט את נשמתי. יום של דמעות. התרפקות על העבר, על הנוסטלגיה, זיכרונות של שוטים. לא יכול לעצור את ההיסחפות הרגשית שלי. אני ישראלי בכל רמ"ח אבריי ובשס"ה גידיי. אין משהו שאני לא ישראלי בו. מעבר להיותי גם צבר".

וכמו לפי הזמנה, ההוכחה לישראליות שלו מתגלה בדרך שבה הוא עומד לחגוג את ערב ויום העצמאות - בגדול, והכי ישראלי שיש. רובין ורעייתו ציפי מוזמנים לארבע! מסיבות עצמאות שונות ומתכוונים "לדלג ממסיבה למסיבה עד 4:00 לפנות בוקר", לדבריו. יום למחרת הוא ישב מול מסך הפלאזמה בביתו ויצפה בסרטי בורקס מהבוקר עד הערב. "אני אוהב סרטי בורקס ואת התוכניות המשודרות ביום העצמאות".

רובין לא מוכן לגלות מי עורך את מסיבות יום העצמאות שאליהן הוזמן, אך מי שמכיר אותו יודע שרבים מחבריו וממכריו הם בעלי הון וטייקונים גדולים במשק, בהם שרי אריסון, יצחק תשובה, משפחת עופר, דן פרופר, בני שטיינמץ ועוד. רבים מהם לקוחות שהפכו לחברים. אחדים, חברים שהפכו ללקוחות.

היום, רובין חושש שהחברים האלה עלולים לעזוב בקרוב את הארץ. "העולם נראה בכי רע מבחינה כלכלית, ובייחוד באירופה. יחד עם זאת, למרות המצב הכלכלי השפל מחוץ למדינת ישראל, שהיא אולי אי של יציבות יחסית בים הסוער הזה, ישנה נטייה מנטאלית של חלק גדול מאנשי העסקים בארץ לעשות את פעילותם בניכר ולא בישראל. אנשי עסקים ישראלים בולטים מדברים בשיחות עם חברים ויועצים כמוני באופן גלוי ואפילו בוטה על כך שעשיית עסקים בישראל היא קשה, הרגולציה כופה, אי-הפרגון בארץ בלתי נסבל והמכשלות ניכרות בכל מקום. הם מרגישים אי-נוחות לעשות עסקים בישראל, ופניהם החוצה".

מי למשל?

"אני לא יכול לנקוב בשמות, אבל אני כן יכול לומר שנמנים עמם גם הבולטים שבהם. אני אומר את זה בצער בכלל, וקל וחומר שאני אומר את זה בצער ביום העצמאות. קצה נפשם של אנשי העסקים, לא רק מהאווירה הציבורית העוינת שמופנית כלפיהם על לא עוול בכפם, אלא גם בגלל ההכבדה הרגולטורית הניתכת עליהם השכם והערב, כל פעם מכיוון אחר בדיסהרמוניה בין הרגולטורים השונים. הייתי אומר בהגזמה כמעט מין ציד מכשפות של אנשי עסקים שאינם מכשפים, וזה מאוד מקשה עליהם את התפקוד בארץ. ייתכן שזו ראייה סובייקטיבית שלהם, אבל גם מכך לא ניתן להתעלם".

אתה מתייחס לוועדת הריכוזיות שהיית אחד המתנגדים הגדולים לאימוץ מסקנותיה.

"אני עדיין נמנה עם מתנגדיה, אם כי במינון מעט אחר, אחרי שריככה את עצמה. ועדת הריכוזיות היא אחת מהדוגמאות, אך היא לא היחידה. אנחנו כבר בעיצומה של תפנית לניכר ואני מקונן על כך".

ומה הבעיה עם זה? רבים יגידו "שיילכו" ומישהו אחר ישקיע כאן.

