הפספוס של נסיך ההיפ-הופ פרנק אושן

גיל 24, פרנק אושן הוא הכישרון הכי גדול שצץ במוזיקה השחורה באלף הנוכחי. הוא צמח הן ככותב שירים שכיר עבור אמנים כמו ג'ון לג'נד וג'סטין ביבר וכמשתף פעולה עם ביונסה וקאניה ווסט וג'יי זי, והן כחבר בקולקטיב ההיפ-הופ "אוד פיוצ'ר".

לפני כמה שבועות רשם על שמו חתיכת היסטוריה בתרבות ההיפ-הופ, כשחשף מכתב שמיען לפני חמש שנים לאהוב ששבר את ליבו. אושן טוען שהוא בי-סקסואל, ובתרבות ההיפ-הופ העדיין כה הומופובית, הצעד שלו, גם בעשור השני של האלף השלישי, נחשב לאמיץ ולחלוצי. על הרקע הזה מגיע אלבום הבכורה שלו בחברת תקליטים גדולה ומקבל שבחים כמעט מקיר לקיר. אני נאלץ להפר במקצת את ההתמוגגות הקולקטיבית, משום שבעקבות המון האזנות נדמה לי שהאלבום נופל בהרבה מהחצי מיקסטייפ - חצי אלבום לא רשמי ששחרר בשנה שעברה, "נוסטלגיהאולטרה". אושן חשף שם כתיבת טקסטים מעולה, וגם את העובדה שהוא מצטיין, באופן די יוצא דופן, הן כראפר והן כזמר סול מופלא ביותר.

באלבום החדש בקושי באות לידי ביטוי יכולות השירה שלו, וזו נקודת התורפה המשמעותית שלו. זה אלבום מורכב למדי, רחוק מחנופה ורחוק מקלילות. עד כאן הכול מצוין, רק שזה בא במחיר ויתור על מלודיות כובשות, כאלו שבהן אושן הזמר יוכל להתבטא כפי שמגיע למגיש שירים מסדר הגודל שלו.

מטעון מוכח של הצלחות מסחריות

לקראת סיומו של השיר החזק ביותר - "בד רליג'ן", מגיעה צרחה מדהימה, מסוג קריעות הגרון הרכות בטונים הגבוהים שפעם ענקים כמו מארווין גיי ופרינס ידעו לצמרר איתן והיום כמעט ולא נשמעות. גם Pink matter מציג שירה פשוט קורעת לב, שלאחריה האירוח של אנדרה 3,000 מאאוסטקאט בשיר ממש מחוויר לעומת האינטנסיביות הרגשית של אושן.

"חושב עלייך" הוא שיר נהדר, ואילו "פירמידות" הוא יצירה של כמעט עשר דקות שנותרת באוזניי יותר יומרנית מאשר נוגעת. וזו הבעיה שלי עם האלבום כולו: ההתכוונות לייצר אמנות בעלת ערך באה ממקומות הכי נעלים, אבל בדרך מאבדת משהו מהפשטות ומהישירות. לאושן יש כבר מטען מוכח של הצלחות מסחריות, והבחירה שלו לשים בצד, לפחות כאן, את החושים הפופיים שלו, לטובת מסע צלילי מורכב ותובעני יותר, אומרת עליו דברים יפים. אבל אי הניצול של המנעד שלו כזמר, דומה לאלבום שלם שבו מארווין גיי לא היה כולל אפילו בלדה אחת, או אלבום שבו פרינס לא היה מנגן בגיטרה, או שסטיבי וונדר היה רק שר ולא נוגע בשום כלי.

פרנק אושן של קיץ 2012 הוא אמן שיותר מרגש להעריך ולחבק אותו מאשר להאזין לו, אם כי תמיד מומלץ לחזור ל"נוסטלגיהאולטרה", שהיה בו תמהיל מדויק וקטלני בין אמנות לכאורה גבוהה לבין בידור. כאן נשארנו עם שני שליש מצוינות של אושן כתמלילן וכראפר. בתקווה שבאלבום הבא יחזור גם הזמר.