נאמת לי מאוד

"את יודעת למה אנשים לא אוהבים שמאלנים? כי הם לוזרים. אם השמאלנים כל כך חכמים, איך זה שהם פאקינג מפסידים כל הזמן? ואם במקרה, סטודנטית יקרה, ייצא לך לעבור בטעות ליד הקלפי, יש כמה דברים שאת צריכה לדעת: אין שום ראיות לכך שאמריקה היא האומה החזקה בעולם - אנחנו במקום שביעי באוריינות, 27 במתמטיקה, 22 במדע, 49 בתוחלת חיים, 128 בתמותת תינוקות, מקום רביעי בכוח עבודה, ובמקום רביעי בייצוא. אנחנו מובילים את העולם רק בשלושה דברים - במספר אסירים לנפש, במספר האנשים שמאמינים במלאכים ובהוצאות על ביטחון, שעולות על הוצאות הביטחון יחד של כל 27 המדינות שנמצאות אחרינו ברשימה - כולן, אגב, בנות ברית שלנו. עכשיו, שום דבר מזה הוא לא באשמת סטודנטית בת 20 כמוך, אבל את, גבירתי, שייכת ללא כל צל של ספק לדור, נקודה, הגרוע, נקודה, בהיסטוריה, נקודה. אז כשאת שואלת מה הופך אותנו לאומה החזקה בעולם אין לי פאקינג מושג על מה את מדברת!

"אבל פעם היינו. נלחמנו למען דברים צודקים. עשינו מעשים, ייסדנו חוקים, מסיבות מוסריות. הכרזנו מלחמה בעוני, לא בעניים. הקרבנו, דאגנו לרעינו, עשינו במקום לדבר ואף פעם לא טפחנו לעצמנו על השכם. בנינו מבני ענק, פיתחנו טכנולוגיה מתקדמת, חקרנו את היקום, המצאנו תרופות, וטיפחנו גם אמנות גדולה וגם כלכלה חזקה. אינטיליגנציה הייתה משהו ששאפנו אליו, לא משהו שבזים לו; היא לא גרמה לנו להרגיש נחותים. והפחד לא היה משתלט עלינו כל-כך בקלות.

"מה שאיפשר לנו להיות כל הדברים הגדולים האלה הוא העובדה שקיבלנו את המידע שלנו מאנשים דגולים. אנשים שהערצנו".

המונולוג הזה, של שדרן החדשות הבידיוני וויל מקבוי בסדרה "חדר חדשות", מוכיח שוב שאף אחד לא כותב נאומי "קאט דה בולשיט" כמו ארון סורקין. הוא עשה את זה ב"בחורים טובים", הוא עשה את זה ב"הנשיא מאוהב", הוא עשה את זה ב"הבית הלבן", והוא עשה את זה לפני קצת יותר משנתיים ב"הרשת החברתית", תסריט שעליו הוא גם זכה באוסקר. זה היה אך טבעי שהוא יגויס לטובת עיבוד הביוגרפיה המדוברת שכתב וולטר אייזקסון על סטיב ג'ובס. ואין לבלבל את הפרויקט של סורקין עם הסרט בכיכובו של אשטון קוצ'ר. בהקשר הזה, של התחרות מול קוצ'ר, אפשר להניח שסורקין עצבן כמה אנשים בתעשייה. אבל זה מה שסורקין רגיל לעשות, וב"חדר חדשות" (המשודרת בישראל מדי שבת ביס) הוא מפנה אצבע משולשת זועמת לעבר האנשים שאמורים להביא לנו את המידע המדויק והאמין ביותר מדי ערב. וכפי שאפשר לראות, הבן-אדם כועס.

המיתוס הראשון שאותו סורקין מנפץ הוא האובייקטיביות החדשותית. "הדבר שהכי מדאיג אותי במדיה הוא ה'הטיה' לטובת האיזון", הוא אומר. "אף אחד כבר לא משתמש במילה 'שקר'. פתאום הכול זה 'הבדלי השקפה'. אם כל הרפובליקנים יקומו בבוקר ויגידו שכדור הארץ שטוח, הניו יורק טיימס יכתוב שהדמוקרטים והרפובליקנים לא מצליחים להגיע להסכמה על הצורה של כדור הארץ. אני לא מאמין שהאמת נמצאת 'איפשהו באמצע'. יש עובדות, ומטריד אותי לראות את החדשות נוטשות אותן לטובת ה'איזון'".

