הנקראות ביותר

"אני לא משתכנז וגם לא ערבי מחמד - אני מי שאני"

ד"ר יעקוב חנא, כוכב בוהק בשמי הקהילה המדעית, שמכון ויצמן נלחם על שירותיו מול הווארד וברקלי, לא משלה את עצמו שהוא מייצג שינוי חברתי ■ בראיון מרתק ל-G, הוא חושף את מחקר תאי הגזע שהביא לו פרסום יוקרתי ב"נייצ'ר" ומתמודד עם תאי הגזענות הישראליים, שמתקשים לעכל ערבי במכון ויצמן

זהו יום חגיגי במעבדה של ד"ר יעקוב חנא. יעקוב עם שורוק, וחנא עם אלף בסוף, הוא מבהיר בניסיון לרמוז שאין בכוונתו לדלל את זהותו הערבית. צלמת של עלון מכון ויצמן מחפשת פינה פוטוגנית מספיק כדי למקם בה את חנא ואת שלושת חבריו החתומים איתו על המאמר שייצא בימים אלה בכתב העת המדעי הנחשב נייצ'ר (nature) ויציג הישג נוסף של חנא; וזאת שנה אחת בלבד אחרי שהקים את המעבדה שלו בתוך המחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן. "אחר כך נדבר על הפן הכלכלי של המדע ועל הצורך ליחצן כל דבר למטרת תרומות", זורק חנא בשעה שהוא שולח חיוך קצת נבוך למצלמה. "מרוב צילומים, יעקוב כבר צריך סטייליסט", לוחש מאחור אחד הדוקטורנטים שלו.

שעות ספורות אחר כך לוקח אותי חנא לסיור במעבדה המרווחת, איפה שתאי הגזע שלו מקבלים תנאי דלוקס. הוא זורק לחלל שמות של מכשירים ומסביר ששום דבר אינו מובן מאליו. גם לא המקרר המיוחד, מתנת האיחוד האירופי. הקמת המעבדה עלתה 2.5 מיליון דולרים. התאמת התשתיות בבניין גבתה מיליון דולרים נוספים. "וזו המקלחת", מצביע חנא על חדר פינתי ומוסיף, "אני התעקשתי שייבנו אותה, וזו המעבדה היחידה במכון שיש בה מקלחת".

- בשביל מה?

"מה זאת אומרת? זה בגלל שערבים לא מתקלחים", הוא צוחק, וליתר ביטחון מבהיר: "זה פשוט מפני שעובדים כאן שעות כל-כך ארוכות אז היה לי חשוב שיהיה נוח".

בגיל 32 חנא מסומן בקהילה המדעית כאחד הכוכבים הבוהקים. הביולוג שכל האוניברסיטאות רבו על ההזדמנות לשפוך עליו כסף, ומכון ויצמן זכה. "כשהוא בא להרצות אצלנו באוניברסיטה", מספר קולגה ממוסד אחר, "אז כולם עברו מחדר לחדר ואמרו: 'חנא בא, חנא בא' וכולם הגיעו. כשבא מישהו אחר ממכון ויצמן, האווירה הייתה יותר בכיוון של: 'עזוב, אין לי כוח. בוא נלך לאכול פלאפל".

הכתרים האלה גורמים לחנא להתפתל. במיוחד לא נוח לו, כשאל רשימת המחמאות מתלווה עניין המוצא שלו. הגטו הזה נראה לו מיותר. סיבה נוספת להסתייגות מהחיבוק הממסדי נובעת מהחשש להפוך לעלה התאנה שלו. הנה, המדען הערבי המצטיין שלנו. "אתמול באופן נדיר ישבתי לראות טלוויזיה, אפילו לא זוכר מה זה היה. בסוף הופיעו הקרדיטים, ואין שם אף שם ערבי אחד. מהלבשה לסטיילינג, כלום. ואני לא רק שואל: למה אין שם ערבים? אני גם שואל האם הם רוצים להיות שם? האם רוצים אותם שם? ואם הם ירצו, האם הם יוכלו להיות שם?".

- היו תחנות בדרך שהרגשת שהעובדה שאתה ערבי מכבידה עליך?

