הכי סטייל: ערק נוסח צרפת

אני יודע מה עשיתי בקיץ האחרון. עם קצת מזל לא אעשה זאת שוב בקיץ הזה. איך אמרה אשתי, בשביל לנסוע לגליל לא צריך דרכונים. טוב, אולי היא קצת הגזימה, בכל זאת הגליל הוא לא באמת פרובנס, לא משנה כמה פעמים ישתמשו בשם הזה בצימרים. דבר אחד אין בגליל - פסטיס. אולי יש, אבל הוא מגיע מפרובנס.

ממרחק שנה שלמה, מה שנותר צרוב בזיכרוני הוא אחרי הצהריים האין-סופיים ליד הבריכה בצימר כשכוס פסטיס מלאת קרח תלויה ברישול על כף ידי המתנמנמת.

משקאות האניס הצרפתיים הם לטעמי הייצוג המושלם של הרוח הפרובנסלית; משהו חסר דאגות, שכל מה שמעניין אותו הוא באיזו שעה אפשר להתחיל לשתות ליד הבריכה. כשאתה תייר זה נחמד. בדרך הביתה אתה נזכר שאין לך בריכה, בקושי אמבטיה נורמלית.

אז נכון, הים התיכון מוקף במשקאות אניס דומים, ולא דומים - החל בערק הלבנוני, שבשנים האחרונות עושה קאמבק מפואר גם אצלנו, דרך הראקי הטורקי ועד האוזו היווני. אפילו לאיטלקים ולספרדים יש משקאות אניס משל עצמם, קצת פחות מוכרים אמנם, אך לא פחות טובים. אבל כמו בכל דבר אחר, גם את משקאות האניס שלהם הצרפתים עושים עם הכי הרבה סטייל מכולם.

ראשיתם של האניסים הצרפתיים נעוצה כמובן באבסינת, המשקה שכונה "פיה ירוקה", שזכה אפילו ל"שעה ירוקה" אחר הצהריים, שבה היו עוצרים כולם מעיסוקיהם ולוגמים בשקיקה את המשקה האלכוהולי החזק להפליא הזה. אחרי שנים רבות שבהן התברר מעל לכל ספק שהפיה היא בעצם מכשפה, אסרה הממשלה הצרפתית את ייצור המשקה הממכר וההזייתי הזה. אדון פרנו, כמו עוד כמה קולגות שלו, נאלץ לחפש תחליף פחות מסוכן, ולא משנה כמה טולוז-לוטרקים איבדו את מקור השראתם בדרך. אחרי הכול, עדיף לחיות חיים קצת פחות מרתקים מאשר למות מלא השראה בגיל 40. בשנים האחרונות חזרו משקאות האבסינת לככב בצרפת, אבל בשביל מסיה פרנו וקהלו זה כבר לא היה נחוץ יותר. משפחת פרנו, שהייתה גדולת יצרניו המסחריים של האבסינת (וכנראה גם הראשונה שבהם, כבר מ-1805) החלה לייצר ב-1920 את התחליף הרגוע, המשקה שנשא בגאון את שמה ולא הכיל יותר את צמח הלענה המסוכן. גם בהיעדרו המשיכו לככב במשקה שלל תבלינים אניסיים, כמו כוכבי אניס, זירעוני שומר וגרגירי כוסברה. המתכון המדויק נשמר בסוד.

בשנת 1932 החל המתחרה הגדול של פרנו, פול ריקאר, לייצר את הגרסה שלו, שנודעה גם היא בשם משפחתו של יוצרה. ב-1945 שינה ריקאר את המתכון המקובל בהוסיפו למרכיבים גם שוש קירח (ליקריץ), תערובות צמחים מפרובנס וגרגירי אניס ירוק. אלה משנים את טעמו של הריקאר ומבדילים אותו מהפרנו הוותיק, והופכים אותו לסוג מעט שונה של אניס צרפתי. הריקאר הוא האניס הנמכר ביותר בעולם.

ב-1975 התאחדו שני הבתים, פרנו וריקאר, ויצרו את אחת מחברות האלכוהול הגדולות בעולם, החולשת על שלל מותגים מהוללים. הליקריץ שהוסיף ריקאר למשקה הוא זה ששינה את צבעו הירקרק של המשקה לצהבהב. הירקרקות והצהבהבות הופכות כמובן לחלביות כשמערבבים את המשקאות השונים במים קרים ו/או עם קרח, ואף אחד כמעט לא שותה אותם אחרת. ובצדק.

הצרפתים אוהבים למזוג לא פחות מחמש מנות מים על כל מנת משקה, וכשהם ליד הבריכה אפילו שבע מנות. איך אמרנו, כמו בכל דבר אחר הקשור לאוכל, גם כאן יש סטייל. אם כבר שתייה ארוכה ומנומנמת, אז עד הסוף. אני יכול להעיד שזה עובד ומצליח. גם אם בכל זאת אסע למקום אחר השנה, לפסטיס ליד הבריכה אני חושב שאתגעגע. בגבולות הסביר הפולני כמובן.