הנקראות ביותר

טיילת בכל עיר? קבלו את הבון-טון החדש של מתכנני הערים

ממעלות ועד לירושלים, ממצפה רמון ועד לערי החוף, G בעקבות הטיילות החדשות והמתחדשות ■ אגב, ראש העיר לא יתנגד אם תזכרו לו את זה בקלפי

לכבוד יום הולדת 39 קיבלתי במתנה שיעורי רכיבה על אופניים. להגנתי אומר שאני ירושלמית במוצאי. אחרי שני שיעורים, המורה הודיע שזהו, אני יודעת לרכוב ושהגיע הזמן להתאמן. ניסיון לעשות סיבוב על אופני חברה עלה בהתרסקות, ואני החלטתי עמוק בלב שיש אנשים שלא נועדו להפגין שיווי משקל בציבור. אבל אז מלאו לי 40, וקיבלתי במתנה אופניים וקסדה, שהלכו והעלו אבק במחסן, והעלו את סף החומציות הביתי לשיא.

כך, עד שבני הבית החליטו שהגיע הזמן לטיול אופניים משפחתי. ניסיתי להתחמק בטענה שיש לי עבודה. "נחכה לך", החזירו לי. בעיני רוחי כבר ראיתי את צעדת הבושה שאעשה מהרחוב הסמוך, כשגם הבן שלי, שהיה אז בגן, יפנים שאני כישלון מוטורי גמור. אבל העקשנות של בני הבית השתלמה. רחוב התגלגל לרחוב. מעידה רדפה מעידה. ומפה לשם הגענו לטיילת רידינג שבדיוק נחנכה חודשים ספורים קודם.

תפאורת שביל הבטון, בין החולות, כשהים צולף ממערב, שרטטה את המפגש הראשון שלי עם הטיילת. כמו כלב מתבדר בחלון של מכונית נוסעת, דהרתי על פני המסלול, חוגגת את נעוריי האבודים כהולכת רגל, ואת חוקי הפיזיקה שמאפשרים לי להישאר באנכי גם ללא הצדקה נראית לעין. הכלבים של שדה התעופה הסמוך נבחו עליי בהתפעלות. הילדים שלי צחקו למראה החדווה הבלתי נשלטת. תודה לעיריית תל אביב שהביאתני עד הלום.

לצאת החוצה, ללא תשלום

בראשית היו הטיילות הוותיקות. טיילת הרברט סמואל, לחופה של תל אביב, נחנכה עוד בשנות העשרים. היא עברה כל מיני תהפוכות עד שהתקבעה כטיילת צ'יץ', והולבשה שלמת בטון וגרנוליט על-ידי האדריכל יעקב רכטר, בראשית שנות ה-80. בירושלים ענו לה עם טיילת החומות המונומנטלית, כמו גם עם טיילת שרובר, בארמון הנציב, שסיפקה לתייר המזדמן הצצה על הגרעין ההיסטורי של הבירה. גם חיפה, נתניה ואילת לא עמדו בצד, וייסדו טיילות חוף פלוס גלידרייה הכרחית. אבל כל אלה ביחד לא באמת הצטברו לקילומטרז' מרשים של אמירה סביבתית.

עד השנים האחרונות, שבהן התברר שכמו שכל בית צריך מרפסת, כל מוניציפליה צריכה טיילת. ורצוי שתיים או יותר. וכך הפכה ישראל למנוקדת בעשרות טיילות חדשות, מתחדשות ומשתדרגות. ממעלות בצפון, דרך נהריה, חיפה, נתניה והרצליה, בואך תל אביב, יפו, בת ים, ראשון לציון ואשדוד, ופנימה לראש העין, ודרומה למצפה רמון, ולשתי טיילות חדשות באילת, ושוב צפונה לירושלים, ועד טבריה וטיילת נהר הירדן הנשפכת מכפר בלום לקיבוץ שדה נחמיה. 360 מעלות של שבילים להולכי רגל ולרוב גם לאופניים, שהם הטרנד החדש-ישן, שליחו לא נס, של ישראל הצועדת.

"טיילת זה המקום שבו אתה מנקה את הראש, שואב השראה, מוצא מקום להתנשק, להתבודד, להתגודד או לפגוש חברים", מבטיח אדריכל הנוף איתן עדן, שחתום על הטיילת של נמל יפו. "זה המקום להסתכל על הנוף הטבעי ולתת לו מקום במרחב הציבורי".

שלום סלונים פרטיים. להתראות קניונים - הבונטון הטרי של תרבות הפנאי קורא לציבור לצאת החוצה, ועדיף ללא תשלום. "אמנם בבאר שבע עוד בונים קניונים, אבל במרכז הארץ כבר הפסיקו", מעידה טל טלמור-דותן, מנהלת מחלקת תכנון אדריכלי בחברת אקרשטיין, ההיא מלבני הריצוף, המעורבת ברוב הטיילות בארץ. "תרבות הפנאי השתנתה, ואנשים יוצאים לרחובות. זה מתחיל בחידוש פני הערים, כמו מה שעשו לשדרות בתל אביב, וממשיך בבניית טיילת".

"נקודת המוצא היא לא הטיילת", מבהיר שלומיק זאבי, בעלי המשרד תכנון נוף בע"מ, האחראי לתכנון אחת הטיילות בנתניה כמו גם טיילת פארק המסילה בירושלים. "מה שקורה ב-15 השנים האחרונות הוא שינוי עמוק בהבנה, שבעצם רוב המהלכים האורבניים הם בתוך העיר עצמה, ולא בהקמת ערים חדשות".

- הבינו שאין מקום.

"הבינו שלכל נגיסה מהשטח הפתוח יש השפעה על המרקם האקולוגי של המדינה. ולכן יש היגיון לחזק את הערים הקיימות ולהפנות את המאמץ פנימה. כדי להפוך את העיר למשהו אינטנסיבי צריך להתייחס למרחב. תל אביב ונתניה עוד יהפכו ליותר ויותר צפופות, וכמות השטחים הפתוחים עוד תקטן, כי אותו שטח פתוח ישרת עוד ועוד תושבים. לכן המרחב הציבורי חייב להשתפר".

- זה נשמע טריוויאלי.

"ממש לא. עד לפני 15 שנה אנשים חלמו לצאת לכפר. לפני 25 שנה תל אביב הייתה בכלל בנסיגה. הסלוגן 'עיר ללא הפסקה' היה סלוגן יחצני, לא תיאור של המציאות. אבל ברגע שחשיבות המרחב הציבורי הופנמה, הדברים החלו לזוז".

ומה שזז תחילה, אלה המכוניות. אם התפיסה העירונית הישנה פנטזה שנסיעה חלקה עם כמה שפחות פקקים היא-היא שתהפוך את העיר למרכז תוסס ומלא חיים, היום המכוניות והכבישים מפנים את מרכז הבמה לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים. "כשהתחלנו לעבוד על החלק הראשון בטיילת של יפו", נזכר עדן, "היה כביש דו-מסלולי בין המחסנים, שחיבר את תל אביב ואת בת ים. הסיבה היא שפעם חשבו שתנועה נמצאת בראש סדר העדיפויות, על חשבון הולכי הרגל שנדחקו לשוליים. אבל אז ראו שהתוצאה של זה היא מרחב ציבורי כושל, שלא מצליח לספק הגנה, ביטחון או עניין".

- למה בעצם?

"מקום שנשלט על-ידי מכוניות הוא מלוכלך ומזמן פשיעה. זה קרה קודם בארצות הברית. הכישלון הזה הביא להריסת אזורים שלמים כמו קו החוף בסיאטל. שם זו בכייה לדורות. לכן החלו בעולם עם חשיבה חדשה לפני עשרים שנה, ולארץ זה הגיע לפני עשור".

האורך כן קובע

עירייה שרוצה לגזור קופון בבחירות המתקרבות, כבר לא יכולה להרשות לעצמה לקיים איים של הזנחה לאורך החוף. "במשך השנים ההתייחסות לחוף השתנתה", מודה יואב דויד, אדריכל העיר תל אביב. "בעבר הזרימו ביוב לים, כי מה יש בו? אוניות להביא תפוזים. לא הייתה התייחסות לים כאל משאב של פנאי, נופש ותיירות. אבל בעשור האחרון זה השתנה, יחד עם השתנות התפיסה העירונית כולה. היום מי שמאחר לקונצרט בהיכל התרבות, כבר לא יחנה את המכונית באמצע שדרות רוטשילד, בין חריוני הציפורים".

בחיפה השינוי בא לידי ביטוי בחידוש הקשר בין העיר לחוף. "הנתק היה כתוצאה מהחלטות לא טובות, חלקן היסטוריות, כמו מיקום תשתיות לאומיות כדוגמת מכלי הדלק לאורך החוף", משחזר אריאל וטרמן, מהנדס העיר חיפה. "בשנים האחרונות פתחנו במלחמה לטובת הציבור, שקיבל את קו החוף בחזרה. היום הדרישה הזו נראית ברורה וקשה לערער עליה, כי אף אחד כבר לא מערער על זכות הציבור ליהנות מאוצרות הטבע שבאזורו".

- מה השתנה?

"היום אנשים כבר לא מקבלים שזו גזירה משמיים, וגם המודעות הסביבתית תורמת. אם בעבר היינו יכולים לצאת למאבק ולא היה קורה כלום, היום מקבלי ההחלטות מבינים שאין דרך להתנגד".

וטרמן מתכוון לשני מכשולים עיקריים: בסיס חיל הים שכבש לו רצועת חוף מרכזית ומגרשי החניה של בית החולים רמב"ם, שנגסו ברצועה נוספת. "ההבנה שהים הוא משאב השייך לציבור חלחלה רק בשנים האחרונות", מוסיפה נטע טלמור, אדריכלית העיר חיפה. "ולכן הצלחנו לפנות את הבסיס ואת מגרשי החניה וליצור רצף חוף עירוני מבת גלים ועד לגבול הדרומי של העיר. לפנות בסיס חיל הים לטובת טיילת ושביל אופניים, זו היסטוריה".

ההתעקשות על הרצף, מסכימים המומחים, היא למעשה התעקשות על הדנ"א הייחודי של הטיילת. כי טיילת בלי רצף, היא כמו בדיחה בלי פאנצ'ליין, גינת שעשועים בלי נדנדה, חוף ים בלי גישה או סתם טיזינג. האדריכלים מדברים על ליניאריות כמוטיב המרכזי בטיילת. וזאת כדי להפריד אותה מצמד המתחרים: שדרות עירוניות או פארקים. יתרון הטיילת על השדרה העירונית, מבהירים אוהדיה, הוא הנוף הייחודי שהיא מקדמת, וכאמור, הרצף ששומר על תנופת ההולכים. בלי מעברי חציה ובלי רמזורים.

התחרות מול הפארקים קצת יותר מורכבת. ובכלל, לא תמיד ברור מה ההבדל ביניהם. לדוגמה, פארק הירקון - טיילת או פארק? ופארק הרצליה? "טיילת היא משהו אורכי ופארק לא", חותכת טלמור. "בפארק יש הרבה סוגים של פעילות, ולכן הוא מתאים לשהייה ולא למעבר. ברור שבפארק יכולה להיות גם טיילת".

"לפארק יש עומק", מתפייט זאבי, "הוא יכול להיות עם מסכים, פילטרים, שכבות. אפשר לעבור בו מחלל לחלל. ולכן העושר גדול. טיילת היא שוט אחד, כי לרוב היא צרה, גם אם רוחבה הוא עשרה או עשרים מטר".

- אלו אילוצים המבנה הזה מייצר?

"היא צריכה להיות חדה ובהירה ויותר מצומצמת בשפה העיצובית שלה".

- כי אחרת זה מעמיס על העין?

"בטיילת אי אפשר גם וגם וגם. היא כמו מוצר של אפל. מעט כפתורים. טיילת צריכה להיות מופשטת. עם סטייטמנט בהיר. בסוף, זה קו. ופארק הוא כתם. ולכן הוא מאפשר משחק: אזור רועש, אזור שקט. אזור מופנם, אזור מוחצן. בטיילת אין את זה".

הפרדה נוספת שעליה מקפידים האדריכלים היא בין טיילת חוף ובין טיילת עירונית. טיילת החוף היא לרוב "דופן" של העיר, הנקודה שבה העיר נגמרת ומתחיל הים. הטיילת העירונית, מצדה, מתפקדת לרוב גם כגשר בין חלקים שונים של העיר; כמו לדוגמה טיילת המסילה בירושלים, שעושה שימוש בתוואי הרכבת הישן, שבמקום חיץ, משמש עכשיו חיבור בין עמק רפאים לבקעה ועד בית צפפה.

למרות השוני, המטרה של שני סוגי הטיילות היא אחת: שביל הליכה ליניארי שיש לו נקודת מוצא, אטרקציות ביניים, ולרוב גם נקודת סוף, אם כי הוא צריך לתפקד היטב גם בשימוש חלקי, עבור מי שלא מרגיש חובה לגמוע את הקילומטראז' המלא כולו.

- מותר לנחש שאף אחד לא הולך מבת גלים עד דרום חיפה.

טלמור: "בטח שכן. טיילת, אם אין לה אורך, היא מתה. תעשי טיילת על 200 מטר, ותגלי שאין לה קיום. היא לא שווה".

- הגודל קובע?

"כן, בטח. וגם השימושים לאורך".

ושיהיה גם אייס קפה

באשדוד הטיילת היא רק חלק ממהלך נרחב הרבה יותר, שבו העיר כולה עוברת רמונט. "זה קונספט כללי שאנחנו מקדמים כבר שלוש שנים בניסיון לעודד את תושבי העיר לקיים אורח חיים פעיל ובריא יותר", אומר ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי. "הטיילת מעגנת את זה גם מבחינה פיזית".

- אתם בודקים BMI (מדד מסת הגוף) עירוני?

"משהו כזה. אנחנו דואגים שה-BMI הממוצע לא יהיה מעל 30. בשבועות הקרובים אנחנו יוצאים בקמפיין: אשדוד שותה מים, שבמסגרתו יגישו רק מים ומשקאות דיאט".

- כמו היוזמה של בלומברג בניו יורק?

"רק שאנחנו עשינו זאת לפניו. אנחנו גם לא מגישים מאפים בישיבות. זאת תפיסה עירונית כוללת, שבמקרה של הטיילת קיבלה ביטוי תכנוני".

אשדוד מצוידת ב-13 קילומטרים חוף, וכמו ערים רבות במצבה, הדבר שאילץ אותה להתמודד עם המרחב הזה היה לפני הכול הניסיון לבלום את סחף החולות לכביש הסמוך. ברוב המקרים בנייה של קיר תמך אמורה להיות הפתרון הזמין לבעיה, אבל לסרי, מיד עם כניסתו ללשכת ראש העיר, החליט ללכת על משהו גדול יותר ולהרים טיילת. הקצוות התחברו כשהוחלט שתהיה זו טיילת ספורט, בתכנונם של ורד אושר מארט נוף ודויד אלחנתי.

שלושה קילומטרים וחצי מהטיילת מיועדים להולכי רגל ולצדם רוכבי אופניים, וכוללים גם מתקני כושר חוץ, המיועדים לקהלים שונים: פינת קיקבוקס, פינת כושר לנכים, פינה עם מזרני גומי, פינה למיטיבי כושר ואזור לטיי-צ'י. בין לבין משובצות כורסאות שמש עשויות בטון, פינות מוצלות, ברזיות, פינות השקיה לכלבים, וגם מאזני שקילה, כי לא באנו ליהנות. "מה שהתחיל כפרויקט פונקציונלי לעצירת חולות, הפך לאוצר", מתגאה האדריכל אלחנתי.

גם בחיפה הבינו שאי אפשר להתעלם מתרבות הפנאי הגואה של הליכה, ריצה או רכיבה על אופניים. "התקנו סימון של מרחקי הליכה", מספרת האדריכלית טלמור. "זיהינו שאנשים אוהבים משהו מדיד. גם כשנגמרת הטיילת הסלולה, פיזרנו על החוף דגלים שאנשים שרצים על החול יידעו כמה הם רצו".

אבל בחיפה, כמו ברוב הטיילות האחרות, לא הסתפקו באטרקציה הספורטיבית, ותיבלו את המרחב הציבורי בתחנות מסחריות לפיזור מזומנים. כי לרוץ זה נחמד, אבל קפה קר עוד יותר. "טיילת בלי שימושים מסחריים, תהיה בבעיה", קובעת טלמור.

- כי אנשים חייבים קרטיב?

"אנשים מחפשים את זה. היום, בניגוד לעבר, אם גומרים טיול בלי לקנות משהו, אנשים מרגישים שהם לא טיילו. אנשים הלכו ברגל והם רוצים בסוף המסע לשבת במקום מוצל ולשתות קפה".

"היום טיילת היא הרבה יותר ממקום להולכי רגל", מוסיפה טלמור-דותן. "היא כוללת אזורי מסחר, מסעדות ובתי קפה, לפעמים גלריות. כי טיילת אמנם צריכה לנהל דיאלוג עם הסביבה, אבל גם צריכות להיות מפוזרות בה אטרקציות שיהפכו את ההליכה עליה לבעלת עניין".

נתנאל בן יצחק, שחתום על אחת הטיילות בנתניה ועל הטיילת מהמרינה בהרצליה ועד מלון מגדלי הצוק, מסכים: "טיילת אף פעם לא עומדת בפני עצמה. לסתם טיילת את יכולה לקרוא מדרכה, ואז זה אולי יישמע פחות פומפוזי. מה שהופך טיילת למוצלחת זו האינטנסיביות שלה. שהיא עובדת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 360 ימים בשנה, והיכולת שלה לחבר את העיר לחוף".

מהלך חוצה קדנציות

עבור טלמור-דותן, האתגר בתכנון טיילות קשור ליכולת של חברת אקרשטיין לצייד את לקוחותיה בחומרים שיעמדו בלחץ ובשחיקה הגדולה של השימוש התכוף, במיוחד אם הוא ליד שפת הים. "לאחרונה החלפנו ריצוף בטיילת החוף בחיפה, כי מי הים אכלו את הטיילת הישנה", היא אומרת. "פיתחנו חומרים מיוחדים שיעמדו בעומסים וגם נגד סערות וגאות מהים".

שאלת הריצוף, שהיא מרכזית בטיילת, היא עניין של אופנה. היום מרבצי הגרנוליט של טיילת צ'יץ', שפעם נחשבו לשפיץ של התכנון, נדמים מעט מיושנים. את מקומם הולכים ותופסים עיבודים לבטון, וגם לא מעט דקים מעץ. "היום המגמה הבולטת בריצוף היא חזרה לגוונים האפורים, שזה גם ריצוף נוח לתחזוקה", אומרת טלמור-דותן, השולפת מהטלפון תמונה שצילמה באחת מפינות העיר תל אביב. איפה? קשה לדעת, כי טלמור-דותן, מסוג האנשים שלפני הכול רואה את הריצוף בכל חלל שאליו היא נכנסת, מצלמת בלטות.

כשהמתכננים מחפשים טיילת להתייחסות, הם לא מתאפקים ושולפים את ההיי-ליין, הטיילת העילית שבאזור צ'לסי במנהטן, שנפתחה לפני שנתיים וכבר הפכה לאם כל הטיילות העירוניות. מופת של תכנון מלבב. "ההיי-ליין עלה בערך 1,600 דולר למטר. ושכר הטרחה של המתכננים היה 12%-10%. זאת אומרת שבתרגום לשקלים הוא היה 700-600 שקל למטר", מחשב שלומיק זאבי, שהפרויקט האחרון שלו הוא טיילת מסילת הרכבת בירושלים. "המשמעות היא ששכר הטרחה של מתכנני ההיי-ליין הוא גבוה מעלות הביצוע של טיילת המסילה, שהוקמה ב-600 שקל למטר.

"הבדל נוסף הוא שעיריית ניו יורק לא באה אל המתכננים ואמרה להם: 'אצלנו לא יהיה עץ', כמו שאמרו לנו בירושלים", נאנח זאבי. "אנחנו רצינו לסמן את המסילה בעץ, כדי שיהיה לה קל. אבל אז בא ראש אגף בעירייה ואמר: 'אצלנו לא יהיה עץ'. כי בירושלים לא יודעים לתחזק עץ. אז במקום עשינו בטון עם עיבוד עדין, שברור שהוא מלאכותי. אבל כשאקרשטיין הביאו את הדוגמאות של הבטון, מהעירייה ביקשו דוגמה עם טקסטורת עץ, אבל באפור. הסכמנו. אבל אז הם ביקשו דוגמה בצבע עץ, וכולם אהבו את זה, חוץ מאיתנו".

- אז אתה לא אוהב את התוצאה?

"יש שם בלוף מסוים, ואני לא אוהב את הבלוף הזה. אני לא אוהב בטון שנראה כמו עץ. אני אוהב שהבטון נראה כמו בטון והעץ נראה כמו עץ".

טלמור-דותן מעידה שבחודשים האחרונים העובדים של אקרשטיין צריכים לעבוד במשמרות משולשות, כולל מוצאי שבת, כדי לעמוד בביקוש. היא חושדת שאולי הקרבה לבחירות המוניציפליות, בעוד פחות משנה וחצי, תורמת לתנופת הבנייה. "טיילות מעניקות יוקרה לראשי ערים", היא מכריזה ומיד מסייגת, "וזה לא שמדובר במהלך ציני, כי הרי בניית טיילת היא תהליך ארוך. אבל אפשר לומר שראשי ערים הבינו את האטרקטיביות של הטיילות".

זאבי מסכים שטיילת היא רקע מאוד פוטוגני לגזירת סרטים, אבל מבהיר גם הוא שמדובר בפרויקט חוצה קדנציות: "טיילת היא לא פרויקט בחירות, כי אם רוצים לגזור את הסרט, צריך להתחיל הרבה קודם. את טיילת המסילה בירושלים התחיל אורי לופוליאנסקי עם אורי שטרית כמהנדס העיר (השניים נמנים עם הנאשמים בפרשת הולילנד), שיש לו זכויות ענקיות בפארק המסילה. שנה וחצי לפני בחירות יש גל שיפוץ גנים, ניקיון עיצובי והחלפת מעקות וגדרות. בניית טיילת זה פרויקט שדורש אופק קצת יותר רחב".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות