בגלל ה"עליהום": אנשי עסקים הורידו את היקפי התרומות

ד"ר ברוך שמעוני: "הלך הרוח של הטייקון יהיה 'נתתי כסף, והחברה הגיבה בכפיות טובה? מהיום אני נותן אך ורק למי שיכיר לי תודה, והמשמעות היא שאני פועל מעכשיו רק באופן ישיר ובלתי אמצעי ישירות מול הנזקקים, לא עוד דרך עמותות'"

המחאה החברתית של קיץ 2011 מיקדה את תשומת-הלב לא רק בראשי הממשל ומדיניותם הניאו-ליברלית בנושא כלכלה וחברה, אלא גם בתאגידים הגדולים ובטייקונים שסומנו על-ידי חלקים מהציבור כתאבי-בצע חמדנים, שעושים את הונם על גבם של ההמונים המסכנים.

העובדה שאותם עשירים הם במקרה הנדבנים הגדולים ביותר למען מטרות חברתיות מקומיות - נבלעה בתוך הזעקה של ההמון, ואם כבר מישהו נזכר בתרומתם למען הקהילה הרי שהנושא רק מונף לטובת המסרים של המחאה והוצג כמהלך ציני חלקלק שמוסיף חטא על פשע: נותנים לעניים 'בקטנה' כמה פירורים וביד השנייה עושקים אותם בגדול עם שולי רווח חזיריים.

שנה אחרי אותה מחאה, ועוד בטרם שככו הדי הנפץ שלה, מעניין לבדוק כיצד זו השפיעה על אנשי העסקים והחברות הישראליות; על היקפי התרומות לקהילה ועל דפוסי הנדבנות שלהם לאור העליהום שחלקם חוו.

ד"ר ברוך שמעוני, שחוקר את הפילנתרופיה החדשה בישראל ועומד בראש תוכנית MA לייעוץ ארגוני במגזר השלישי מטעם אוניברסיטת בר-אילן, טוען כי עדיין מוקדם לבחון שינויי מגמות כיוון שהזמן שעבר קצר מדי, אולם ניתן להעריך מה צפוי להשתנות ומה יהיו ההשלכות של מחאת ההמונים על התנהגות הפילנתרופים בארץ.

לדבריו, במחקר שערך בשנים האחרונות על הפילנתרופים הגדולים בישראל - אותם אנשי עסקים שתורמים מיליוני ועשרות מיליוני דולרים לטובת נושאים חברתיים - הוא גילה כי עד לפני המחאה אותם אנשים הסתובבו עם תחושה טובה שהם חשובים לחברה והחברה חשובה להם.

"תחושת הערך הזו צנחה בחדות עם פרוץ המחאה החברתית בשנה שעברה. אז פתאום הדביקו להם תווית של 'גנבים שבזזו את הקופה', כאשר המסרים, הסמויים והישירים, במחאה היו 'גנבתם אותנו באישון לילה ואתם מנקים את עצמכם עם סיפור כיסוי פילנתרופי, למעשי השוד שלכם'. היו גם ביקורות על כך שהם מעניקים כסף למטרות פילנתרופיות בשעה שהם עושקים את העובדים בפירמות שלהם בצורה נצלנית עם שכר מינימום ובאמצעות העסקה דרך חברות קבלן", הוא אומר.

לדברי שמעוני, השיח הזה מייצר אצל הפילנתרופים תחושת נבגדות עזה וכפיות טובה מצד החברה: "מהמקום הזה, אני צופה שקצב הזרמת הכספים שלהם יצטמצם. זה לא שהם יחדלו לתרום לחברה ולקהילה, אבל ביום שאחרי המחאה הם יחפשו רמת שליטה גבוהה יותר בניהול כספי התרומה: הם יקימו יותר קרנות על שמם, יהיו מעורבים בניהול הקרנות הללו ויעקבו באופן צמוד אחר היקפי הכספים המוזרמים ולאן הם הולכים. כתוצאה מכך, נראה פחות שיתופי פעולה עם עמותות, גופים מוסדיים, קרנות או עם המדינה. הלך הרוח של הטייקון יהיה 'נתתי כסף והחברה הגיבה בכפיות טובה? מהיום אני נותן אך ורק למי שיכיר לי תודה והמשמעות היא שאני פועל מעכשיו רק באופן ישיר ובלתי אמצעי ישירות מול הנזקקים, לא עוד דרך גופי אמצע כמו עמותות'".