בגלל זה אתה אומר בסדרה שעיתונאי יכול לחולל שינוי אם הוא מוכן להיות טיפה יותר סובייקטיבי.

"בטח! תסתכל על ההיסטוריה, המגיש אד מורו גמר את המקארתיזם בשנות ה-50, והשדרן וולטר קרונקייט גמר את מלחמת וייטנאם - שניהם עשו את זה באמצעות זניחת השקר האובייקטיבי והביעו את דעתם בשידור חי".

אבל אחת הסיבות להשפעה העצומה שהייתה לשני המקרים האלה היא ששניהם היו חריגה מהנורמה.

"נכון, זה היה דבר נדיר. וכמו רוב המגישים, אנשים בטחו בהם במידה יוצאת מגדר הרגיל. היחסים שלנו עם המדיה היו שונים אז".

אז אתה יכול להשפיע בצורה כזאת אם תשדר את הדעות שלך על בסיס קבוע?

"אני לא יודע. התימה המרכזית של הסדרה היא דון-קישוטיות, וזה עולה בכל פרק. הרעיון הוא שהם יוצאים למסע נאצל, אך חסר תוחלת - הם החליטו שזה מעשה של כבוד, וזה מה שהם הולכים לעשות. אני מאוד אוהב את התזה שמאחורי דון קישוט. במקום להכריע אותו בחרבות, האויבים שלו פשוט מעמידים מראות, כך שהוא יכול לראות איזה טיפש הוא בקסדה האווילית ובשריון החלוד שלו, וזה מה ששולח אותו למיטת החולי. במקרה של מגיש החדשות ב'חדר חדשות', הוא קורא על עצמו כתבה שמביאה ציטוטים בעילום שם מאנשים בתחום שאומרים כמה מגוחך הוא, ואז הוא לוקח כמה חומרים בשילוב לא מוצלח ומגיע לבית חולים".

אז אתה, איש טלוויזיה, מבקש להציב מראה למגישי הטלוויזיה. קצת קניבליזם, לא?

"כן, אבל אני מת על זה שאנשים כותבים על טלוויזיה ומדברים על טלוויזיה, גם טובה וגם גרועה. זה מחלץ אותה מתפקיד מוזיקת הרקע. אני אמנם מעדיף שהם יגידו דברים טובים, אבל אם לא זה - אני מעדיף שיגידו דברים רעים במקום שלא יגידו שום דבר. מבחינת איכות החיים, הדבר הבריא לעשות הוא להשאיר את הדיון לאחרים".

אחרי קצת יותר מרבע שעה של שיחה, כשארון סורקין כבר מחומם מספיק למשחק הפינג-פונג המילולי בינינו - מהמשחקים שהפכו אותו לתסריטאי הכי מבוקש בהוליווד - מגיעה המלצרית ונכנסת לקו האש. "רוצים לשמוע על הספיישלס?", היא מחייכת, ואנחנו מהנהנים. "ובכן, מרק היום שלנו הוא צ'אודר צדפות בסגנון ניו אינגלנד, ויש גם טונה בורגר וקצי...". "רגע", סורקין קוטע, "מה זאת אומרת טונה בורגר". המלצרית מגיבה בזריזות: "זה דג טונה טרי שטוחנים אותו עם תבל...", סורקין, זריז כהרגלו: "אני יודע למה הכוונה, אני פשוט לא מבין למה אתם קוראים לזה טונה 'בורגר'. זה הרי בעצם המבורגר מזויף". המלצרית מבינה שטיעון שכלתני לא יעזור כאן: "הוא דווקא טעים". סורקין בשלו: "אני בטוח שהוא טעים, אבל אי-אפשר פשוט לקחת מה שרוצים, לרסק אותו, לעשות קציצה ולקרוא לזה בורגר. בורגר הודו, בורגר טופו, בורגר טונה". המלצרית: "אה... אתם צריכים עוד רגע להחליט?". סורקין פונה אליי: "אתה יודע מה אתה רוצה?". אני רוצה להתעכב רגע על המטפורה של הבורגר. המלצרית מבינה שהזמנה לא תצא משני הווכחנים הקולניים, ומבטיחה לחזור בעוד כמה דקות, כשנדע מה אנחנו רוצים.

"אז מה אתה רוצה לדעת", סורקין שואל. אני מתחיל להסביר לו את הסטנדרט הכפול בטיעון שלו. הרי הדמויות שהוא כותב הן בדיוק טונה בורגר, כאלה שנהנות מכל העולמות - בין אם זה הנשיא האינטלקטואל ג'וזיה ברטלט ב"הבית הלבן", אולי הדבר הכי רחוק מדמות הפוליטיקאי שרגילים לפגוש במציאות; או הצוות של "סטודיו 60", שנראים כאילו נלקחו יותר מהאקדמיה של אפלטון ופחות מסט של תוכנית בידור; או הדמות החדשה שכתב לסדרה שלו "חדר חדשות", מגיש החדשות וויל מקאבוי, שמתוודה על היותו רפובליקאי בשידור חי.

אלה לא בדיוק אנשים שמשקפים את המציאות. טחנת אותם לבורגר שרצית להכין.

"נכון, אז מה. יש בעיניי משהו מאוד מרגש ורומנטי בטלוויזיה. זאת מילה שאני עומד להשתמש בה הרבה, 'רומנטי'. אני לא כותב על ההבדל בין טוב לרע, אלא על ההבדל בין טוב למצוין. קח מישהו שהוא בסדר גמור. בחור טוב, לא עובר על שום חוק. קח את האיש הזה ותכריח אותו להסתכן, לשאוף יותר גבוה".

אתה מנסה להוכיח שאין סתירה בין מנהיגות לכישורים אינטלקטואליים.

"אני חושב שכן. תראה את אובמה. בדיוק דיברו על זה שהוא מצליח בסקרים, אבל בקרב מצביעים גברים לבנים מצבו הידרדר. הם אמרו שהבעיה היא שגברים לבנים רואים את אובמה כמקצוען מדי, לא מספיק מחוספס, לא מלכלך את הידיים, לא האיש שהם רואים בתפקיד הנשיא. אתה מבין? אם אתה חכם, אתה בהכרח נמושה".

רצית פעם לעמוד על הקווים עם אובמה?

"לפעמים רציתי שתהיה לי האפשרות להעלות הצעות לנאומים, אבל אני גם יודע שבכוורת של אובמה יש לפחות 19 אנשים יותר חכמים ממני".

אז אתה משתמש בסדרה כדי להגיד את הדברים שהיית רוצה שאובמה יגיד.

"לא. אני לא משחק בבובות. הדמויות הן לא כלים ריקים שקיימים בשביל להעביר משהו ממני".

להבדיל מהתסריט שאתה כותב עכשיו על חייו של סטיב ג'ובס, אני מניח. הרי כאן מדובר באדם בשר ודם, שהחיים שלו די מתועדים.

"אני עדיין לא יודע מה אני אכתוב עליו. אבל לסטיב ג'ובס היו חיים מאוד דרמטיים ומורכבים, עם תוצאות מאוד דרמטיות. ובלי קשר לפגמים שלו, אני חושב שאחת הסיבות שהוא מושך אותנו היא שהוא בנה דברים. והיום, בשורה התחתונה, נהוג לומר לאמריקאים שהעתיד שלהם הוא בשירות. אנחנו לא הולכים לבנות מכוניות או מסילות או בניינים או חלליות. והנה בא סטיב ג'ובס, ממציא כמו תומס אדיסון, והמציא דברים שממש אהבנו. אני חושב שאם מעמידים את זה לצד החיים המורכבים, ולפעמים האפלים מאוד שהיו לו, אפשר להוציא מזה סיפור. והתפקיד שלי הוא להוציא אותו".

ההצלחה הקולנועית של "הרשת החברתית" (ובשנה האחרונה גם של "מאניבול", שסורקין היה מעורב בכתיבתו) היו עדנה מסוימת עבור סורקין, שנחל כישלון צורב עם הסדרה "סטודיו 60" - נפילה קשה אחרי ההצלחה של "הבית הלבן".

כשמסתכלים על הסדרות שלך, אפשר לטעון שיש קורלציה בין ההצלחה של סדרה לבין סדר הגודל של מה שמוטל על הכף. בבית הלבן עמד על הפרק גורל העולם החופשי, והתוצאה הייתה סדרה ששינתה את הדרמה הטלוויזיונית של תחילת המילניום. בסטודיו 60 עמדה על הפרק רק הפקה של קומדיה טלוויזיונית, ואת התוצאה אתה כבר יודע.

"אם זה מה שאתה רוצה לטעון, יש לך על מה להסתמך. אבל יש עוד הרבה גורמים שמשפיעים על ההצלחה או על הכישלון של הסדרות האלה. את סטודיו 60 פשוט לא כתבתי מספיק טוב".

אתה מתחרט שלא יכולת להמשיך עם הבית הלבן בשלוש השנים האחרונות שלה?

"כן, בטח. אבל שמע סיפור: פחות משעה אחרי שיצאה ההודעה לעיתונות לקראת סוף עונה 4, זו שהודיעה שאני עוזב, לארי דייוויד התקשר אליי. הוא הרי עזב את 'סיינפלד' בשלב מוקדם. הוא התקשר אליי ואמר לי, 'אסור לך לראות אפילו עוד פרק אחד בסדרה הזאת. או שהיא תהיה מעולה, ואתה תהיה אומלל, או שהיא תהיה לא טובה, ואתה תהיה אומלל. כך או כך תהיה אומלל'. הודיתי לו על העצה, אבל אמרתי לעצמי, שמע, לארי הרי אומלל מקצועי. אז קיבלתי את הפרק הראשון של העונה החמישית יום לפני השידור, התחלתי לראות אותו, והפסקתי אחרי פחות משישים שניות. לא כי הוא לא היה מעולה, אלא כי זה היה כמו לראות מישהו אחר מתמזמז עם החברה שלי. היא הייתה נורא חסרה לי אחרי שעזבתי, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות".

עזבת את "הבית הלבן" ממש במקביל למהפך של הדרמות הטלוויזיוניות, כשהדגש עבר מהרשתות לכבלים. הסדרה החדשה שלך משודרת ב-HBO. אתה מרגיש שיש הבדל גדול בין כתיבה לכבלים וכתיבה לרשת?

"ברור! קודם כול, אין מגבלות על השפה. וזה לא כלי שאני משתמש בו הרבה. אני לא מהכותבים הגדולים שמסוגלים להלחין סימפוניה שלמה מ'מאדרפאקר', אבל היה נחמד אילו בבית הלבן, סדרה שספגה לא מעט על כך שהיא מציגה את הנשיא בתור בן אנוש, היינו יכולים לתת לו לקלל מפעם לפעם. אבל לא זה היתרון הגדול".

נו, אל תשאיר אותי במתח.

"תראה, לטלוויזיה יש בדרך כלל מערכת יחסים מאוד פסיבית עם הקהל שלה. טלוויזיה היא משהו שאתה מדליק בשביל שיארח לך לחברה, משהו שתשאיר דולק ברקע כשאתה קורא עיתון, מבשל, מדבר בטלפון, משכיב את הילדים. מה שאני כותב לא באמת עובד בתור מוזיקת רקע. אני רוצה שאנשים יצפו בזה כמו שהם צופים בסרט או במחזה. הקהל של HBO כבר מותנה לצפייה כזאת, וזה בעיניי היתרון הגדול של כתיבה לכבלים".

וגם אין פרסומות...

"נכון! וזה חשוב, כי אתה לא צריך לעשות בילד-אפ לקראת איזה שיא מזויף בכל שמונה דקות. יש גם פחות פרקים בעונה, ככה שאתה יכול לעשות עבודה טובה יותר בכל פרק. ברשתות השידור יכול להיות פרק שמסתיים בשורה 'גברת לנדינגהאם מתה' - קאט לפרסומת של נוקיה. ככה שתמיד הרגשתי שבדיוק בסוף הפרק מקבל אגרוף לפרצוף. והעניין האחרון הוא שכל עשרת הפרקים יושלמו לחלוטין לפני שמשדרים את הראשון. ומה שטוב בזה הוא שבאמצע העונה אתה מתחיל לשמוע את הדעות של כולם, החל בשכן שלך וכלה באימא שלך ובמבקרי טלוויזיה. ואז אתה מתחיל לכתוב מתוך השאיפה לשנות את דעתם. אבל פה אי-אפשר לעשות את זה; נגעת - נסעת. אי-אפשר לעשות שינויים בהתבסס על מה שכל העולם חושב".