"חוץ מהערה עוקצנית מאחות בבית חולים, אז לא. והסיבה לכך ברורה: אני בא ממשפחה אמידה ואני מאוד-מאוד משכיל. ואני לא כהה עור, ולא קוראים לי מוחמד".

- חילקו לך קלפים יחסית נוחים.

"שיהיה ברור: אני לא משתכנז וגם לא ערבי מחמד. אני מי שאני. בזמן הדוקטורט הייתי הערבי היחיד במעבדה. ואני הערבי הראשון שפותח מעבדה במכון ויצמן. ואני לא חושב שאם יבוא לפה מוחמד, אז יתנכלו לו. אבל אם תבוא בחורה עם רעלה, האם היא תשתלב? אני יכולתי לממש את הפוטנציאל שלי. האם מוחמד והבחורה עם הרעלה, שלא לדבר על הפלסטינים בשטחים, יכולים לממש את הפוטנציאל? ברור שלא. אני לא מייצג כלום".

משפחת רופאים

חנא נולד בכפר ראמה שבגליל. סבא שלו, אבא שלו ושלוש אחיותיו, כולם רופאים. אימא שלו מורה לביולוגיה, "והיא הכריעה את הכף בסוף", הוא שוב פורץ בצחוקו המתגלגל. בגיל 18 הוא נענה לצו המשפחתי והלך ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית. הוא מסביר שרפואה זה מקצוע מצוין למיעוטים. "תסתכלי על היהודים בגולה, או על ההודים והסינים בארצות הברית. זה מקצוע גלובלי שיש בו צורך רב, ובניגוד למקצוע של שוק חופשי, שבו יש מקום לאפליה ולקשרים, רופא נכנס למערכת שהיא לא כל-כך תחרותית, ושקל פשוט לזרום בתוכה ולהצליח".

גם את הבחירה הבאה שלו מייחס חנא למנטליות המיעוט. במחצית הדרך לחלוק הלבן, החליט חנא להעמיס על הצלחת גם דוקטורט באימונולוגיה, חקר מערכת החיסון. "כדי שיהיה לי משהו נוסף בתחרות על ההתמחות הכי-הכי". אלא שמה שהתחיל כאמצעי לקידום הקריירה הרפואית שלו, תפס עם הזמן את הבכורה.

ההחלטה לזנוח את הרפואה לטובת המדע לא התקבלה ביום אחד. מצד אחד, הוא התאהב במחקר המדעי. "כשהייתי רופא והגיעה השעה 2 בצהריים, מתתי לעוף הביתה. כשזה מדע, מגיעה השעה 10-9 בלילה, וזה עדיין מוקדם. הזמן עובר בלי להרגיש. זו יצירה. הנאה ששום דבר אחר שאני עושה בחיים לא משתווה לה". מצד שני, חנא לא התלהב מהעתיד הרעוע והמעורפל שמציעה הקריירה בתחום המדע.

שני דברים עזרו לו להכריע. הראשון: דוד שלו, ד"ר נביל חנא, שהיווה מודל לחיקוי מגיל צעיר. "הוא מדען מאוד מוצלח, ממפתחי התרופה ריטוקסן לטיפול בלימפומה, שנמכרת במיליארדי דולרים בשנה". הדוד שלו, מספר חנא, לא היה רופא, כי בשנות השישים היו מכסות לערבים. "היה צריך להחליט מי ילך ללימודי רפואה, הוא או אבא שלי, כי היה מקום לערבי אחד בשנה".

מה שחיסל לחנא את ההתלבטות הייתה שנת הסטאז' בהדסה עין כרם, "שהוא בית חולים נהדר, אבל תנאי העבודה של הרופאים הם פשוט בלתי נסבלים. אי אפשר שלא להפקיר את הטיפול בחולים. זה בלתי אפשרי". אבל גם אחרי שכבר החליט לעזוב, והתקבל לפוסט דוקטורט במעבדה היוקרתית של פרופ' רודולף ייניש ב-MIT, הוא לא סגר את הדלת עד הסוף. "שוב בגלל מנטליות המיעוטים", הוא אומר, "יומיים לפני שהגעתי לבוסטון לעשות את הפוסט דוקטורט, טסתי ללוס אנג'לס ועשיתי בחינת רישוי אמריקאית לרפואה. כדי שיהיה לי רישיון אמריקאי למקרה שאהיה פוסט-דוק כושל".

ב-2007 היה נדמה כאילו הכול עובד לפי התוכנית. חנא מכר את הרהיטים שלו, סגר את חשבון הבנק, נעל את קשריו עם קופת חולים, קנה כרטיס חד כיווני ונופף לשלום לישראל. בתסריט שחיבר לעצמו, הוא כבר היגר. "היה לי ברור שאני לא חוזר לכאן. זה היה לי ברור מגיל צעיר כי בתור ערבי צעיר שגדל בארץ, העתיד הוא לא מובן מאליו פה. זו תחושה של להיות סוג ב'. להיות במסיבה שלא הוזמנת אליה". מה שהוא לא הביא בחשבון, זה ששנה אחר כך יתחילו החיזורים של מכון ויצמן.

בין מציאות לפנטזיה

קצת מדע: תאי גזע הם תאים מיוחדים שעוד לא החליטו מה הם יהיו כשיהיו גדולים, ולכן יש בהם את הפוטנציאל להתמיין לכל תא ייעודי: תא דם, תא עור, תא שריר או כל תא אחר. אף שסוג מסוים של תאי גזע מצוי גם אצל בוגרים, רוב התאים הרב תכליתיים האלה נמצאים אצל עוברים בראשית דרכם. כשהעובר בן שבוע בערך, רוב התאים כבר בחרו להם מסלול התמחות ואיבדו את הפוטנציאל הבלתי מוגבל שהיה להם.

ב-15 השנים האחרונות נרשמו מספר פריצות דרך בתחום חקר תאי הגזע, שהפכו אותו לאחת הזירות החמות ביותר במדע. כל תגלית היא צוהר לעוד ועוד שאלות, וחנא הוא חוליה בשרשרת ארוכה של מדענים שמנסה למצוא תשובות.

כדי להבין את תרומתו של חנא למחקר, חייבים למנות את הקומות תחתיו: ב-1998 הצליחו לראשונה להפיק תאי גזע מעוברי אדם. החוקרים השתמשו ב"שאריות" של טיפולי הפריה. ביציות שהופרו, אבל הוחלט שלא להחזיר אותן לרחם. החוקרים לקחו את תאי הגזע של אותם עוברים בני יומם, גידלו אותם בתרבית ואז, על-ידי הוספה של הורמונים מסוימים, דחפו את התאים להתמיין בכיוון מסוים. היכולת הזו עוררה תקווה, שאולי ניתן להשתמש בטכנולוגיה הזו כדי לתקן איברים חולים. "שיחלוף איברים", מכנה זאת חנא.

בפנטזיה זה נראה כך: לוקחים תאי גזע, מגדלים אותם, ממיינים לתאי כבד ואז משתילים בגופו של אדם עם כבד לא מתפקד. אלא שהדרך לשם רצופה במכשולים. בעיקר מפני שכמו בהשתלת איברים, תאי גזע מגוף זר עלולים להידחות על סעיף אי התאמה גנטית. כדי לפתור זאת, גויסה טכנולוגיית השיבוט הגנטי, שבה לוקחים ביצית, מרוקנים אותה מהמטען הגנטי שהביאה מהבית, ושותלים בה תא בוגר וממוין (נניח, תא עור). בשלב הזה, במין הוקוס-פוקוס מעורר השתאות, הופכת הביצית לבית חרושת שבו היא מייצרת עובר חדש ומלא, שהוא העתק גנטי של בעל אותו תא עור מלמעלה. "העניין בשיבוט זה לא לייצר צבא של בני אדם משועתקים", אומר חנא, "אלא ייצור תאי הגזע המשובטים".

- אם כך, כל הרעש מהכבשה דולי והשיבוט הסיח את הדעת מהדבר המהותי באמת.

"בדיוק. מה שמהותי הוא מה שקורה בשלושת הימים הראשונים אחרי שתילת התא הממוין בתוך הביצית".

