אורן שבו: הגיע הזמן
יכול להיות שזה רק צירוף מקרים, אבל את הקעקוע המרשים שעל זרועו, עשה אורן שבו בדיוק בחודש בו חגג את יום הולדתו ה-40, לפני קצת יותר משנה. לדבריו, זה לא היה יום ההולדת שגרם לו לעשות את זה, כמו עצם הידיעה ש"הגיע הזמן". שבו, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, שבימים אלה נמצא בעיצומה של הפקת תקליט, חלם על זה מאז ומעולם. במקביל, הוא מצא תמיד תירוץ ל"למה זה עדיין לא הזמן הנכון". המחשבות בכיוון התחילו עוד בגיל 17, כשרק התחיל להתפרסם במסגרת להקת "צעירי תל אביב" והמשיכו לאורך השנים והקריירה המתפתחת. "אבל זה לא שהסתפקתי בלחלום. מדי פעם הייתי נכנס לסטודיו לקעקועים, מעלעל באלבומים, אומר שאחזור בשבוע הבא, ונעלם".
- פחדת לעשות את הצעד?
"צריך אומץ, מה גם שהיה לי ברור שאם אני הולך על זה, אז זה יהיה רציני. ידעתי שזה לא יהיה דולפין קטן, ולא במקום נסתר. אחרת מה הרעיון?".
מי שעודד אותו לעשות מעשה, ולחרוט לנצח דרקון יאקוזה על מתחם כתף ימין רבתי, היה דוד מורנו מהסטודיו בדיזנגוף בתל אביב. "הגשתי בזמנו תוכנית טלוויזיה בשם 'פריים טיים', ובמסגרתה ליוויתי אמנים במהלך יום עבודה", נזכר שבו. "הכרתי שם את מורנו, ומיד הרגשתי שאנחנו מתחברים היטב. הוא ידע שזה מתבשל והיה ברור שאם וכשאעשה את זה, זה יהיה רק אצלו. כשמלאו לי 40, ענת (אשתו, השחקנית ענת מגן-שבו, ש"ד) הפתיעה אותי בכרטיס טיסה לאמסטרדם ובהזמנה לסטודיו לקעקועים. מקום אחר, לא הסטודיו של מורנו. הגעתי לשם, כרגיל נלחצתי, שוב קצת התבשלתי עם הרעיון ויצאתי החוצה. הפעם היישר אל מורנו. שעה אחר כך כבר ישבנו יחד, אמרתי לו מה אני רוצה, כי ידעתי איזה דרקון זה יהיה, חיפשנו באינטרנט תמונה מיוחדת שלו, החלטנו פחות או יותר איך הציור יתפתח והיכן נמקם אותו, כאשר הפעם ביקשתי שיתחיל מיד עם קווי המתאר, אחרת מי יודע אם אי-פעם אחזור. וזהו. יצאנו לדרך".
והדרך הזו הייתה ארוכה מאוד ולעתים כואבת. היא ארכה כשנה במהלכה נפגשו השניים אחת לשבועיים, לפעמים מוקדם בבוקר עוד לפני פתיחת הסטודיו ללקוחות. גם היום עדיין ישנן מספר נקודות בציור, ששבו טוען שהעבודה עליהן עוד לא הסתיימה. "את רואה? כאן צריכים להיות קצת יותר גלים". על פניו, או ליתר דיוק על זרועו, העבודה נראית גמורה לחלוטין. מדובר בציור מורכב וססגוני, המשלב בין דרקון יפה, מרשים ולא אימתני במיוחד, פרח ענק ועוד שלל צורות הנפרשות על החלק העליון של זרועו, מקיפות את הכתף משני צדדיה, ומגיעות עד החזה. יש חלקים בציור שלא תוכננו מראש אלא יחד ועל הדרך. יחד הם תכננו בקפידה את החלק שיבצבץ משרוול חולצה קצר, ואת זה שייחשף כשאורן ילבש גופיה. בכל מקרה יתגלה חלק אחר של הציור, חלק שרק יסקרן, יגרה את הדמיון וירמוז על ההמשך.
מה שעוד היה חשוב לשבו, אולי יותר מכל, הוא שהוא עצמו יוכל לראות אותו כל הזמן ולכן הוא לא רצה למקם אותו רק על הגב או במקום נסתר אחר. "אני לא מבין מה הרעיון בלעשות את הקעקוע אם אתה לא יכול להסתכל עליו מתי שבא לך. עשיתי אותו? אני מאושר מזה? אז בטח שאני רוצה לראות".
- איך הגיבה הסביבה?
"הרוב הגדול מאוד התלהב ואמר שזה מדהים. אבל תזכרי שעשיתי אותו כי זה היה החלום שלי. פחות חשוב לי מה אחרים אומרים. אם יש מישהו שבאמת חשוב לי שיאהב את זה, זו ענת. הרי היא גם צריכה לחיות איתו, ולשמחתי היא מתה עליו. אני חושב שאם מישהו בוחר ציור לפי קריטריון כמו מה שימצא חן בעיני הסביבה, זה כבר מתכון לחרטה וכישלון. זו הגשמת החלום האישי שלי, אז כזה גם הציור. יש כאלה שהחלום ומבחן האומץ שלהם, זה לעשות בנג'י. מבחן האומץ הפרטי שלי היה קעקוע. זה אומץ גם מבחינת הגודל שלו והעוצמה, וכמובן שגם מבחינת הכאב. אבל בנג'י זו חוויה שנשארת בזיכרון בלבד. אני מעדיף קעקוע כי זה פרינט. מעכשיו זה ילווה אותי פיזית כל החיים".
- לא חששת שזה יגביל אותך בתפקידים כשחקן?
"ממש לא. קודם כל, היום אין דבר שאי אפשר להסתיר. אם יהיו לי כמה סצנות בלי חולצה, קיימות היום טכניקות ואיפור מיוחד, וזה עוד לפני שדיברנו על זה שלפעמים זה דווקא יכול לתרום לדמות".
כששבו מדבר על הקעקוע העיניים שלו נוצצות. אולי בגלל שמדובר עדיין בצבע טרי, ואולי בגלל שהוא באמת חיכה לו כל חייו. הוא מלטף את הזרוע, וברור שהוא מאוד שלם עם השינוי. "הנה מצאתי פתרון לכתף הלבנה שלי. במידה מסוימת פגעתי בגוף, אבל עשיתי את זה בצורה חיובית. חוץ מזה שלאף אחד אין את הציור הספציפי הזה".
- אפשר להגיד שהוא מסמל לך משהו? שלב בחיים?
"בלי שאלה בכלל. אולי זה לא בדיוק הציור שמסמל משהו, כמו הקעקוע עצמו. השלב הזה שבו ידעתי שדי. התבשלתי מספיק וזה הזמן להגשים את החלום. אני מאמין שאם הייתי עושה אותו קודם, הסיכוי שאתחרט היה גבוה יותר".
- יש סיכוי שתמשיך ותעשה עוד אחד?
"אני יודע שאומרים שזה מדבק, אבל לא. בשלב הזה אני מאושר מהקעקוע הזה, הוא מספיק לי".
נועם שרון: המחרט שהתחרט
נועם שרון והקעקוע שלו לא חיים יחד בשלום ובכיף. נועם לא משתגע על "מבחן הבגרות", כביכול, שעשה בגיל 19 כדי להוכיח לעצמו ולעולם שהוא כבר לא ה"נעב*עך" שהיה בתיכון, והוא מודה שהוא מתחרט. במבט לאחור היה זה לדעתו צעד פזיז, מיותר ולא בוגר. אבל נודה על האמת, נועם עושה מזבוב פיל. או ליתר דיוק את התמונה הזעירה שעל החלק האחורי של כתף ימין, זו שצריך להתקרב כדי לזהות מהי, הוא הופך ל"האלבום של הפרודיג'י, music for the' jilted generation', שנמצא בגדול על הגב".
- זה הכל? אמרתי לו כשהסיר את החולצה, בכלל לא משתדלת להסתיר את אכזבתי.
"מה, לא מספיק?".
האמת? יש דמויות יותר סימפטיות מזו שבציור. זה לא משהו שהייתי תולה בחדר ילדים למשל. למי שלא מכיר, או שלא היה פה בראשית-אמצע שנות התשעים, מדובר במשהו מתריס. במרכזו דמות זועקת הנראית כלקוחה מסרט אימה, דמות עוכרת שלווה, מטרידה, וזה גם מה שהיא אמורה לעשות. נדמה לי שהיא והתמונה הפנימית שבאותו האלבום, אמורות לסמל בדיוק את מה שנועם ביקש לבטא באותו הרגע - התרסה בממסד. מרד נעורים, גברי בעיקרו, במערכת.
אלא שהדמות שעל החלקה הימנית העליונה בגבו של נועם יצאה, איך לומר, דווקא קצת רגועה. יש בה משהו שקט יותר. אולי בגלל שנועם עצמו הוא טיפוס שליו, ואולי בגלל שהוא איש חינוך, והשילוב שלו עם הקעקוע הזה יוצר משהו סימביוטי שמאזן את שניהם. אבל בהחלט ייתכן שנסחפתי עכשיו עם הפרשנות. כך או כך, נועם מתחרט. ובכלל, לדידו מדובר היה בלא יותר מאשר משובת נעורים, ולא בהחלטה שקולה ומגובשת.
זה היה הכי בנאלי שיש. זה קרה באילת, במהלך חופשה מהצבא. הוא היה עם חבר ובהחלטה של רגע, ביקש ממנו להצטרף אליו למהלך שייחרט לכל החיים. נועם חיפש ציור, וכשלא מצא כזה אצל המקעקע, הלך לחנות מוזיקה סמוכה, שם צדה עינו את האלבום שכל כך אהב ומיד הוא הרגיש שזה זה. הוא אהב אותו עוד קודם, אלא שעכשיו הוא הזכיר וסימל לו את השינוי שהוא עבר בצבא, ואת החספוס שעיצב אותו מחדש. הוא שירת כחובש קרבי, תפקיד שדורש מסירות, ועדיין המסגרת הציקה לו, והוא חיפש דרך להביע זאת. סוג של מרד מסוים בממסד שלמיטב זיכרונו אסר על כך. וכך, שלושתם (האלבום, נועם והחבר שהיה עד לתרחיש) שבו למקעקע והפכו את הקשר הזה שבין נועם לדמות, לרשמי ומחייב.
היום נועם כבר בן 34, ובאופן פרדוקסלי משהו, הוא איש חינוך. בבעלותו הוצאה לאור שהקים למגזין בשם "אדם עולם", המתמחה באנתרופוסופיה וחינוך וולדורף, ובמסגרת זו הוא גם אמון על מגזין הילדים "אדם צעיר".
"המטרה שלי", הוא מסביר, "לפנות פחות אל האינטלקט של הילד אלא יותר לפיתוח הדמיון שלו".
- שזה קצת דומה למה שעשית, לא?
"האמת שכן, אבל דווקא מזווית אחרת. הפוכה בעצם. האנתרופוסופיה מדברת על זה שהאגו, במובן הרוחני שלו, מופיע רק בגיל 21. יש משהו שקול ובוגר יותר אחרי הגיל הזה. אז גם האינדיבידואליות בשלה באמת ואפשר לקבל החלטה. היום אני מאמין שאם הייתי מחכה, ולו רק שנתיים, כבר לא הייתי עושה את זה. אולי משהו יותר מפויס. זו בטח לא החלטה שצריכה להתקבל בערב ספונטני אחד באילת".
- תוך כמה זמן התחרטת?
"מהר מאוד".
- אני חייבת להודות שזה לא כל כך נורא. כשתיארת אותו בטלפון חשבתי שהוא יותר דרמטי, צבעוני, ענק ועל כל הגב.
"הייתה לי חברה שאמרה שהיא מעולם לא פגשה מישהו עם כזה ניגוד בין הקעקוע לאופי האמיתי שלו".
- חשבת להסיר אותו?
"היו מחשבות. אבל זה מרתיע. עדיין יש אופציה, אבל אני מרגיש שזה יהיה להוסיף חטא על פשע. כבר פגעתי בעצמי, אז לחזור ולפגוע שוב? פעם מישהי אמרה לי שאסור לי להסיר אותו. שזה נועד להזכיר לי את מי שהייתי אז, ולכן אני צריך ללמוד לאהוב אותו. חוץ מזה שבנות הזוג שלי בדרך כלל ראו בזה סוג של קוריוז נחמד".
מספר ימים אחרי שנפגשנו, שוחחנו שוב. "זה מצחיק, את יודעת? בדיוק נפגשתי עם החבר שהיה איתי אז באילת, וסיפרתי לו על הכתבה. לך אמרתי שלא ידעתי מה אני רוצה לקעקע ורק אז נתקלתי במקרה באלבום? הוא זכר שדווקא הייתי מאוד נחוש. הוא אומר שמראש הגעתי לשם עם התמונה, בידיעה ברורה שזה, ורק זה, מה שאני רוצה לקעקע. כנראה אני באמת מגזים ואולי אני אפילו בהכחשה. אולי כן חשבתי על זה ברצינות וזו לא הייתה סתם קפריזה".
ד"ר ראובן ברק: כי בא לי
"בדיוק חשבתי על הסיבות שגורמות לאנשים לעשות קעקוע", פתח ד"ר ראובן ברק את המפגש שלנו. ישבנו על גג בניין ותיק בדרום תל אביב, שם הוא גר עם משפחתו - זוגתו היוגיסטית (ושחקנית בעבר) ענת צחור, ילדיהם וגם כמה חתולים, באחד האזורים הסואנים, אפורים ומעושנים של העיר. ובכל זאת, משהו בגג הזה שמשקיף על הכל, ובאווירה שמקרין ברק, השרה על הפגישה הזו רוגע.
"יש אנשים שעושים קעקוע כי הם שייכים לתפיסת עולם מסוימת, יש שדווקא רוצים להבדיל את עצמם ולהראות מיוחדים, ויש את אלה, ואולי זה הכי סביר, שפשוט בא להם".
- ואתה?
"בא לי".
- חשבת על זה קודם? אולי כשהיית יותר צעיר?
"בדור הצעירים שלי זה היה מאוד לא מקובל. עשו את זה רק חריגים, פושעים וכאלה. זה התחיל להיות נורמטיבי רק כשצעירים יצאו לטייל ולהסתובב בעולם. אני באמת לא יודע למה לא עשיתי את זה עד עכשיו. היום יש בזה מן הסתם הפגנת נעורים".
אפרופו נעורים, ד"ר ברק הוא בן 58, אבל על סמך מראהו וגישתו לחיים, אפשר בלי להתבלבל להעריך אותו כצעיר לכל הפחות בעשור. במקור הוא רופא כירורג שבחר להתעמק ברזי הרפואה הסינית, התמחה בה, נטש לטובתה את הרפואה הקונבנציונלית והיום הוא מטפל בנושאי פוריות. הוא וענת זוגתו חיו בעבר במנזרים בודוהיסטים, ואורח חייהם כולו נובע מאותה ההשקפה.
- כמה זמן התבשלה ההחלטה לקעקע?
"שעה, אני מעריך. לפני שבועיים קמתי בבוקר, חיפשתי את התמונה הכי טובה שמצאתי באינטרנט של מה שרציתי, ואיתה הגעתי לסטודיו". ד"ר ברק נותן לי דף עם ציור והסבר. לכאורה מדובר בציור מאוד פשוט. מעגל המורכב מתנועת מברשת אחת (אם כי יש בבודהיזם מי שנוהג ליצור אותו משתי תנועות מברשת), מה שמבטא את התנועה האקספרסיבית של הנפש. והצורה הזו, הנקראת "אנסו" (Enso) ופירושה עיגול, מעבירה מסר של אי שלמות (כשהמעגל לא סגור) ביקום. היא אולי נראית קלה לציור, אבל מאוד לא פשוטה לביצוע כקעקוע, המצריך דיוק כדי לחקות את שערות המברשת. כאן נכנסת איכות העבודה של רונית מ"וויז'ן טאטו" לתמונה.
"אצלי זה התחיל ונגמר בצורה. אני מתחבר אליה ולמסר שלה, והקעקוע הוא רק דרך לבטא את זה. אם כבר אני עושה משהו קבוע, הוא לא צריך להיות רק אסתטי ויפה. הוא בעיקר צריך להיות משמעותי עבורי. באותה המידה יכולתי להדפיס את הצורה הזו על חולצה, אבל יש משהו אחר בקעקוע. צעירים יותר אולי יעשו קעקוע כי זה קול. אני רק רוצה להגיד משהו שאני מאמין בו ושהוא אני".
- יש כבר מחשבות על קעקוע נוסף?
"בטח. יש כתב סנסקריט שאני חושב עליו, שמעביר מסר בודהיסטי. הבודהיזם כולו זו תפיסת עולם המתנגדת לאורח החיים המערבי הלחוץ".
- ואת זה אומר מישהו שגר באחד האזורים הכי מלחיצים של תל אביב.
"נכון, אבל תראי את הבית שלי. זו חתיכת סיני באמצע העיר, לא?".
- באמת מפתיע שאחרי ההיסטוריה שלך ואורח החיים, רק עכשיו יש לך קעקוע.
"נכון", הוא מאשר בחיוך, "היו הרבה שהתפלאו שאחד כמוני עדיין בתול".
רן ויוסי בן שלום: הכל נשאר במשפחה
הקעקועים של רן בן שלום, 39, לא מסמלים מרד, לא בעיטה במוסכמות ובטח שלא שחרור. להפך. כל קעקוע בגופו של בן שלום מייצג דווקא את הממסד המשפחתי.
"את הראשון עשיתי לפני שבע שנים", הוא אומר ומתכוון לקעקוע, אבל גם לילד. "כשליאם נולד, קעקעתי את האות הראשונה של שמו עם סמל המזל שלו. אחריו באו אנאבל, לירוי וליאו, הצעיר בחבורה, בן שבעה חודשים".
- זה נולד מהרצון לעשות קעקוע או הרצון לתעד את לידת הילד?
"מגיל צעיר מאוד רציתי קעקוע, אבל לא מצאתי תמונה משמעותית מספיק, כזו שאין ספק שלא תגרום לי להתחרט בעתיד. פתאום חשבתי לקשור את זה עם לידת הבן הראשון".
מי שתמך, התלהב ואהב במיוחד את הקעקועים של רן, היה אביו יוסי בן ה-72. עד כדי כך הוא התלהב, עד שהחליט להצטרף למסורת של בנו ולציין את לידת הנכדים על גופו. הסיפור הופך מורכב יותר כשלוקחים בחשבון שרן הוא לא בן יחיד, ולאחותו יש עוד שלושה בנים. כך שמאז מלאו לו 65, הוסיף יוסי, פנסיונר של מכון וולקני, עוד שבעה קעקועים לגופו. אה, שמונה בעצם. אחרי לידת הקעקועים החדשים הוא החליט להוסיף קעקוע משמעותי אחר עם שמה של אשתו. האותיות אגב, שעל עורם של השניים, הן ביפנית.
- רגע, ואתם בטוחים שאלו האותיות הנכונות?
"בטח. בדקנו את זה באינטרנט".
שניר רוזנסל: וויז'ן טאטו
שניר רוזנסל ואשתו רונית מנהלים את סטודיו הקעקועים וויז'ן טאטו שברחוב בעלי מלאכה בתל אביב, והם כבר ראו הכל. הניסיון שצברו וההכרות עם הבקשות ועם הלקוחות העניקו להם את היכולת לאבחן את הטיפוסים השונים, לזהות את המוטיבציה לקעקוע, לחזות את הפוטנציאל לחרטה, וכאשר זה האחרון גבוה, הם מעדיפים בכלל שלא להיכנס לסיפור.
- אתם נתקלים בכאלה שמתחרטים?
"אין יום שלא נכנס מישהו שעשה משהו מזמן, התחרט ומבקש לברר מה אפשר לעשות, כמו שאין יום שלא נכנס מישהו שהתלהב ורוצה קעקוע נוסף. במרבית המקרים המתחרט מבקש לעשות עליו משהו שונה. במקרים חמורים יותר הוא שואל איפה מסירים בלייזר. אבל השיטה שלנו כבר מכוונת לכך, שאם נזהה את האפשרות לחרטה מראש, לא נתחיל את זה בכלל", אומרת רונית.
"קיימים הרבה מקרים בהם צעירים מבקשים קעקוע בולט במקום חשוף, ואנחנו לא נמהר לעשות זאת", מצהיר שניר, "נגיד לו לחשוב על זה שוב ולחזור. מי שלא באמת רציני, לא יחזור. באופן דומה לא נמליץ לקעקע שם של בן או בת זוג. זה הרי קצת להתגרות בגורל, לא?".
- מה הקעקוע נותן בעצם?
"זה נותן המון. חידוש, ריגוש, תגובות מפרגנות מהחברה. לפעמים זה קצת כמו לקנות אופנוע. יש שרוצים לסמן שלב אישי בחיים. הרבה שהתחרו במרתון או באיירון מן, מבקשים לקעקע את הסמל כדי לציין את האתגר שעברו".
אני רואה בזה לפעמים משהו דומה ללנז'רי של נשים. גם כשלא כולם רואים את זה, זה שזה שם ואתה יודע, כבר נותן הרגשה טובה יותר.
"ברור. יש הרבה דברים שהקעקוע נותן להם מענה. זו יכולה להיות הרגשה נפשית, תיקון - מישהו שלא מרוצה מאיבר או חלק בגוף ומבקש לשפר אותו אסתטית, או סמל למשהו אישי. קעקועים זו אומנות. ומבחינת מה שזה נותן לבנאדם, זה כבר מאוד פילוסופי".
דבר המומחה
דוד ג'קסון, פסיכולוג קליני ב"גהה", מבחין בין קעקועים המתבצעים בגיל ההתבגרות, לבין אלה שנעשים בשלב מאוחר יותר בחיים. "העיסוק בעור תופס מקום חשוב במספר תיאוריות פסיכולוגיות. הוא בעצם האיבר החושי הבסיסי והראשוני שמתפתח בעובר, ובו החוש שתופס מקום משמעותי בתקופת החיים הראשונה, דרך מישוש וחישה של הסביבה. אין פלא שעם ההתבגרות, הוא מקבל מקום משמעותי בחוויה של מתבגרים. הקעקוע בהקשר זה, יכול להופיע כחלק מטקסי חניכה של זהות מתעצבת.
"עבור חלק מהגברים יש משמעות מיוחדת לתהליך הקעקוע עצמו, כמשהו שמבטא פעולה הרפתקנית, מאיימת וכואבת באופן פוטנציאלי, וההתמודדות עמה משדרת מסר של מסוגלות, עמידה בכאב ו'גבריות' לעצמי ולסביבה. כשחושבים על קעקועים הנעשים בשלבים מאוחרים יותר, הפיתוי הקל ביותר יהיה לתייג אותם כ'משבר אמצע החיים'. אבל התבוננות קרובה יותר, יכולה לזהות לא פעם תכנים חיוביים של התחדשות והתפתחות, שמעידים דווקא על יכולת אחרת. הקעקוע במקרה כזה, נותן ביטוי לאזורים נוספים באישיות האדם ומסמן דווקא תהליך התפתחותי חי ודינמי".
- ואז הסיכוי להיות שלם עם הקעקוע לאורך זמן יהיה גבוה יותר?
"כמובן שאין לכך ערבויות, אבל כן. בגילאים המאוחרים יותר, הבחירה בקעקוע כמסמל שלב התפתחות חדש, מושפעת יותר מדיאלוג שמקיים האדם עם עצמו ופחות כנגד הסביבה הקרובה. לקעקוע בגיל מבוגר תהיה במקרים רבים יותר משמעות רגשית חיובית. מבחינה זו סביר יותר שהוא ישלים עם זה, כי זה מגיע ממקום של קבלה והשלמה עצמית".
כתבות
ני"ע