אפרופו ביקורת, אתה רואה מה שכותבים בטוויטר?

"מצחיק שאתה אומר את זה. ביקשו ממני לפתוח חשבון ולהתחיל לצייץ בשביל לקדם את הסדרה".

ו...?

"לא רוצה".

יש הרבה יוצרי סדרות שעושים את זה עכשיו.

"כן. לא אני. אני פשוט לא חושב שאני יכול לעשות משהו ב-140 תווים".

כשיצא "הרשת החברתית" התבטאת נגד מדיה חברתית. זו עדיין העמדה שלך?

"לא. אני אופטימי מאוד. באירועים של הקמפיינים לנשיאות אפשר לראות איך המדיה החברתית משפיעה על התוצאה של הקמפיינים. האביב הערבי התרחש בגלל מדיה חברתית. בכלל, זה הכלי שבזכותו הצעירים היום הרבה יותר מעורבים".

אתה נהיה נוסטלגי. הגיל עושה את זה?

"אין לך מושג כמה. משום מה תמיד חשבתי על עצמי בתור מישהו שגמר את הקולג' רק לפני כמה שנים. ואז, ביוני שעבר, מלאו לי 50. החיים קצרים יותר מכפי שאתה חושב, וכשיש לך ילדים, הזמן ממש מאיץ. טורבו מטורף. הבת שלי הלכה לבת-מצווה בשבת לפני שבועיים. עם איפור. פשוט לא הצלחתי לעכל את זה. ואם זה לא מספיק גרוע, זה היה ממש יפה לה. ממש-ממש יפה. אני מאוד מרוצה ממה שעשיתי עם החיים שלי. פשוט היה לי מין רגע כזה של 'כבר מאוחר מכפי שחשבת'. אני בטוח שאני לא היחיד שמרגיש ככה - אם אתה לוקח את הזמן כמובן מאליו, הוא מתנקם בך".

אז במבט לאחור, אם היה איזה "קיצור חיי ארון סורקין" ב-500 עמודים ובעוד ארבעה די.וי.די, מה יופיע שם, לדעתך?

"קודם כול, המחזה הראשון שלי, 'בחורים טובים'. רוב האנשים מכירים את הסרט, אבל המחזה היה טוב. יהיו שם כמה פרקים של הבית הלבן, כמה של סטודיו 60, וללא ספק גם פרקים מחדר החדשות. אני גאה בסדרה הזו מאוד".

ואם נשנה את הכותרת ל"כל כתבי ארון סורקין", ונכניס פנימה כל מה שתעשה עד שתמות - כמה מהדפים עדיין לבנים?

"רובם, אני מקווה. זאת תמיד אמורה להיות מחמאה, אבל כבר פעמיים קרה שמישהו אמר לי על קטע שכתבתי, 'זאת תהיה השורה הראשונה בהספד שלך'. זה קרה בזמן הבית הלבן וקרה שוב אחרי הרשת החברתית. אני מקווה שהשורה הראשונה בהספד שלי עדיין לא נכתבה".

אולי אתה רוצה לכתוב אותה עכשיו? אני מבטיח להשתהות המון זמן עד הפרסום.

"לא. אבל מה שלא יהיה, אני מקווה שתופיע בו המילה 'בשנתו'".

הנאומים הגדולים | בחורים טובים

"אתה לא יכול להתמודד עם האמת! אנחנו חיים בעולם של חומות, ואת החומות האלה צריכים לאייש אנשים. מי יעשה את זה? אתה? אתה מתבכיין על זכויות אדם כי יש לך את הלוקסוס לא לדעת את מה שאני יודע. אתה לא רוצה את האמת. אתה רוצה אותי על החומות האלה. אתה צריך אותי על החומות האלה. אין לי לא את הזמן ולא את הרצון להסביר את עצמי בפני אדם שלן תחת שמיכת החירות שאני מספק לו, ואז מפקפק באופן שבו אני מספק אותה. אני מעדיף שפשוט תגיד תודה ותעוף לי מהעיניים. אחרת, אני מציע שתרים נשק ותעמוד על המשמר"

הנאומים הגדולים | סטודיו 60

"האנשים שאחראים על הטלוויזיה שלכם מכוונים לראש של ילדים בני 12 - ואני אפילו לא מדבר על ילדים חכמים בני 12, אני מדבר על האידיוטים. יש הרבה כאלה. אז למה שלא תחליפו ערוץ?! למה שלא תכבו את הטלוויזיה? שתבינו, תמיד היו חילוקי דעות בין האמנותי למסחרי, אבל תנו לי להגיד לכם, האמנות חוטפת עכשיו חזק, וזה הופך את כולנו לציניים, ולמרושעים. אנחנו אוכלים תולעים בשביל כסף, צופים בתוכניות ריאליטי כמו 'דפוק את אחותי'. זו פורנוגרפיה, ואפילו לא פורנוגרפיה טובה. תעשו טובה, תכבו את הטלוויזיה"

הנאומים הגדולים | מלחמתו של צ'רלי ווילסון

"כשהייתי בן 13 היה לי שכן. מר האזרד. יום אחד מצאתי את הכלב שלי גוסס בחצר שלו. מר האזרד שם זכוכיות בחתיכת בשר והאכיל אותו בהן. לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שמר האזרד היה נציג במועצת העיירה, ושבחירתו מחדש הייתה עובדה מוגמרת. אז ביום הבחירות נסעתי עם הטנדר (היה לי רישיון חקלאים) לאזור של השחורים, אנשים שלא הצביעו אף פעם, והסעתי אותם אל הקלפי וממנה. ולפני שהם נכנסו אמרתי להם: "אני לא אנסה להשפיע על הבחירה שלכם, אבל אני רק רוצה שתדעו שמר האזרד הרג את הכלב שלי". הוא הפסיד ב-13 קולות. זה היה היום שבו התאהבתי באמריקה"

הנאומים הגדולים | הרשת החברתית

"לא, אין לך את כל תשומת הלב שלי. ולא, אני לא חושב שאתה ראוי לה. אני חושב שאם הלקוחות שלך רוצים לשבת על הכתפיים שלי ולקרוא לעצמם ענקים יש להם זכות לנסות, אבל זה לא אומר שאני צריך ליהנות לשבת כאן ולהקשיב לאנשים משקרים. יש לך חלק מתשומת הלב שלי, את החלק המינימלי ביותר. יתר תשומת הלב שלי מוקדשת למשרדים של פייסבוק, שבהם אני והעמיתים שלי עושים דברים שאף אחד בחדר הזה - לרבות ובעיקר הלקוחות שלך - לא מסוגלים, יצירתית ואינטלקטואלית, לעשות"

הנאומים הגדולים | הבית הלבן

"'בערב ילין בכי ולבוקר רינה' אומרים הכתובים. אני בהחלט מקווה שכך. החיים לא היו ראויים לחיותם אם זה לא היה נכון. אני לא יודע עדיין מי הטמין את הפצצה באוניברסיטה. אני לא יודע אם זה אדם אחד או עשרה ואין לי מושג מה הן רוצים. אבל אני יודע דבר אחד: הם לא נולדו עם הרצון לעשות את זה. תמיד יהיה רשע ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר נגד זה. אבל יש אלימות בבתי הספר שלנו, ואנחנו בהחלט יכולים לעשות משהו בנושא הזה. אין מספיק אופי, ערכים וחינוך בכיתות שלנו. אין מספיק מורים בכיתות שלנו. אין מספיק כסף בכיתות שלנו! והיום אנחנו מתחילים לעשות משהו בקשר לזה

הנאומים הגדולים | הנשיא מאוהב

"אנחנו נמצאים בתקופה רצינית ואנחנו צריכים אנשים רציניים שיחליטו את ההחלטות. היריב שלי רוצה לגרום לכם שני דברים בלבד: שתפחדו, ושתמצאו מישהו להאשים אותו בפחד הזה. ככה מנצחים בחירות. מה שקרה לי הוא שהייתי כל-כך עסוק בלשמור על העבודה שלי שכבר שכחתי לעשות את העבודה שלי. לא עוד. אני הולך להילחם על החוקים החשובים האלה, ואני הולך לעבור מדלת לדלת כדי לשכנע אתכם להצביע עבורם"