"אנחנו על סף מהפכה עולמית: הנשים הופכות לכוח כלכלי דומיננטי במשקי הבית"

רחוב הולנדי אדמדם. בית אבן בעל נוכחות. שני עצים מוארים בחזית. מדרגות גבוהות אל הדלת הפתוחה. ושני ילדים מתרוצצים בסלון. רעננה זה כאן. "הגענו לעיר ב-97' ועברנו לבית הזה ב-99'", משחזרת בעלת-הבית, פרופ' שרון רבין-מרגליות, בזמן שיורם בעלה מטפס עם צמד הזאטוטים, בנם וחבר שלו, אל הקומה השנייה. "שנינו ירושלמים. גדלנו במרחק של מאות מטרים זה מזו באותה שכונה, רחביה. יורם היה הרשג"ד שלי בצופים, אבל לא זכרתי אותו. נפגשנו בשנה א' באוניברסיטה ואז התברר שהוא מכיר את אחותי, שהיינו באותה תנועת נוער, למדנו אצל אותם מורים, אפילו טסנו עם אותן משלחות של משרד החינוך, בהפרש של ארבעה שנתונים".

על הרצפה פזורים שטיחים דקים ("קניתי באינטרנט"). בסלון כורסאות באוהאוס שחורות ("המקוריות עולות אלפי שקלים"). מולן שולחן צר וארוך עשוי מוזאיקה ("דוד שלי, אחיה של אמי, יוסף שרצר, הכין עבודה לכל מי שהתחתן"). ועל הקיר ציור צבעוני כאוטי ("חבר שלנו מארה"ב צייר את ערימת שברי הצעצועים של בנו").

המטבח פתוח לסלון. שני שולחנות-אוכל סמוכים זה לזה. הבהיר שבהם ("זו הפינה שאני הכי אוהבת, כאן יושבים וכאן מדברים") פונה לחצר, שבה עצי דקלים ענקיים, עץ מורכב של לימון, תפוז וקלמנטינה, וגם תפוז סיני שמתנשא מעל שרכים ושיחים. ציפורים מצייצות. נעים ומלבב. אבל פרופ' רבין-מרגליות דקת הגו מבהירה ש"עכשיו אנחנו מצטערים ששתלנו כל-כך הרבה, כי זה עמוס מדי. אני מאוד אוהבת את הגינה, אבל מסתכלת עליה מבפנים".

למטה נמצא "בייסמנט של משחקים", ובו שולחן פינג-פונג מפורק, עמוד כדורסל ומסך טלוויזיה, רק שאין טלוויזיה בבית. המשפחה מעדיפה לטייל. "היינו בסין. היינו בגואטמלה. במצרים, בפירמידות. בירדן. באלסקה. קוסטה-ריקה. כל אירופה. תמיד עם הילדים. קמפינג בספרד, אנגליה, קנדה, כל ארה"ב, צ'כיה, סלובקיה, בטח אפספס משהו. הטיולים זה גיבוש. זה פסק-זמן מהחיים. חלק מטעם החיים שלנו".

חממה בשכונת רחביה

"נולדתי ב-1967 בניו-יורק, לזוג הורים בשנת שבתון, כמה ימים אחרי מלחמת ששת הימים, ובסוף השנה הגעתי לירושלים. אבי, מיכאל רבין, עלה ארצה ב-1935 מגרמניה, כשהיה בן ארבע. אמי, רות, עלתה באותה שנה מוינה, גם היא הייתה בת ארבע, אפשר שעל אותה אונייה. משפחתו של אבי הגיעה לחיפה. אני דור שלישי לאנשי אקדמיה, גם לסבא ולסבתא היו דוקטורטים מגרמניה. סבא היה ראש ישיבה מודרנית שהפך כאן למנהל תיכון, סבתא הפכה לסופרת. הם היו מבוגרים ואבא מספר שלא היה להם כוח אליו, והוא גדל מעצמו עם אחותו על הכרמל.

"מגיל מאוד צעיר היה ברור לו שהוא מוכשר במתמטיקה. אפילו שכרו לו מורה פרטי, הדוד של ביבי נתניהו, אלישע נתניהו, שהתרשם מיכולותיו. בגיל 18, אחרי מלחמת השחרור, התחיל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית, שם הכיר את אמא, שעזבה לביולוגיה במסלול לדוקטורט. היא גדלה בת"א. להוריה היה כולבו גדול בוינה, סבי היה ציוני, הצליח להעביר את הכסף ארצה ופתח בית-חרושת למרצפות. פרצו המאורעות, הכול נעצר והם הפכו לחסרי כול, חיו בצניעות. אמא הייתה פעילה חברתית, צופים, הגשמה בקיבוץ אלומות, שמעון פרס היה המזכיר.

"הוריי התחתנו צעירים, בני 23, בשנת 54', בארה"ב. אבא למד בפרינסטון. הם חיו בניו-יורק 5 שנים וחזרו לירושלים ב-58'. כוכבו של אבא דרך. הוא חתן פרס ישראל למדעי המחשב, פרס רוטשילד, פרס טורינג, חבר באקדמיה למדעים. גאון. גם אחותו, פרופ' מרים בן פרץ, היא כלת פרס ישראל, בתחום החינוך. ב-1980 החליט לפצל את חייו וקיבל משרה בהרווארד, אז זה עוד לא היה מקובל. עד היום, בגיל 81, הוא מבלה בבוסטון כמה חודשים בשנה. אמא עשתה דוקטורט בביולוגיה, אבל לא סיימה. ב-68' החליטה ללמוד משפטים ומצאה את הייעוד שלה בחיים. השתלבה בפרקליטות המדינה, הייתה מנהלת המחלקה הבינל' ועסקה בהסגרות.

"לתוך החממה הזו נולדתי. יש לי אחות, טל, גדולה ממני בחמש שנים, שמשמשת כראש קבוצת המחקר ב-IBM בהצפנה, התחום של אבי. גרנו ברחביה. קהילה אינטימית, סגורה, אווירה של כפר. הרבה פרופסורים, אצולה ספרדית. הייתי ילדה שקטה, שמחה, שקועה במחשבות שלי, הרגשתי מוגנת בעולם שלי. חווינו המון חום ואהבה בלי תנאים. נתנו לנו במה לדבר. הקשיבו לנו בכל גיל, בלי סוף. בארוחות ערב, לא משנה אם הייתי בת 4, 5, 6, ערכו לנו מקום, נתנו לנו לדבר, ואחרי שהאורחים הלכו טרחו לספר לנו מה היה הכי מוצלח במה שאמרנו. זה קסום.

"אני מאוד אוהבת את הנופים של ירושלים. אבא היה לוקח אותי ברגל לטייל, חושב על בעיות מתמטיות, פוגש אנשים ותמיד, גם כשהייתי קטנה, מציג אותי בצורה הכי מכובדת, נותן לי הרגשה טובה עם עצמי. הנדוניה הרגשית שלקחתי מהם היא שהדברים הכי חשובים הם המשפחה ואהבה בלי תנאי לילדים. לקבל אותם כמו שהם, כי העולם מספיק ביקורתי כלפי הילדים שלך.

"בגיל עשר נפתחתי לעולם. הייתי מאוד פעילה, הרבה חברות, אוהבת ספורט, רצה למרחקים ארוכים, לא מזמן רצתי חצי-מרתון בת"א. אהבתי ללמוד, היו לי הרבה תחומי עניין: מדע, ספרות, היסטוריה. פעם ראשונה שיצאתי מהכפר היה לצבא. התגייסתי ב-85'. ממשטרה צבאית עברתי ללשכת אלוף פיקוד המרכז, אהוד ברק. עשיתי עבודה לא מאתגרת והבנתי שחשוב לי בחיים שהעבודה תהיה מעניינת וגם שהארץ מורכבת מפסיפס של אנשים ויש להם איכויות שונות, ובסופו של דבר, יש את האדם נטו מולך".

משרד העבודה, ניו-יורק, הבינתחומי

"כל השנים, מאז שאני זוכרת את עצמי, חשבתי שאלמד רפואה ואתעסק במדע. התחלתי לפקפק בזה כשהיה לי חבר מסוף התיכון, עתודאי שלמד רפואה, וכשעזרתי לו להתכונן לבחינות ראיתי שזה לא אינטלקטואלי ולא מעניין במיוחד. מיד אחרי הצבא התחלתי ללמוד. אחרי שהתקבלתי לרפואה, בהחלטה אימפולסיבית, אין לי מושג, לא יודעת למה, החלטתי ללמוד משפטים. אולי כי אמי אהבה את המקצוע והיו תוכניות פרקליטים בטלוויזיה. נהניתי מהלימודים, למרות שזה לא היה הגירוי האינטלקטואלי שקיוויתי לו. יורם ואני היינו בקבוצת לימוד ביחד, התחתנו בשנה ג'.

"שנינו הלכנו להתמחות בעליון, עדיין במגרש הרוסים, אני אצל השופט גבריאל בך והוא אצל שושנה נתניהו, באופן מקרי אשתו של אותו אלישע שלימד את אבי. אח"כ התמחינו בפרקליטות המדינה, גרנו ברמת שרת, נולד יונתן.

"מההתחלה המשותפת יורם ואני תמיד פעלנו כצוות, העבודה המשותפת נתנה לנו כוח. כשעשיתי את בחינות הלשכה, התכוננו אני, יורם ויונתן בן החודשיים. יורם התחיל לעבוד בפרקליטות, אני הייתי בבית. אחרי כמה חודשים חשתי חוסר שקט והחלטתי לחזור. זו הייתה תקופת טרום-המכללות, יש תקנים ואין עורכי דין, וראיתי בעיתון מודעה שמחפשים יועצים במשרד העבודה. בתחילת 93' הגעתי למשרד ענק אבל מאובן, עם אנשים עייפים שלא אוהבים לתת תשובות. הייתי שם קרוב לשנתיים, למדתי את המאטריה של דיני עבודה, איך נותנים חוות-דעת משפטיות, הכרתי את הכוח שבמקצועיות. במקביל, עשינו תואר שני ותרגלנו.

"בסוף 94' נסעתי ללמוד לדוקטורט ב-nyu, היינו שם שלוש שנים, ולקראת סוף התקופה נולד דניאל. זו הייתה תקופה קשה ומרתקת, לראשונה מצאתי אתגר אינטלקטואלי, תיאוריות פוליטיות, פילוסופיה. הדוקטורט שלי עסק בירידת כוחם של ארגוני עובדים. חזרנו לארץ בסוף 97'. פרופ' אוריאל רייכמן הקים את המרכז הבינתחומי, היה מעונין ביורם ולקח אותי בעסקת חבילה, ייאמר לזכותו שגייס אותי בהריון מתקדם. עכשיו התמניתי לדיקנית ביה"ס למשפטים ואני רוצה להדק את הקשרים בין בתי-הספר במרכז, אני נלהבת למשל מכך שהקמנו תוכנית משותפת של משפט ופסיכולוגיה. אני מתעניינת ברעיונות, להיות בחזית המחקר. שנעשה דברים חדשניים, שניתן כלים חדשים לסטודנטים, שנתרום לחברה הישראלית. זה הבית שלי, הבית המקצועי".

תיק הום-סנטר

"בבינתחומי עברתי לחקור את משפט העבודה האישי, אני עוסקת בשוויון הזדמנויות בעבודה. וכפרופסורית-אורחת ב-nyu לימדתי דיני עבודה אמריקניים ואת הנושא של זכויות נשים בעבודה. ב-2008 כתבתי מאמר מאוד גדול בעקבות פסק-הדין שניתן בביה"ד הארצי, אורית גורן נגד הום-סנטר, שעסק בפערי השכר בין נשים לגברים. גבר ואישה התחילו לעבוד שם באותה תקופה במחלקת נגרות. בסעיף דרישות שכר היא רשמה 3,500 ש' לחודש וקיבלה, הוא ביקש 6,000 - וקיבל 5,000. השאלה הייתה האם זו אפליה מחמת מין. אנשי הום-סנטר טענו: היא קיבלה מה שביקשה.

"אלא שנשים וגברים מנהלים מו"מ בדרך שונה. נכון שאם גבר היה מתנהג ככה, הוא היה מקבל פחות, אבל הוא לא יתנהג ככה, ומשם נובעים פערי השכר. זה מחקר שאני גאה בו - יש בו חלק משפטי חשוב".

המהפכה הנשית

"אני עומדת להתחיל לחקור תופעה שלפיה אנחנו עומדים על סף מהפכה חברתית תרבותית גדולה בכל העולם: הנשים הופכות להיות הדמויות הדומיננטיות במשקי הבית במעמד הבינוני והנמוך, כי שוק העבודה והצרכים שלו מתאימים יותר, באופן גס, לכישורים של נשים. הענפים שגדלים, שירותים וטיפול, מבוססי כוח עבודה נשי, ולכן במיתון הכלכלי בארה"ב אחוז הגברים שאיבדו את מקום עבודתם היה גבוה מזה של נשים. עובדות זרות שמגיעות לכאן הן הכוח הכלכלי ביחידה המשפחתית שלהן, כי הן אלה ששולחות כספים הביתה ומחזיקות משפחות שלמות. ובמשקי בית של אנשים צעירים רואים יותר ויותר בני-זוג שמשתכרים אותו דבר, או שהאישה משתכרת יותר, אבל הטיפול נופל על כתפיה - גם מנהלת את משק הבית וגם מפרנסת, נטל כפול.

"יש בעיות מבניות של תקרת זכוכית לנשים ולקידום נשים, אבל בד בבד יש גברים שמרגישים שהם נדחקים משוק העבודה. המצב הזה ילך ויגדל. במציאות יהיו עוד ועוד בתים עם גברים מסורסים, זה ייצור המון תסכול, ואנחנו לא ערוכים לטפל במה שעלול לקרות. לדעתי, גם הדרת נשים בחברה הדתית והחרדית נובעת מכך: האישה היא המפרנסת, הכוח אצלה, והם מאוימים מהנשים החילוניות. כיום יש יותר נשים בוגרות תארים ראשון ושני, ונשים שעושות דוקטורט יותר מגברים, יותר מ-50 אחוז, ומדברים גם על כך שהאופן שבו מתנהל הלימוד בבתי-הספר מותאם יותר לאופן שבו בנות לומדות. צריך לשים לב לזה, זה חומר נפץ. מפחידה אותי האלימות שעלולה לפרוץ עקב אי-תפקוד במשקי הבית, וברמה הכלל-חברתית - כשגברים משועממים ולא מרגישים טוב עם עצמם".

סדר יום

"אנחנו קמים בשבע בבוקר, מארגנים את הילדים ביחד. מורידים אותם בביה"ס. לארוחת בוקר אוכלת שוקולד ושותה קפה. יוצאת לעבודה, עשר דקות נסיעה לבינתחומי. עוברת על אימיילים, אחר-כך מלמדת או עובדת על המחקר שלי. עכשיו, כדיקנית, אני מניחה שרוב שעות היום שלי יוקדשו לניהול הפקולטה ולפעילויות במרכז. ב-12:30 ארוחת צהריים, שעה בקפיטריה עם חברים בפקולטה. פעם בשבוע יוצאת לאסוף את הילד מהגן ב-16:30. בימים אחרים נשארת עד שש-שבע בערב. בערב מטפלים בילדים. בעלי מבשל, רק הוא, מכין לכל אחד מה שהוא רוצה. הערב מוקדש לילדים, לשיחות בינינו. אין טלוויזיה. לפעמים נפגשים עם חברים. קוראים. אני גולשת באינטרנט. רצה פעמיים בשבוע שעה, ומתאמנת פעמיים בשבוע. שישי-שבת מוקדש לחברים ולמשפחה. הולכים לישון ב-12, אחת בלילה".

לולא הייתי חוקרת במשפטים "הייתי מדענית".

רזומה

אישי: פרופ' שרון רבין-מרגליות (44) נולדה בניו-יורק ומתגוררת ברעננה, נשואה ליורם (49, פרופ' למשפטים בתחום המסים באוניברסיטת ת"א), אמא ליונתן (19, חייל), דניאל (15) ורועי (5)

מקצועי: תארים ראשון ושני במשפטים (אונ' עברית). סטאז' אצל השופט העליון גבריאל בך ובפרקליטות המדינה בירושלים. סגנית היועץ המשפטי (משרד העבודה). דוקטורט, ופרופסורית-אורחת ((nyu. חוקרת אורחת (הרווארד). פרופ' בתחום משפט העבודה ושוויון הזדמנויות בעבודה (הבינתחומי). מרצה לדיני עבודה (אונ' עברית ואונ' ת"א). ארגנה כנסים וימי-עיון רבים. דיקנית ביה"ס למשפטים (הבינתחומי, מ-1 במאי 2012)

קריירה: חוקרת מובילה בתחום משפט העבודה בישראל. תחומי מחקר עיקריים: שוויון הזדמנויות בעבודה עם דגש מיוחד על זכויות נשים בשוק העבודה, וזכויות חוקתיות במקום העבודה. מאמריה מצוטטים בביהמ"ש העליון ובביה"ד הארצי לעבודה