חנא מתכוון לכישורי ההוקוס-פוקוס של הביצית, המאפשרים לתא בוגר להיכנס לרוורס ולחזור לשלב הרב תכליתי של תא גזע. "אני קורא לזה: לעשות ריסט למחשב".

מה יש בה בביצית שמאפשר לתכנת מחדש את התא? על השאלה הזו ניתנה תשובה (חלקית, כי התשובות הן כמעט תמיד חלקיות) ב-2006, כשקבוצת חוקרים מיפן, בראשות פרופ' שיניה יאמאנאקא, רשמה את פריצת הדרך הבאה בתחום. הקבוצה חקרה את מבנה הביצית ואת התהליך שבו היא פותחת את הדי-אן-איי כולו, ועלתה על ארבעה גנים המתבטאים בביצית, שאם הם באים במגע עם תא ממוין, הם לאט-לאט מחזירים אותו לאחור לשלב הרב תכליתי. יאמאנאקא ושותפיו הצליחו לחקות את מלאכת הביצית במעבדה, ובעזרת ארבעת הגנים להחזיר תאים לנקודת המוצא שלהם כתאי גזע. לתגלית הנדירה הזו קוראים תאי IPS* (תא גזע מושרה).

"ואז התחום עבר בום מטורף", מגלה חנא ומצביע על שלושה שבילים שהתפצלו מאותו צומת. השביל הראשון מנסה להבין טוב יותר את התהליך. "אני זורק ארבעה גנים, וודו וודו, שבועיים בצלחת, ויופי, יש תא גזע", הוא מתאר את המחקר בעיניו של האדם הפשוט.

אבל איך זה קורה? איך הדי-אן-איי נסגר בתהליך המיון? ואיך הוא נפתח בחזרה לאחור? "אנחנו רוצים להבין את החוקים של הדבר הזה", הוא משיב. "התהליך של ה-IPS הוא בינתיים מאוד לא יעיל. רוב התאים לא מצליחים לחזור לתאי גזע. רק אחוז אחד או שניים מצליחים. כנראה שיש מחסומים ששומרים על התא. התא מאוד לא רוצה לחזור אחורה, ואנחנו באים ואונסים אותו. אז מהם החסמים? חשוב מאוד להבין אותם. בין השאר גם בשביל חקר הסרטן. כי הרבה פעמים בסרטן תא חוזר אחורה ויוצא משליטה. ב-IPS אנחנו רוצים להתגבר על המחסום הזה, בסרטן היינו רוצים לחזק אותו".

"ביולוגיה היא לא וודו"

הבנת התהליך תביא את החוקרים גם לשביל השני: שליטה בהתמיינות. חנא חוזר ומדגיש שהדרך של המחקר למחסן שיחלוף האיברים עוד ארוכה. תהליכי ה-IPS וההתמיינות רחוקים מלהיות בשלים. "אם זה היה עובד כמו שאנחנו רוצים, אז הייתי לוקח ביופסיית עור מחולה סוכרת, מייצר ממנה תאי IPS ומהתאים האלה מייצר תאי לבלב בצלחת, ומשתיל אותם בלבלב שלו", הוא אומר. "היום, במקרה הטוב אני מקבל אחוז אחד של תאי לבלב, וכל השאר זו תערובת נוירונים מפה עד הודעה חדשה. אם משתילים את זה, אז מקבלים סרטן. בדוק".

- ניסו?

"לצערי כן. הייתה מרפאה בסין שהבטיחה טיפולים לילדים עם פגמים במערכת העצבים. הם הזריקו תאי גזע לעמוד השדרה, וממש צמח להם שם גידול. זה אחד המקרים העצובים. יש פה מדע שמתקדם די מהר והוא יביא את הפירות, כי הוא אמיתי. אבל אז יש את שלב החמדנות, שיכולה לקבל שתי צורות: האחת, מרפאות אפורות עם רופאים שרלטנים, והשנייה, חברות שנכנסות באופן אגרסיבי ודוחפות לעשות ניסויים קליניים בשלב לא בשל. כשניסוי כזה יוצא ונכשל, אז הוא עושה יותר נזק. כי בעוד 5 או 10 שנים כשיהיו דברים יותר אמיתיים לבדוק, אז משקיעים יגידו שכבר נכשלו בתחום הזה. אז צריך להיות נועז, אבל לא להגזים. צריך לקחת נשימה ארוכה ולתת לזמן ולעבודה לעשות את שלהם".

זירת הפעילות השלישית שהתפצלה מתגלית ה-IPS היא חקר מחלות. "קשה לחקור מחלות בבני אדם", כך חנא. "עכברים זה נהדר, אבל זה לא מספיק. מבני אדם קשה לקבל דגימות חומר. יותר מכך, עד שהמחלה מאובחנת כבר אין מה לדגום. במקרה של חולי סוכרת, התאים מייצרי האינסולין כבר לא שם. ואותנו מעניין למה בשלב המוקדם של המחלה התאים נכנסו לסטרס שהוביל למותם. אז היום בחלק מהמחלות הגנטיות, אנו יכולים לקחת פעם אחת דגימת דם, וליצור ממנה תאי IPS ואותם למיין שוב ושוב לתאים שרלבנטיים למחלה. גם אם נקבל רק 4%-3% עדיין נוכל להבין למה התאים מתים".

- ואיפה המעבדה שלך נכנסת לתמונה?

"אנחנו ראינו שבאמת אפשר לרפא מחלה עם תאי ה-IPS. לקחנו עכבר עם אנמיה חרמשית, גידלנו מהזנב תאי עור, ועשינו IPS. מה שיפה בתאי IPS זה שאפשר לתקן מוטציות מאוד בקלות. תיקנו את המוטציה שלו, ואז עשינו מח עצם, שאת זה יודעים לעשות בעכבר ולא בבני אדם, והשתלנו תאים זהים וראינו שהעכברים הבריאו".

המחקר שהביא את חנא לפרסום היוקרתי בנייצ'ר (יחד עם ד"ר נועה נוברשטרן, ד"ר עבד-אלפתאח מנסור ואוהד גפני) שייך לזירה הראשונה: זו המנסה להבין טוב יותר את תהליך פתיחת הדי-אן-איי. לדבריו, "גילינו משהו מאוד מעניין, שלארבעת הגנים האלה מהביצית יש פרטנר: אנזים שנקרא UTX והוא זה שפותח את הדי-אן-איי. אם מוחקים את האנזים הזה, התא לא יכול לחזור אחורה. אם עד עכשיו זה הרגיש כמו וודו, היום התהליך ברור יותר".

את המחקר עשו גם על עכברים וגם על רקמות מבני אדם. "מה שיפה, זה שבעכברים שייצרנו בלי האנזים הזה, ראינו שהם עקרים. בלי האנזים, אין ייצור תאי זרע וביציות. למה? כי כשאנחנו מייצרים בגוף תאי זרע וביצית, שאוטוטו בהפריה ייצרו חיים חדשים, זה בעצם גם חזרה אחורה. יצירת חיים חדשים מחייבת פתיחה של הפוטנציאל ההתפתחותי".

- וואו. זה מצמרר.

"היופי הוא שהביולוגיה המוקדמת היא לא וודו. יש עקרונות התפתחותיים שהם באמת מיושמים".

- ואתה מסוגל להרים את הראש מהתרביות ולהתפעל מהטבע?

"אפילו התהליך הזה של ה-IPS שאני רואה כבר שש שנים, גורם לי בכל פעם מחדש לצבוט את עצמי".

- אלו אפיקים יישומיים ייתכנו לגילוי האנזים הזה?

"בא לי להיות קשוח ולהגיד: אין. זה פשוט מעניין ומרתק".

- אבל אתה-עצמך אמרת שאחד האתגרים הוא השגת שליטה על התהליך.

"נכון. בעזרת הידע המצטבר נוכל לשלוט על ה-IPS בצורה מושלמת יותר".

קיום, לא דו קיום

הרתיעה של חנא מלהתחייב ליישום המחקר אינה מקרית. הוא יודע שרבים פוזלים לכיוון המחקר בתאי גזע, מחכים להזדמנות הראשונה לגזור קופון, לרשום פטנט. הוא לא אוהב את זה. לדעתו, החמדנות הזו פוגעת במחקר. מייקרת אותו. מביאה אנשים לפרסם חצאי עבודות. "לסמן וי ולקבל את מענק המחקר". אפילו עיתוני המדע הנחשבים, הוא טוען, נופלים מדי פעם במלכודת ומפרסמים מחקר לא בשל. "אני לא רוצה להיות צדקן. גם העבודה שלי לא מושלמת, אבל הרף שלי הוא גבוה".

בכלל, חנא היה מעדיף להיפטר מרוב רעשי הרקע שמלווים את העבודה. אבל אין ברירה, הוא אומר. היום חייבים לעשות למדע יחסי ציבור. הוא לא מתכוון לידיעות המדע הפופולרי בעיתונים היומיים ("התגלה גן שמעון פרס, המקטין צורך בשינה"), שגם אותן הוא מכתיר כ"תת רמה". אלא על היחצנות המדעית: "ללכת ולהופיע במלא כנסים, להציג את העבודה, כי שם נמצאים עורכי העיתונים המדעיים, להתחכך בהם, לדחוף את המחקר לוורידים שלהם. זה עבר איזשהו גבול, ומרגיש זול".

עניין המימון הוא משקולת רצינית על המחקר של חנא, כמו גם על הקולגות שלו. וזאת אף שהמעבדה שלו נהנית מתרומות נדיבות (ותודה לאילנה ופסקל מנטו), ושמכון ויצמן הוא אחד המוסדות היותר מבוססים בארץ. חנא מספר שבמקביל להצעה ממכון ויצמן, חיכו לו הזמנות גם מהרווארד, NYU וברקלי.

- מה קרה? התגעגעת לבישולים?

"ללבנה עם סלט חתוך קטן. זה שבר אותי", הוא צוחק בקול. "האמת היא שלפני שנסעתי לא הכרתי את מכון ויצמן. אבל שנה אחרי שעזבתי את ישראל, פנו אלי מהמכון והזמינו אותי לבוא לבקר. חשבתי: יופי, טיסה חינם. אני אבוא ואסגור את הגולל על העזיבה. אבל באתי ומאוד הופתעתי מהמקום. הוא כל-כך טוב, שזה גרם לי להתעלם מהמצב הכל-כך עלוב של המימון האקדמי בישראל. המימון הממשלתי למחקר הוא זוועה. אני מוריד את הכובע בפני כל מדען בארץ שמצליח לפרסם. בישראל יש מדענים מצוינים למרות התמיכה הגרועה".

- ומכון ויצמן הוא אי.

"כן. מקום עשיר".

- בגלל תמלוגי הקופקסון?

"וגם בגלל שלא נפגעו בהשקעות אצל מיידוף. המקום הוא קטן ומנוהל מצוין. זו לא ספינת ענק כמו האוניברסיטאות עם מדעי הרוח. המחקר שלי עולה כסף רב וזקוק לתשתיות, ולוויצמן יש את התשתיות, כמו בית חיות ברמה גבוהה. אז גם אם אני מקבל את כל מענקי המחקר שאני יכול, עדיין כדי להתקיים, המכון משלים את התקציב בסכום זהה.

"יש בארץ בעיה מהותית: בארצות הברית מענק מחקר של המכון הלאומי לבריאות (NIH) הוא בממוצע 500 אלף דולר כפול חמש שנים. המענק של הקרן הלאומית למדע, שהיא המקבילה שלו בארץ, נע בין 40 למאה אלף דולר, כפול ארבע שנים. קחי בחשבון שעלויות המחקר בארץ הן בין פי שניים לפי ארבעה מארצות הברית, כי יש פה ריכוזיות, כי הכול מיובא, כי יבואנים עושים קופה".

המשמעות היא שכדי להגיע לתקציב בסדר גודל אמריקאי, מדען ישראלי צריך לקושש עוד ועוד מענקי מחקר קטנים. "זה הרבה עבודה, וזה מאוד מעמיס", אומר חנא. "בישראל אין מקור משמעותי למימון, רק הרבה תוכניות קטנות. אני מעריך את הארגונים האלו, אבל צריך להצביע על בעייתיות השיטה. כל מענקי המחקר יחד זה מעט כסף, וממעט כסף לא יוצא מדע תחרותי. העובדה שיש הצלחות אנקדוטליות, לא מעידה על התמונה הגדולה".

- אבל כשנסעת, זה לא היה רק בגלל מצב המימון, אלא גם מפני שלא הרגשת שייך.

"היה לי קשה גם עם ארצות הברית. עם החברה האמריקאית. חברה מונעת מצריכה".

- הקומוניסט שבך יצא החוצה.

"מי שמכיר אותי יצחק, כי אני חובב מותגים. אבל הרגשתי לא משם. אין לנו היסטוריה משותפת. אני מאוד נהניתי שם ואני מתגעגע, אבל הרגשתי זר".

- ופה אתה מרגיש בבית?

"פה אני מרגיש בבית בבועה שלי. גם עברתי איזשהו שינוי. כצעירים רוצים להיות מקובלים. עכשיו אני לא זקוק לזה".

- בטח, כי כבר יש לך מאמר בנייצ'ר.

"לא. מה שמגיע לי, בתור מדען או בתור ערבי, אני אקח. אנשים שאני אוהב אותם, איתם אני בקשר. ומי שלא, אני לא שם עליהם קצוץ. זה בא עם הגיל ועם העצמאות הכלכלית. אז אני מרגיש עם ה-0.2% מהחברה היהודית הישראלית, אלו שמצביעים חד"ש ונשים בשחור וחבריי, איתם יש לי היסטוריה משותפת. לא יודע אם זה דו קיום, אבל זה קיום. אלו האנשים שמעניינים אותי".

מה האופק?

חנא מודה שמאוד הופתע לגלות אלו רגשות הציפו אותו ברגע שהקים מעבדה משלו. "פעם ראשונה שיש לי 12 איש איתי, וזה מעלה תחושות אבהות. כשניסוי לא מצליח, הוא לא מצליח. אבל פה יש עתיד של סטודנט. אני לא נשוי ואין לי ילדים, ולא יהיו לי ילדים אף פעם. אני רוצה שהסטודנטים יצליחו. שיידעו שהם טובים".

- למה לא יהיו לך ילדים?

"יש עציץ לטפל בו, וזה מספיק", הוא מתחמק.

- חשוב לך לקלוט מדענים ערבים במעבדה?

"אני בוחן את המצוינות של האנשים. יש פה בחור ערבי משועפט, יש מזרחים, יש דתיים, עולים מרוסיה".

- פוסטר של הסוכנות.

"כן. ואני אוהב שזה יוצא לא מאולץ".

- מדי פעם נשמעות טענות על כך שהאקדמיה בישראל היא לבנה. מה דעתך?

"היא לבנה. השאלה למה. זה לא שיש ועדת קבלה שאומרת: בוא ניקח את האשכנזי. אבל אם מצלמים את המצב הסוציו-אקונומי ומתרגמים אותו לאקדמיה, מתקבלת אותה תמונה. יש היררכיה: למעלה יהודים אשכנזים, מזרחים במקום השני, אחר כך עולים מרוסיה, ערבים מדשדשים, והאתיופים במצב מחפיר".

- עד כמה חיבוטי זהות הם חלק מהחיים של ערבי שמתעורר כל בוקר ברוטשילד פינת שינקין ונוסע באוטו למכון ויצמן?

"היום 70% מהחברים שלי הם יהודים ו-30% ערבים. אנחנו מדברים פוליטיקה כמו שאחרים מדברים פוליטיקה. ואני כן עסוק בפשיזם הגואה בארץ, וגם נוסע לרמאללה לבקר חברים לעתים קרובות. אבל אם משהו מטריד אותי, זה לא הבדיקות בנתב"ג, אלא עתידנו לאן. אני חי פה כי אני אוהב לבנה וירקות, ואת החברים שלי פה, ואת המדע שלי פה, ואת המוזיקה פה. אבל אני טרוד מהשאלה לאן כל זה הולך - בלי מימון סביר למדע, עם שיתוק פוליטי, עם אפליה גזענית ועם מערכת בריאות קורסת. אני גם מתבונן באחייניות ובאחיינים שלי ושואל מה האופק שלהם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות