לא יקיר הברנז'ה

ההיגיון הפוליטי הדומיננטי כיום קובע כי לכל תפקיד מפתח במערכת המשפטית יש למנות את האדם הכי פחות מתאים, החלש ביותר, מלחך הפנכה, הבלתי כשיר והבלתי מיומן שניתן למצוא. אם ניתן למצוא מישהו שמינויו נעשה משיקול זר כה בוטה עד שגם הוא עצמו מבין זאת, ולפיכך עשוי לראות את עצמו כמחויב למי שתמך בו - יהיה זה בונוס. זה הלך הנפש הניהיליסטי, וזו השיטה השלטת כיום בפוליטיקה הישראלית, והיא מיושמת מעל המקפצה, לעיני כל.

כך הוחלט ב-2009 למנות את פרופ' יעקב נאמן לשר המשפטים - תוצאה של דיל בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשותפיו הקואליציוניים הבכירים אהוד ברק ואביגדור ליברמן, אחד מהם ממתין להכרעת המערכת המשפטית שנאמן מופקד עליה.

נאמן עשה את המוטל עליו, והביא לבחירת יועץ משפטי לממשלה מהשוק הפרטי, שנחשב לבעל חשיבה סנגוריאלית שעשויה לסייע לחשודים בכירים ביום מן הימים.

היועץ, יהודה וינשטיין, אמנם הודיע על כוונתו להעמיד לדין את ליברמן בכפוף לשימוע, אבל הזמן חולף בעצלתיים: יותר משנתיים רק בקדנציה של וינשטיין, וכתב אישום עדיין אין. אחרי הכול, היה זה ליברמן עצמו שטבע עוד ב-1996 את הביטוי "למנות אנשים בראש שלנו".

נאמן, להגנתו, לא המציא את השיטה. כבר בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה הסתבך נתניהו בניסיון למנות לממשלה יועץ משפטי שאינו מתאים, ולו בקירוב, להיות בעל כישורים למלא את המשרה הרמה. אמנם ב-1997 עורר המינוי של עו"ד רוני בר-און זעקה ציבורית שסיימה את הקדנציה שלו תוך 24 שעות; אך אם הדבר היה נעשה היום, אולי הוא היה מצליח לעבור עם כמה נביחות משולי הדרך בעוד השיירה ממשיכה לבטוש.

גם אריאל שרון רצה למנות יועץ כלבבו, אולם לאחר מספר חודשי הסתגלות, שבמהלכם סגר את תיק "האי היווני" נגד החשוד הבכיר שרון, מצא מני מזוז את הכיוון וחשף שיניים במאבקו בשחיתות לאורך כל כהונתו. כך שטעויות סטטיסטיות מתרחשות לעתים.

לא יקיר הברנז'ה

ואולי אלו אינן טעויות סטטיסטיות, אלא פשוט מידע חסר על המועמד הרלבנטי. גם מיכה לינדנשטראוס נתפס כסבא חביב, היושב לו בחיפה ומתפלפל בחידודי הספק הסביר, כשהפוליטיקאים החליטו לסטות מהנוהג למנות שופט עליון בדימוס והושיבו אותו על כס מבקר המדינה.

העצמאות שגילה לינדנשטראוס בכהונתו וסירובו להתכופף בפני השררה הממשלתית - לעתים הוא נראה כמי שזורח מאושר נוכח כל קטטה ציבורית - הולידה הערכה מחודשת למוסד ביקורת המדינה, שצימח ניבים משוננים.

אהוד אולמרט, שישב בממשלה שמינתה את לינדנשטראוס, בוודאי מבכה את ההחלטה שלא לתמוך בתיאודור אור, שסירב להתמודד על תפקיד המבקר אלא כמועמד מוסכם.

אותה דינמיקה הניעה גם את מינויים של השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ושל השופט יוסף שפירא למבקר המדינה. שניהם לא נחשבו ליקירי הברנז'ה השיפוטית. לפחות בעיני הפוליטיקאים, שניהם אאוטסיידרים, שניהם מינויים החורגים מנורמת המינויים שהייתה מקובלת עד עתה. וחשוב מכול - על שניהם ידעו הפוליטיקאים שהביאו למינויים מעטים מדי.

מביך היה לשמוע את חברי הכנסת מהקואליציה עולים לשידור בימים האחרונים ומגמגמים בניסיון להסביר מדוע הביעו את תמיכתם בשפירא, מבלי שידעו ולו פרט אחד לרפואה על כישוריו וניסיונו. מוטב היה להם כבר להסיר את המסכה ולהודות כי הם תומכים בשפירא כי כך הורתה להם לשכת נתניהו.

גרוניס מתעקש להוכיח מאז מינויו כי הוא איננו נתון בכיסו של איש. לא שהחלטותיו מוטות משיקולים זרים נגד הממשלה - מדובר באדם ובשופט בעל יושרת ברזל - אלא שהוא מתעקש להוסיף את חתימתו האישית על החלטות שיפוטיות, המציבות קווים אדומים להשתוללות הרשויות האחרות.

לא צריך להיות פרויד כדי להבין את הצורך של גרוניס להוכיח שהוא אינו נתון בכיסו של איש. אין גם קושי להבין מדוע אותה חובת הוכחה מוטלת כעת גם על כתפיו של המבקר החדש, השופט שפירא. מדובר אמנם באדם לבבי, רך דיבור, נוח לבריות. אך מי שלא יסטה כמלוא הנימה מהמסקנות הנדרשות בכתיבת דוחותיו, אולי אף יחמיר את טון הדברים עוד יותר לחידוד המסר - שאין לו בעלי ברית במערכת הפוליטית.

ההזדמנות הראשונה תיקרה על דרכו של שפירא מיד עם תחילת כהונתו בחודש יולי. דוח המבקר בפרשת "ביביטורס" לא יגיע לשלבי הסיום בקדנציה של לינדנשטראוס, ויהפוך לטבילת האש של שפירא.

אם הייתה הגינות בפוליטיקה הישראלית, נתניהו היה צריך לפסול עצמו מהשתתפות בהצבעה על בחירת המבקר, בשל התעסקותו הצפויה בנסיעות הראוותניות של ראש הממשלה ורעייתו. בפועל פעל נתניהו להיפך - ביד אחת עיכב ככל יכולתו את התקדמות גיבוש הדוח, כדי שהטיפול בו יועבר למבקר הבא; וביד השנייה הביא למינוי מבקר שלהערכתו יהיה מתון ונוח.

למרבה המזל, טעויות סטטיסטיות עדיין קורות. שפירא עשוי להוכיח בעתיד שהוא אחת מהטעויות הללו - שגיאה של המערכת הפוליטית הפועלת בדרך מקרה לטובת הציבור. לצערנו, אין כל ביטחון שהטעויות הללו ימשיכו לקרות.