"ומה עם פרנסתי אחרי שיעזבו את הארץ? (צוחק). לא ראיתי תור ארוך של משקיעים שמתדפק על דלתי ומחפש השקעות, אלא אם כן מדובר במחירי מציאה. והם צודקים. יש אצלי קבוצה גדולה שמחכה עם המזומנים לקטוף את הסחורה שעלולה להימכר בנזיד עדשים על-ידי מי שמניע היום את הכלכלה ועלול לנטוש את המדינה".

חוסר פרגון

השנה החולפת, זאת שלאחר המחאה החברתית ההיסטורית, לא הייתה קלה לטייקונים הישראלים. הם הוצבו בעל כורחם בלב המחלוקת הציבורית, ספגו האשמות ועלבונות, וחלקם אף הפכו ל"אויבי העם" בשיח הציבורי.

רובין, שמלווה שנים רבות חלק מאותם אנשי עסקים מותקפים, מתקומם על חוסר הפרגון של הציבור להצלחה. "הם, אנשי העסקים, חיים בצדק בתחושה פנימית של גאווה. הם הצליחו בחברה הישראלית בעסקים, והנה כגודל ההצלחה כך גודל המחאה כלפיהם. אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי וחושבים שבהצלחה עסקית אין משום גנאי, ואילו בישראל הצלחה עסקית הופכת למילת גנאי. זה מה שקורה. והתקשורת מלבה את האווירה השלילית".

מדוע לדעתך העם אוהב כל-כך לשנוא אותם?

"זו קומבינציה של פערים חברתיים וכלכליים במדינה מחד גיסא, יחד עם תקשורת עוינת ולא מאוזנת מאידך גיסא. והבעבוע הזה לא מבשר טובות. תמיד היה חוסר פרגון להצלחה בישראל, אך השאלה היא מה עוצמתו. בשנתיים האחרונות או מאז מחאת האוהלים עוצמת אי-הפרגון גברה וההטחה באנשי הממון הללו, כולל העלאת שלטים בגנותם עם תמונות מעוותות שלהם כאילו שהם חוללו את הרע, הם עליית כמה וכמה מדרגות לעומת מה שהיה מקובל קודם לכן".

אולי גם להתנהלות של הטייקונים יש תרומה לחוסר הפרגון? למשל, התנהלותם בעניין התספורות בחברות שלהם וההסדרים שהם מציעים לבעלי איגרות-החוב?

"תספורות היו מאז ומעולם. רק שלא קראו להם 'תספורת'. תספורת היא שם אופנתי למהלך עסקים רגיל שבו יש לעיתים כישלונות עסקיים. לאורך השנים, בעולם כולו, כמו בישראל, היו חברות שנכשלו, וכשנכשלו באופן טוטאלי איש לא העלה בדעתו שהולכים לשלם לנושים משהו אחרי נפילת החברה. איש לא חשב להתנדב לשלם. איש לא מעלה על דעתו שבעל השליטה, שגם הוא הפסיד את ממונו בעסק הקורס, ישלם לנושים אחרי נפילת החברה. אף אחד לא חשב שהוא מחויב לשלם. איש לא העלה על דל מחשבותיו שבעל שליטה בחברה שגייסה הון מהמוסדיים, ערב באופן אישי לחוב. אין דבר כזה.

"כעת הדברים משתנים ולא לטובה. יש ציפייה מוגזמת שבעל שליטה ישקיע מממונו בחברה כושלת שנכשלה שלא בעטיו. אנחנו פוגעים בכלכלה אם יוצרים נורמה משפטית מחייבת אשר גוזרת על בעלי שליטה של תאגידים המגייסים חוב על-ידי הנפקת איגרות-חוב להיות מעין ערבים. זאת תוצאה קשה לכלכלה. אנחנו מבקשים לברך כביכול ובעצם נמצאים מקללים".

לא עובד בשביל הכסף

תשובה, לקוח וגם חבר, נמצא כרגע בכותרות בקשר לקריסת דלק נדל"ן, וסופג ביקורת קשה על התנהלותו. אתה סבור שהוא נהג בסדר?

"תשובה הוא מאנשי העסקים הבולטים, לא רק בתור מצליחן בעסקים אלא בתור מי שקשוב לרחשי הציבור וחשוב לו המוניטין הערכי והחברתי שלו, ולא רק ההצלחה בעסקים. הוא כואב את התוצאה של קריסת דלק נדל"ן. מאוד. אבל לא הוא חולל את הקריסה הזאת. הוא הביע נכונות, שבעיניי היא נכונות מופלגת, לתת תמיכה גם לחברת דלק נדל"ן הקורסת וגם לבעלי החוב בסדרי גודל של מיליארד שקל. אין לזה אח ורע. הנכונות הזאת ראויה לכל שבח. ולכן הייתי מצפה להתייחסות שונה לחלוטין כלפיו. במקום זה הוא מותקף".

רובין הוא אמנם לא יצחק תשובה, אבל גם לא חסר לו כסף ("אני כבר לא עובד בשביל הכסף"). ולמרות זאת, רובין לא עוצם עיניו נוכח המצב החברתי והסוציאלי בארץ. "מדינת ישראל מאוד קשה לזוגות צעירים. מאוד. גם אנשים שלמדו ואנשים עם יכולות כמעט לא מסוגלים לקנות גג למשכנם. זה דבר מאוד גרוע לחברה שמתיימרת להיות בריאה".

בקיץ הקודם רובין אף השתתף בהפגנות ובכינוסים שהתקיימו במסגרת המחאה החברתית. באחת ההפגנות קיבלה בתו טלפון מחבריה שאמרו לה "מה אבא שלך עושה פה? הוא לא נורמלי, שיתחבא". את רובין זה לא הטריד: "היה משב-רוח טוב, ברמה. לא היה שמץ של אלימות. זה היה עם ישראל האיכותי. זה מה שאני ראיתי והייתה לי התרוממות רוח, למרות שזו לא בדיוק מחאה שאני נמנה עם אהודיה. אני נמנה עם אוהדיה אך לא על אהודיה. מאוד הבנתי את התנועה הזאת המחאה, למרות שהיא לא הייתה קונקרטית, בגלל שהיא כל-כך רומנטית, לא ממוקדת, כל-כך מרגישה מהבטן. היא הייתה אותנטית".

אותנטית - כן. אפקטיבית - לא. כך סבור רובין: "בינתיים קפצו הרבה טרמפיסטים על העניין הזה, אבל המצב של האוכלוסייה הצעירה במדינה לא משתפר באופן ממשי ואני גם לא רואה אותו משתפר. זה קשה. אני רואה את זה אצל הילדים שלי. ללא עזרה מההורים זה מאוד קשה. זה גם גורם לפערים ולתסכול".

וכמו תמיד, המשפט "פעם זה לא היה כך", רלבנטי גם בעניין הזה. "במדינת ישראל של שנות הנוסטלגיה לא היו פערים כאלה כפי שהיום, וגם אם היו פערים, הם לא נראו. גם לפני הרבה שנים היה מצב קשה, אבל לכולם היה קשה. היו מתי מעט שהיו יוצאים מן הכלל, ולא ראו אותם. הם לא בלטו".

אז כנראה עשינו משהו לא טוב ב-64 שנות המדינה, אם הפערים כל-כך משמעותיים היום.

"ממש לא. אני חושב שעשינו דווקא טוב, במובן הזה שרוב האוכלוסייה לא דרכה במקום. חלק גם רצו למרחקים ארוכים וגבוהים מאוד. זה החלק הטוב. אבל חלק לא מבוטל של האוכלוסייה, אם כי יותר קטן באופן יחסי, נשאר דורך במקום. לכן, הפערים נפערו מאוד, והבולטות של המצליחים גדלה. ישראל, בניגוד למדינות אחרות היא מדינה אינטימית. כשמישהו מצליח, גם מכירים אותו אישית. או אז כל אחד שלא הצליח כמותו חושב לעצמו 'במה הוא יותר טוב ממני', ומתעוררת קנאה שמביאה לשנאה, לטינה או לכל מיני קומפלקסים פסיכולוגיים אחרים שהם בעיניי מובנים מאליהם. הם לא צריכים להיות, אבל זה חלק מתבנית אישיותנו".

חברות מקוטבות

חלק אחר ממבנה אישיותינו - כחברה ישראלית - קצת יותר מעציב את רובין. "יש לנו בישראל שלוש חברות מקוטבות מאוד. כשדיברתי על החברה הישראלית, בעצם התכוונתי לחברה אחת מבין השלוש. שלוש החברות הן: החרדים, הערבים והחברה שעליה דיברתי, שהם כל השאר. אם יש איזה שהוא כישלון מהדהד במדינה, זה שלא הצלחנו ליצור הרמוניה וטשטוש חברתי בין שלוש הקבוצות הקוטביות האלה. אם יש משהו שעלול להיות הרסני עוד יותר מהפערים החברתיים שדיברתי עליהם קודם, זה שכל שכבה תמשיך לחיות בתוך עצמה. יש מתחם שלם שאתה לא מרגיש אליו שום שייכות, שני מגזרים, ויכול להיות שבעוד זמן לא רב הם יהוו את הרוב במדינה".

ואז מה יקרה? לא תהיה עוד מדינת ישראל?

"חס וחלילה. בוודאי שתהיה. אבל זו תהיה מדינת ישראל שונה מהמדינה שאני מכיר. אני לא מוכן להעלות על הדעת מחשבה שלא תהיה מדינת ישראל. בעיניי, ישראל היא נצח-נצחים ואני לא מאמין שהקוטביות הזאת תאיין לנו את המדינה. היא תגרום צרות אחרות, שאני מקווה שנדע להתגבר עליהן, אבל המדינה תשכון לבטח עוד הרבה שנים עם בעיות אחרות, חדשות, שניתנות לטיפול".

אם ישראל כאן כדי להישאר, זה אומר שלדעתך יהיה גם שלום בקרוב?

"אני מאמין שנגיע לזה, בגלל שאני אופטימיסטי. זאת אופטימיות זהירה מאוד אבל היא ניזונה מכך שזה הגיוני לכל אחד מהצדדים לסיים את הסכסוך ארוך השנים הזה. לנו, כמדינת ישראל בוודאי וגם לפלסטינים. אהוד אולמרט כמעט הגיע ליעד, וחבל שכהונתו הסתיימה. אני מאמין שבאמצעות האופטימיות שהוא סחף את עצמו בה וידע לסחוף אחרים באמצעותה, יחד עם הכריזמה וכושר המנהיגות שלו, הוא היה מצליח להגיע לתוצאה טובה יותר מהדשדוש שלנו היום".

אתה מודע לכך שכהונת אולמרט הסתיימה עקב פתיחת הליך פלילי נגדו. הוא כרגע ממתין להכרעה במשפטו, וייתכן שיורשע בפלילים?

"אולי הוא יזוכה. אני מקווה בשבילו שהוא יזוכה".

הוא חבר?

"אנחנו מיודדים".

אז רה"מ בנימין נתניהו לא יכול להביא את השלום?

"את הנושא הפלסטיני ביבי לא מנהל באופן מניח את הדעת".

למרות חוסר האמון שרובין מביע ביכולותיו של נתניהו בעניין השלום, בנושא אחר הוא כן מפרגן לרה"מ: "את הנושא האיראני נתניהו מנהל באופן מבריק. הוא הצליח באופן מזהיר לגייס את העולם להבין את האיום האיראני הגלובלי, האיומים של ביבי מועילים וטובים, ויש בהם גם מן הנחישות ומן האמינות, ואני רק מקווה שהוא לא יסחוף את עצמו למרחקים גדולים ממה שהדבר מצדיק".

אם תשאלו את רובין, ההיסטריה הישראלית, בניית הבונקרים והמחשבות על בריחה מהארץ בעקבות האיום האיראני, צריכות להיכנס לפרופורציות. "אנחנו לא צפויים לחטוף טילים מאיראן בקרוב. אנחנו יכולים להיות רגועים".

אבל אם שואלים אותו על תדמיתנו בעולם, התשובה קצת אחרת. במיוחד על רקע פרשות דומות לפרשת הסמח"ט, סא"ל שלום אייזנר, שהיכה מפגין דני בפניו והושעה. "ברמת המקרו זה היה איום ונורא. אנחנו מצטיירים כמדינה אלימה, ככובש דורסני מאוד, נוגש ממש. הפרשה הזו גרמה נזק גדול מאוד מבחינה תדמיתית לישראל, שתדמיתה כבר ממילא חבוטה".

אבל אצל רובין, מהליטיגטורים המובילים בארץ, ברור שהתשובה אף פעם אינה יכולה להיות בגוונים של שחור-לבן. "אני לא יכול להתעלם מהמיקרו של הקצין עצמו שאותו אינני מכיר. אני יכול להבין שבסיטואציה מסוימת של מתחים, של מכות או של יוהרה או של כאלה שמנסים בעצם לקום עלינו, לבזות אותנו, וסיטואציות כאלה מתרחשות השכם והערב, הקצין יוצא מדעתו. כל קצין עלול לצאת מדעתו במצב כזה. קל לנו לשפוט את זה מהמשרד הממוזג, אבל יכול מישהו, ברגע של להט יצרים, לתת איזו שהיא חבטה, ובאותו רגע גם להצטער עליה מרות, ופתאום הוא נהיה אויב ישראל. זאת הגזמה פראית".

אולי אלה האינסטינקטים הסנגוריאליים של רובין או אהבתו למדינה ולחיילים המשרתים בצבא, שגורמים לו לצאת להגנתו של האדם שהפך למאוד מושמץ במדינה. כך או כך הוא עומד על דעתו. "לא מדובר בפושע ולא באדם לא ערכי. מסיטואציה כזאת לא ניתן ללמוד על זהותו של האדם ולהוקיע אותו ברבים כאילו שהוא בריון קשקשים".

עוד אירוע שהסעיר את המדינה בשבוע שעבר היה האירוע שבו צעירה קיימה יחסי-מין עם נערים לאור יום בחוף הים בת"א. האירוע הזה, אומר רובין, מעיד על בעיה אחרת במדינה - אי-תפקוד של גורמי האכיפה.

רובין: "המשטרה לא מתפקדת, לא בתחום החקירות, לא בתחום התנועה, לא בשום תחום. היא משטרה דלת-אמצעים עם כוח-אדם שחוק בחלקו הגדול, שעוסקת באירועים שלא כולם טיפוסיים למשטרה. נגישות המשטרה לאירועים שאליהם נקלע הציבור היא מחפירה. הכול שאלה של משאבים ושל כוח-אדם. בלי אמצעים מספיקים גוף כל-כך גדול לא יכול לתפקד".

אבל נראה שלגישת רובין התקציב החסר הוא הבעיה הפחות חמורה של גורמי האכיפה. "המשטרה רודפת תקשורת. זה דבר שאני מכיר אותו זה עשרות שנים. המשאבים שהם מוכנים להקדיש לתקשורת הם גדולים מאוד ואחר-כך הם נופלים בפח כיוון שכגודל הציפייה כך גם גודל הנפילה".

רובין לא חוסך שבטו גם מהפרקליטות. "הדוגמה הכי טובה היא ההליך הארוך מאוד שהיה בפרשה שכונתה 'פועלים בשחור' על-ידי הרשויות, של כביכול הלבנת ההון בבנק הפועלים, אשר נגמרה בקול תבוסה גדולה של המשטרה והפרקליטות. אבל הם כל-כך נסחפים על גלי התקשורת שהם מתחילים להאמין שהם מוצלחים כמו שהם נראים בתקשורת, ואחר-כך הם לא יודעים איך לרדת מהעץ.

"זה קרה בתיקים קודמים ויהיה בתיקים נוכחיים. אחד מהם זה תיק הולילנד. תיק הולילנד הוא בועה שרובה תתנפץ לרסיסים. ייתכן שלא כולה, אבל ברובה המכריע, ורוב רובם של הנאשמים יצאו ללא פגע".

הייתי יותר רומנטיקן

ומה עם הפוליטיקאים שנחקרים ועומדים לדין חדשות לבקרים. המדינה באמת כל-כך מושחתת?

"בעבר הייתי עונה 'לא' מוחלט. לפני 10 שנים הייתי יותר רומנטיקן, חשבתי שאנחנו מדינה חפה משוחד, ששוחד בישראל הוא מילה מגונה".

והיום?

"עכשיו אני עומד בתדהמה על טעותי. השורה התחתונה והמביכה היא שאני כבר לא בטוח שאין שוחד ושחיתות במדינה. זאת האמת המרה".

אתה ממש נביא זעם - הטייקונים בורחים, הפערים החברתיים מתחדדים, המשטרה לא מתפקדת, השחיתות משתלטת. שכחת שאנחנו בראיון "חגיגי" ליום העצמאות?

"פתאום תפסתי את עצמי שכמעט הכול רע בעיניי, אבל באותה נשימה אני רוצה לומר לך חגיגית שאני מת על המדינה הזאת, אין כמוה, ואני לא אומר את זה מן השפה אל החוץ. אני מאוהב במדינה, ואני מאמין שנשתפר. דברי הביקורת שאני אומר היום אלה פצעי אוהב. זאת מדינה מופלאה".

אז אחרי כל נבואות הזעם האלה מה אתה מאחל למדינה?

"אני מאחל דבר אחד מאוד חשוב בעיניי, והוא לא ציני - שלא יהיה יותר גרוע. זה בעיניי אחד האיחולים הטובים ביותר. גם לעצמי אני מאחל שלא יהיה יותר גרוע. אני מסתכל על החיים בוורוד. אני אופטימיסט מטבעי. ניתחתי ניתוח קר את המערכות במדינה, ואני מאמין במה שאמרתי, אבל כשמגיעים לתחום האיחולים והנפש, אז יש לי נפש הומייה, אוהבת ישראל, ולא הייתי מחליף את המדינה בשום מקום אחר בעולם, כולל הבעיות והרבדים השסועים שיש בה".

"לא ראיתי ניצוצות בתקופת כהונתו של נאמן, וגם לא זיקוקי די-נור של יום העצמאות""

לאחר תקופה של שקט יחסי בזירת "נשיא בית המשפט העליון-שר המשפטים", בזמן כהונתם של הנשיאה הקודמת, השופטת דורית ביניש, ושר המשפטים הנוכחי, פרופ' יעקב נאמן, נדמה היה בשבוע שעבר כי הזירה מתחממת שוב. זאת, לאחר שנשיא בית המשפט העליון החדש, השופט אשר גרוניס, מתח לראשונה מאז שנכנס לתפקידו (1 במארס) ביקורת ציבורית על השר נאמן ועל הצעת חוק יסוד: החקיקה, שגיבש.

בטקס השבעת שופטים בבית המשפט העליון בירושלים, אמר גרוניס כי "ההצעה מעוררת קשיים לא מעטים, על כן יש מקום לדיון מעמיק בהצעה, ולא, תהיה בכייה לדורות". רבים הופתעו מגישתו של גרוניס, אשר נאמן היה אחד מתומכיו הנלהבים, לרבות שרים מהימין שסברו שהוא "המועמד שלהם". גם המתנחלים "נדהמו" לאחרונה מפסיקת בג"ץ, שבה היה מעורב גם הנשיא גרוניס, על פינוי מאחז מגרון עד חודש אוגוסט השנה.

את עו"ד רובין הדברים הללו כלל לא הפתיעו. "מאחורי הדברים והדימויים והפנטוזים של התקשורת והפוליטיקאים ביחס לשופט גרוניס לא היה דבר וחצי דבר. השופטים, ברובם המכריע, הם שופטים בכל רמ"ח אבריהם, וכשהם יושבים על כס המשפט הם יודעים להשתמש בכלים המשפטיים ולרוב גם לנטרל את כל מאוויי הנפש הפרטיים שלהם ותפיסות העולם שלהם. לחשוב על נשיא ביהמ"ש העליון החדש כמוטה פוליטיקה או כמוטה ימין ושמאל, אלה דברים שאין להם שחר".

לדברי רובין, הביקורת שמתח הנשיא גרוניס על הצעת חוק יסוד החקיקה, מובנת ואף מתבקשת. זאת, בשל הניסיון לפגוע בערכי היסוד של המדינה. "בתור משפטן שמאמין בסגולתם החשובה של חוקי היסוד כגורם מרסן ומאזן של הממשל, ברור מדוע מרגישה הרשות השופטת, או לפחות חלקים נכבדים ממנה, שקמים עלינו כדי לכלותנו במובן חוקי היסוד.

"אם חוק יסוד שהוא אבן הבריח או אבן היסוד של המשפט שלנו, ניתן להיות משונה כלאחר יד ברוב של 61 חברי-כנסת, אז הוא דומה לכל אחד מהחוקים האחרים. במקרה כזה, הקואליציה יכולה לפגוע פגיעה אנושה בקניין בשם הרוב ולא בשם עיקרון מידתי של פגיעה בקניין, או שהיא יכולה לבטל מחר את זכות הבחירה או חשאיות הבחירה, או אפילו לקבוע שלג'ינג'ים אסור לעלות לרכבת. ואני בכוונה מגיע לאבסורד. אם זה היה קורה, ביהמ"ש העליון היה מבטל את החוק הזה ורומס אותו בצדק ובמחיאות כפיים של כולם". לכן, מוסיף רובין, "גם למחוקק צריכים להיות קווים אדומים. זה הרעיון של החוקה. אני לא מוכן שהכנסת תעשה מחוקי היסוד חוכא ואטלולא . זו אבן היסוד של תרבותנו, של חוסננו ושל ערכנו, ולכן אבן היסוד הזאת חייבת להיות מוצקה. זה מה שגרוניס ביקש להבהיר".

ומה זה אומר על נאמן שמקדם את החוק?

"זה אומר שאם נאמן תמך ברוב של 61% או 65% מחברי-כנסת כרוב מספק לצורך שינוי חוקי יסוד, הוא לא שקל את הדברים בתבונה. ואני אומר זאת, לשם ההמעטה".

רובין נוקט בלשון המעטה גם כשהוא נשאל מה הוא חושב על תפקודו של נאמן כשר משפטים, אך הדברים ברורים: "לא ראיתי ניצוצות בתקופת כהונתו, וגם לא זיקוקי די-נור של יום העצמאות".

השאלון

> מה מניע אותך לקום בבוקר? "העבודה".

> מה חסר לך? "זמן. 24 שעות ביממה לא מספיקות לי. אם יהיה לי עוד זמן אנצל אותו לנכדים ולעבודה".

> מה מבלבל אותך? "כלום. אני תמיד עם הרגליים על הקרקע. החברים צוחקים עליי שאני תמיד צריך להיות בשליטה. אני למשל לא שותה אלכוהול, אז הם צוחקים שזה בגלל שאני תמיד צריך להיות בשליטה למקרה שלקוח יתקשר אליי פתאום".

> *מה מכעיס אותך? "חוסר יושר, בגידה, אפליה, וגם 'משפח'. זה ההיפך ממשפט. זה החלטה שיפוטית איומה ומזיקה".

> *מה מעציב אותך? "ברמה האישית לא חושב שיש משהו שמעציב אותי. ברמה הלאומית מעציבים אותי המגזרים השסועים של האוכלוסייה בארץ".

> *מה מרגש אותך? "סרט טוב יכול לרגש אותי מאוד. עד כדי דמעות. אני אוהב דרמות וסרטי אקשן, אבל לא אוהב קומדיות. אין קומדיות שנונות היום. זה שמישהו זורק על השני עוגה לפרצוף וצוחקים, אני לא יכול להבין את זה".

> *מה החולשה הכי גדולה שלך? "לעיתים אני מנוכר ולא יוצר קשר אישי עם הסובבים אותי. אני יכול לעבוד שנים עם אנשים מסוימים ולא ליצור קשר אישי. זה לא לשבחי. יש לי חברים שיגידו 'הוא לא יודע ליצור קשר אישי? הוא כזה שרמנטי, נחמד, מתחכם, בדרן ושנון'. זה הפגם שלי".

> *מתי בכית בפעם האחרונה? "זו לא חוכמה. בלי להגזים, אני בוכה כמעט כל יום עצמאות. כל שנה ביום הזיכרון וביום העצמאות אני בוכה, וגם השנה. אז זו הפעם האחרונה שבכיתי".

> *מתי צחקת בפעם האחרונה? "כמו שאני בוכה הרבה אני גם צוחק הרבה. גם על עצמי. היום, אתמול, שלשום. אני לוקח את החיים בקלות. גם בבית משפט, בתיקים הכי אימתניים, ועם השופטים הכי קפדניים אני תמיד מתבדח, ותמיד רוחי קלה עליי, ושובבה עליי, ואני כל הזמן צוחק. אני מתנהל בקלילות. אני לא מפחד שמא אסדוק את עצמי או שלא אצא טוב מהעניין, ואני לא מתייחס ברצינות לדברים, גם לא לעצמי".

10

דברים על

עו"ד פנחס (פיני) רובין

1. נולד ב-1949 בקיבוץ כפר גליקסון, ומתגורר כיום בכפר שמריהו. נשוי לציפי, משפטנית ובעלת תואר שני מאונ' הרווארד, אב לשניים, עינת ואיתי, וסב לשניים, אור ואילי

2. בן יחיד להורים ניצולי שואה, שהקימו, ביחד עם אחרים, את כפר הילדים והנוער 'אלוני יצחק', שבו גדל ולמד עד גיוסו לצבא.

3. כשהיה בן 18 גילה, תוך שיחת חולין עם אביו, כי לאביו הייתה משפחה קודמת, אישה וילדים, שנספתה בשואה

4. בילדותו היה בטוח שיהיה פרופסור לספרות, אבל בצבא, כשעבר קורס לחקירות של מצ"ח, למד גם משפט פלילי, וכל תוכניותיו השתנו

5. במקביל לשירותו הצבאי למד משפטים במסלול ערב באונ' ת"א. בתום הלימודים התמחה אצל פרופ' זאב צלטנר, אז נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב

6. את השנה השנייה להתמחות עשה במשרד גורניצקי, ומאז לא עזב את המשרד, שכיום הוא עומד בראשו

7. מומחה בעל שם בינלאומי לדיני מיסים ותאגידים, ליטיגטור מוביל ויועץ משפטי לעסקאות ענק במשק

8. בין לקוחותיו: משפחת עופר, שרי אריסון ובנק הפועלים, יצחק תשובה וקבוצת דלק, בני שטיינמץ, דן פרופר ואסם, רשת פתאל, ורבים נוספים

9. הוא עובד סביב השעון. הפחד הגדול שלו הוא לשבת רגל על רגל בחוף קריבי, עם כוס משקה ביד

10. הוא תמיד מחובר לאייפד ולאייפון, גם בחופשות

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות