רוני פיטרסון: "כולם רוצים את האלבומים שלי אבל בחינם"

ב-2004 הופיע רוני פיטרסון בנשף ההשקה של פורבס ישראל. בסוף ההופעה ניגש פיטרסון לסטיב פורבס, לחץ את ידו, נתן לו שני דיסקים וכרטיס ביקור, ואיכשהו הם התחילו לשמור על קשר של גלויות ברכה בחגים וטלפונים. לפני כמה שנים שאל אותו פורבס אם בא לו לקפוץ לאיזושהי ועידה בסקוטלנד לכמה ימים כדי להעביר את הזמן בכיף. בסקוטלנד הוא פגש את ג'ון אף הוצ'קיס מחברת ניהול הקרנות הגדולה הוצ'קיס אנד ויילי.

"הוצ'קיס מאוד כבד", אומר פיטרסון באנגלית, כי גם אחרי יותר מ-35 שנים מאז הביקור הראשון שלו בישראל, העברית פשוט מסרבת להסתדר לו על הלשון. הוא גבוה, שרירי, מלא אנרגיות של רוקר אמיתי. "אז אני, עם התחת השבור שלי, מסתובב שם עם כל המיליונרים האלה ומרגיש מעולה. אולי אין לי הכסף שלהם, אבל הם מעריצים אותי כי אני חופשי. לא לובש חליפה, לא לחוץ בתוך לוח זמנים ובפגישות, ועושה מה שאני רוצה. אז הוצ'קיס זרק מילה, אני עניתי מיד בלי חשבון, ומצאנו את עצמנו יחד שלושה ימים. החבר'ה האלה אולי עובדים בעסקים, אבל הם מאוד רוחניים. הכול מאוד קליל, הומוריסטי. את יודעת מה ההבדל בין אנשי עסקים ישראלים לאנשי עסקים בשאר העולם?".

בוא תגיד לי אתה.

"כאן אתה נכנס ישר לשיט ומתחיל לריב על הביזנס. שם אתה משחק גולף, מדבר על החיים, על המשפחה, בדיחות, גוד טיים, ו-5 דקות לפני שהפגישה מסתיימת נותנים כמה מספרים וסוגרים עניין. המספרים הם לא החשובים. אתה קודם כול מרגיש את האדם, ולא צולל ישר למספרים ונשאר בעומק כדי להתווכח עליהם במשך שעות, ובעצם על מה. שני הצדדים רוצים את אותו הדבר, רק שאצלנו הכול נופל על האגו".

שלום חנוך הזמין אותך ללוות אותו בגיטרה ב-1987, כשהצלחת בגרמניה. אתה מצטער על שבחרת לגור בישראל?

"בחיים לא".

באמריקה או בגרמניה יכולת להיות מיליונר.

"הייתי בן 30 כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, ובן 34 כשעשיתי עלייה. הייתי מורעב באמריקה, לא פחות. אולי הייתי מצליח ואולי הייתי מנגן בשביל איזו פאקינג בריטני ספירס".

ואולי היית מוציא תקליט ומוכר מיליונים.

"אולי, ואולי לא. אין ביטוח. זה לא קרה כשהייתי שם. מאדי ווטרס, ענק הבלוז, אמר בראיון שלא קיבל כבוד ולא ראה 25 אלף דולר בחיים שלו. אם הוא לא קיבל כבוד, אז בטח לא אני. היו לי חברים שניגנו ושרו בכל המקומות הנחשבים - בריטני, פינק. הם אמרו לי, אתה עושה מוזיקה אמיתית, והם עושים מיליונים במוזיקה תעשייתית, אבל הם אומללים".

גם בעולם לא יודעים להעריך כישרון כמו שלך?

"אמריקה אף פעם לא ידעה להעריך כישרון. היום אני ומוזיקאים אחרים מקבלים פחות הערכה מזונה. כולם רוצים את האלבומים שלי, אבל בחינם, אך לזונה הם ילכו וישלמו כסף. אנשים חיים בתוך עולם וירטואלי: מתחברים עם אנשים בפייסבוק, רואים הופעות של להקות בחינם, מדברים בטלפון דרך האינטרנט. הדבר היחיד שהם צריכים לשלם עליו זאת הפיצה שהם מזמינים ברשת. אבל לשלם 50 שקלים לדיסק, שהשקעתי בו הרבה כסף, ניסיון ואת הנשמה שלי - זה לא".

אתה כועס.

"ברור. אילו היית משקיעה 50 אלף דולר בבית קפה, וכולם היו באים לשם ומצפים לשתות קפה חינם, זה לא היה מעצבן? אומרים שהדיסקים הם כרטיסי הכניסה למופעים, אבל בגלל העולם הווירטואלי המשחית הזה, אנשים לא באים להופעות, אפילו שההופעות שלי מוכרות כרטיסים, ויפה. הם מעבירים את הווירטואלי לתוך המציאות".

יש מי שמשתמשים בפלטפורמות האלה כדי לשווק ולקדם את עצמם.

"אני לא יודע איך, כי הכול חופשי. איך בדיוק אני הופך את זה לכסף? אין לי מושג. כל החומר שלי נמצא בפייסבוק שלי".

אפשר לעשות כסף מלנגן לאחרים?

"שלום הוא היחיד שאני יכול לעבוד איתו כאן".

למה?

"כי אני לא יכול אפילו לזכור מוזיקה של מישהו שאני לא אוהב".

ניגנת עם שלמה ארצי.

"כשהוא הופיע עם שלום. הייתי איתו על במה אחת, אבל ניגנתי רק בשירים של שלום. סינגולדה ניגן עם שלמה. אם אנשים ירימו טלפון ויבקשו שאנגן איתם - אשמח לבוא; אבל הם לא עושים את זה מאז שיש לי קריירת סולו. אם לא תנגן מזרחי, לא תעשה כסף. אשר פאדי, המתופף שניגן איתי, הלך לעבוד עכשיו עם אייל גולן ועושה הרבה כסף. מעל 330 הופעות בשנה. ניגנתי עם אייל את 'דמעות'".

אז למה אתה לא מנגן איתו יותר?

"אני מת עליו, הוא בן אדם מדהים, אבל זה לא הסגנון שלי. המוח שלי לא יכול לעכל אינפורמציה מוזיקלית כזאת".

והמוזיקאים הצעירים? יש אחלה להקות.

"עזבי את המוכרים. יש להקות מדהימות כמו 'בית ספר' של אביטל תמיר, שמפיק את האלבום שלי, להקת רוק כבד מהטובות בעולם. יש סצנת פאנק מדהימה, מטאל; חבר'ה ששרים באנגלית בלי טיפת מבטא, והם לא מסתכלים על מה שקורה כאן אלא חיים את מה שהם רואים ביוטיוב".

למה הקהל הישראלי לא מתחבר אליהם?

"הישראלים מאוד חזקים בנוסטלגיה. הם רוצים להקפיא את הדברים של כאן ועכשיו. היית מצפה שבגלל המצב הביטחוני שאנחנו נמצאים בו יצמח כאן רוק כבד הכי חזק. אבל כשאני נותן בגיטרה, מיד אומרים לי, איזה רעש. אני לא משתמש בדיסטורשן, אבל אנשים כאן חושבים שכן. עשיתי כאן איזה 15 דיסקים כמלווה, ואני יודע שבאופן קבוע יעשו את המיקסים לגיטרה שלי כל-כך נמוך, שבקושי ישמעו אותם. פעם אמרתי למישהו שהוא יכול לשלוח לי כסף בלי שאנגן בכלל. היה לי סולו בתקליט של דני רובס, וכששמעתי אותו לא הצלחתי לשמוע בכלל את הגיטרות. עושים פה מיקסים כמו בשנות ה-60'".

אתה איש עסקים?

"אני חושב שכן. יש לי עורך דין מצוין, נילי, אשתי, מנהלת אותי, ויש לי חברת הפקות פרטית שהוציאה עכשיו את הדיסק האחרון 'רוק'נרול וורייר' ומפיקה גם את המופע. בתחום המוזיקה אני כל-כך מנוסה שאי-אפשר לעבוד עליי. יש הרבה כרישים והרבה מוזיקאים שזורקים את הזכויות שלהם סתם ככה. אני בעסקי המוזיקה. עסקים. אם לא מתעשרים מזה, לפחות שזה יכסה את עצמו. החלום להפוך למוזיקאי מיליונר עבר לי. עכשיו צריך להתקיים".

המלחמה הזאת יכולה לייאש.

"יש לי שיר שכתבתי עם סטיב וולף, חבר שלי, שעובד עם בריטני ועם פינק ונלקח על-ידי וויל יאנג, הזוכה הראשון באיידול הבריטי. כשהייתי בניו יורק כתבנו יחד 21 שירים, מישהו שמע, לקח את הבסיס לשיר, והוא הגיע למקום החמישי במצעד הבריטי. האלבום נמכר בטירוף ונלקח גם לסוני פלייסטיישן. גם עכשיו אני עובד על משהו שאני עוד לא יכול לדבר עליו ומבוסס על הכתיבה שלי וזכויות היוצרים שלי. היום לא צריך לחיות בחו"ל כדי לעבוד בחו"ל".

חשבת לעבור לשם לתקופה?

"נסעתי לניו יורק ב-2004 כשכתבתי עם סטיב, והייתי חייב לברוח מהאינתיפאדה ולהירגע שם. אמרתי לו שהבלוז, שהוא הבסיס שלי, ימות, כי הקצב הזה, של הכרכרות ועגלות הסוסים, כבר לא קיים וצריך לשלב בו היפ-הופ, מקצב עכשווי. כתבנו וכתבנו ומכרנו אחד מהם לפרסומת של פומה. לגור ממש? לא. למסע הופעות בטח".

יש לך סוכן בארצות הברית?

"יש לי משא ומתן עם אחד. הפעילות שלי כאן. האלבום האחרון יצא במארס".

הוא נכנס לפלייליסט?

"של גלגל"צ לא; בתחנות אחרות דווקא כן. המכירות לא משהו, כי אף אחד לא קונה דיסקים".

אז למה אתה ממשיך להוציא אותם?

"כי חייבים להמשיך הלאה. כולנו באותה סירה".

עד מתי?

"עד שאהיה זקן מדי, או שלא אשמע טוב".