פחות חשיפה ופחות פרסום

ד"ר ניסן לימור, יו"ר פורום ון ליר למגזר השלישי ומנהל המכון לאחריות אזרחית במרכז ללימודים אקדמיים, סבור אף הוא כי יחול צמצום בהיקפי התרומות הצפויים מצד חברות ונדבנים. יחד עם זאת, לדבריו, צמצום היקפי הנתינה לא נובע בהכרח מן המקום האמוציונלי - תחושת הפגיעות, הבגידה - אלא ממקום רציונלי: על רקע הירידה ברווחיות החברות כתוצאה מהמצב הכלכלי.

"עדיין יש אצל הטייקונים תחושת מחויבות עמוקה לחברה", אומר לימור, "זה לא ישתנה, גם לא לאחר המחאה החברתית. זה לא סוד שתרומת התאגידים ואנשי עסקים בארץ אינה גבוהה. אם מודדים את אחוז התרומות ביחס לרווחים הרי שהנדבנים הישראלים, החברות הישראליות, מעולם לא היו במקום גבוה בהשוואה עולמית. עכשיו, אחרי המחאה, הנתינה המצומצמת שלהם ממילא - תיעשה תוך כדי הורדת פרופיל. כך הבנקים, חברות המזון, או חברות התקשורת שתורמים בערוצים שונים לחברה, יתקשרו הרבה פחות את הנתינה שלהם".

- למה?

לימור: "אחרי הכול, התרבות הקפיטליסטית שבמסגרתה פועלות הפירמות הגדולות וראשיהן, הייתה מהגורמים המרכזיים שהובילו למחאה. בתוך הסערה שנוצרה סביבם והריקושטים שהם חטפו, תהיה זו איוולת לבוא ולתקשר את הנתינה החברתית שלהם, מהלך כזה רק יעורר את זעם הציבור וישווה למהלכים שלהם תדמית של 'גרינווש'. מהלך כזה יזכיר את הציניות של חברת סיגריות המפרסמת כי היא מעניקה מיליונים להקמת מחלקה אונקולוגית. קרי, חשיפת הנתינה בטיימינג הרגיש הזה אינה נבונה מהבחינה הפרסומית ולכן חרף כל כוונותיהם הטובות, התרומה המצומצמת שלהם ממילא, פחות תתוקשר".

ליאור שטרסברג, מנכ"ל המשקם - עסק חברתי הפועל במגזר השלישי - סבור שהמחאה החברתית תרמה לכך שעסקים התורמים לקהילה הפכו דווקא ליותר מעורבים, בעקבות המחאה.

- למה הכוונה?

שטרסברג: "המחאה החברתית חידדה את הביקורת על המדינה שמתנערת מאזרחיה ואינה מעניקה להם רשת ביטחון חברתית. הביקורת על התאגידים היתה שגם אם הם מעניקים תרומות לקהילה הרי שאין להן אימפקט משמעותי. בעקבות כך התורמים העסקיים הפנימו שהדרך לייצר נראות חברתית והשפעה לטווח ארוך, היא לתת חכות במקום דגים ולהראות תוצאות במישור החברתי לטווח הארוך - אגב, לא רק מול הציבור אלא גם פנימה מול הדירקטוריון. חלק אינטגרלי של האחריות התאגידית החדשה היא להיות באינטראקציה עסקית יומיומית עם הגופים מן המגזר השלישי - לא רק 'לזרוק להם' כסף וללכת, אלא להיות מעורב בעשייה היומיומית שלהם.

"ארגונים שתורמים שעות עובדים לטובת הקהילה לא ישלחו יותר את המשפטן, איש השיווק או איש הכספים לצבוע בתים של אוכלוסיות חלשות אלא ישתמשו ביכולות המקצועיות של העובדים כדי לתרום לתשתיות של הארגון החברתי: המשפטן יהיה מעורב שם בכתיבת הסכמים/חוזים, איש הכספים יסייע בדוחות, ואיש הפרסום יקדם את המסרים של העמותה. למעשה מה שהשתנה בעקבות המחאה הוא הממשק של הגוף העסקי מול המוסדות החברתיים. זה הפך יותר קרוב, מה שמעניק לנתינה הפילנתרופית של הגוף העסקי הרבה יותר בולטות ונראות בציבו ר".

הולכים עם הלב

שמעוני מזכיר כי מרבית התרומות של חברות מופנות לנושאים של חינוך - כ-70%-80%, להערכתו. "תאגידים ואנשי עסקים רוצים ליצור שינוי אמיתי, ואם מאמינים שדרך חינוך ניתן לייצר שינוי כזה. "את התרומה לחינוך שנועדה לפתור את הבעיות הקשות של המדינה, אני מכנה 'פילנתרופיה פטריוטית לאומית'. היום, לאחר המחאה החברתית, הלך הרוח הזה השתנה לחלוטין. הם לא הולכים יותר לפתור בעיות מדינה אלא הולכים לתרום במקומות שמסמלים את האהבות הפרטיות שלהם: הם יתרמו לבית-חולים מסוים כי אבא שלהם שהה בו ותמך בו, הם יתרמו לטכניון כי 'למדתי שם ובזכות ההשכלה שרכשתי שם הקמתי את הסטארט-אפ המצליח שלי', או שהם יתרמו לאופרה כי הם פשוט אוהבים אופרה".

המחאה החברתית העלתה גם את השיח שעוסק בעובדים המנוצלים. האם אותם טייקונים ותאגידים נדבנים יפנימו את המסר ויטו את כספי התרומות שלהם לטובת העובדים פנימה?

שמעוני: "אני לא מאמין שתרחיש כזה אפשרי. אנשי עסקים הישראלים הם סופר-רציונלים ומונעים על-פי חשיבה כלכלית ניאו-ליברלית המבקשת למקסם רווחים ככל שניתן, גם במחיר של ניצול עובדים או שימוש בחברות כח אדם. לפיכך, אני לא מאמין שנראה במחוזותינו פילנתרופיה פנים ארגונית כמו תמיכה בעובדים חלשים, או העלאת משכורות. גישה זו של מקסום רווחים מאד דומיננטית, וזהו השיח הכלכלי הממשלתי שנותן למעסיקים רוח גבית ותמיכה".

התורמים מארה"ב מציבים תנאים

במקביל למחאה החברתית בישראל התעוררה מחאה חברתית גם בארה"ב, שיצרה את תנועה Occupy Wall Street. לדברי שמעוני, אותה מחאה גרמה לשינוי בתפיסה בקרב תורמים יהודים, שנהגו לתרום לגופים שונים בישראל.

"הפילנתרופים היהודים בארה"ב הפכו חשופים לסוג של ביקורת בסגנון של 'עניי עירך קודמים', 'תנו קודם לנו לפני שאתם תורמים לישראל'. צריך להבין שממילא הנדבנים היהודים בארה"ב עומדים במתח תמידי בין אזרחותם האמריקנית ונאמנותם לישראל, אבל פתאום הם נדרשו להסביר למה הם תורמים לחברה בישראל כאשר העשירים הישראלים לא תורמים כל כך הרבה. בעקבות זאת חל שינוי במדיניות שלהם והמגמה השלטת היום היא דרישה ל-matching: על כל דולר שאנחנו שמים בארץ תשימו אתם, עשירי ישראל, דולר מכיסכם. הדרישה הזו מחריפה לאור התפתחותה של שכבת צעירים ישראלים עשירים שעשו הון מסטארט-אפים. מהי המשמעות של השינויים הללו? שהכספים המגיעים מהגולה לטובת מטרות חברתיות בישראל יתכווצו והעמותות בארץ ייראו מהכיוון הזה הרבה פחות כסף".

22
 22